יום ראשון, 26 בספטמבר 2010

המלצה על תערוכה בבית אורי ורמי

היום (שזה כבר אתמול לפי השעון...), ביקרתי בפתיחה של תערוכת איורים לספרי ילדים של מיכל אפרת ותרצה טנאי. התערוכה, שנקראת "פתחו את השער" ו"ניסע אל השדה", מאוד מומלצת - והנה צילום ההזמנה לאירוע:



המועדון שצמוד למוזיאון אורי ורמי באשדות יעקב מאוחד היה מלא ממש - אפילו עוד היו אנשים בחוץ שלא יכלו להכנס. היה אירוע מכובד מצד אחד אבל מאוד מקומי ומוכר מצד שני. מולי ישבה מורה למלאכה שלימדה אותי בשנה שעברנו לבית הספר האיזורי, ולידי ישבה המורה לאמנות שלימדה אותי בתיכון... מוקי צור נאם נאום מקומי למדי שכלל רשמים מעמק הירדן ובעיקר מדגניה א'.... דיבר גם בנה של תרצה טנאי וכמובן מיכל אפרת בעצמה.

מיכל אפרת מדברת עם באי התערוכה
אחד הנואמים היה גם מנהל הקהילה (או היו"ר) של אשדות מאוחד ושמו אורי דורמן. נשמע מוכר? אני דילגתי על השם וגם הנואם אמר שידלג על ענייני ספרות כי לא לשם כך הוזמן... הוא דיבר על המוזיאון ועל תרומתו לקהילה ועל אשדות ועל המועדון שצר מלהכיל את כל הנוכחים ואולי כדאי להרחיבו... אתם יודעים - דיבורים של מנהלי קהילה / יו"ר'ים להשכיר וכו... בסוף האירוע - ממש לפני שיצאנו כבר - אחרי כל השלומ'ים והאיחולים - ירד לי האסימון... דורמן. דורמן! דורמן!! דורמן!!! והוא לא אמר כלום!

אורי דורמן הוא הבן של מנחם דורמן. ומנחם דורמן הוא האיש שלקח את מיכל אפרת לעבודה בקיבוץ המאוחד... אפאחד לא טרח להזכיר ואני לא צילמתי את הבן של מנחם דורמן פותח את התערוכה של מיכל אפרת 60 שנה אחרי שאביו קיבל המלצה מדן גלברט אחד, מאלונים, על עולה חדשה מצ'כוסלובקיה שיודעת לצייר...

מיכל עצמה דוקא הזכירה את המכתב ההוא של דורמן לארק'ה (בעלה של פניה ברגשטיין), ואפילו הזכירה את העובדה ששלחתי לה אותו. והנה היא בלהט הנאום:

מיכל מספרת את הסיפור שמאחורי הספר "ניסע אל השדה"

את בנה של תרצה טנאי דוקא לא הכרתי. דיברתי עם בתה, מיכל, כמה פעמים וקבענו להפגש. בינתיים, מאז שדיברתי איתה מצאתי הרבה איורים מקוריים של תרצה מפוזרים בכל הארץ - בספריות ילדים, בהוצאות, בארכיונים, ואפילו בארכיונים אישיים בקיבוצים... פועלם ותרומתם של המאיירים לילדים לא תמיד היו מוערכים, ובהרבה מקרים המאיירים היו נשכרים באופן חד-פעמי ובעבור שכר זעום. תמר דובדבני דיברה על זה. כך יצא שציורים מצאו את דרכם לבתים פרטיים, ולמקומות שבהם העריכו את האיורים כקישוט וכמזכרת מהכנת הספר.

בכל אופן - נטפלתי ליוסי טנאי וצילמתי אותו ליד ספר שכתב אביו, שלמה טנאי, ואיירה אמו - תרצה:
יוסי טנאי - בנם של תרצה ושלמה טנאי ליד המקור לספרם "אגדת הבית הצוחק"

וככה נראה אחד האיורים שבויטרינה מקרוב:

אגדת הבית הצוחק - מקור

ומכיוון שתכננתי לכתוב על ספריית חלון של ספרית פועלים מתישהו בקרוב... הנה טעימה מהמראה הכללי של הספר "אגדת הבית הצוחק" שהיה די פופולארי ואפילו יצא בגרסת שמע שניתן להשיג גם היום בקולו של שמוליק סגל:

אגדת הבית הצוחק - הדפסה

והנה גם "החלון" המפורסם של ספריית חלון. שימו לב לחתול... 

אגדת הבית הצוחק - ספריית-חלון, סדרה ב'

וכמו שאמרתי - על ספריית חלון עוד אכתוב. 

תוך כדי הפתיחה מיכל הכירה לי את גבי גלבוע - הלוא היא מזכירת המערכת של הוצאת הקיבוץ המאוחד, שקדמה לתמר דובדבני. דיברתי עם גבי וקבעתי לראיין גם אותה על ספרי הילדים שעברו תחת ידיה בהוצאה - ואעדכן כשתהינה התפתחויות.

והעיקר - שעות פתיחה ותאריכים לתערוכה בבית אורי ורמי (ההזמנה שבראש הרשימה נפתחת אם לוחצים עליה - אבל ליתר ביטחון ולמי שרוצה חיים קלים ונוחים יותר). בנוסף לתערוכה של מיכל אפרת ותרצה טנאי מוצגת במוזיאון גם תערוכת פסלים של אריה אמון:

25 לספטמבר עד 11 לדצמבר 2010
ב-ה 10:00-15:00
שישי וערבי חג 10:00-13:00
שבתות וחגים 11:00-15:00

מועדים אחרים אפשר לתאם עם רותי שדמון האוצרת ב 050-7610754

תהנו. לילה טוב.

יום שלישי, 21 בספטמבר 2010

פגישה מצולמת עם חיים האוזמן

אריק, הבן של פריץ-חיים-פרד האוזמן, שלח לי לפני כמה ימים את אחד האוצרות הכי גדולים שקיוויתי למצוא.... ב2004, קצת יותר משנה לפני שחיים האוזמן נפטר, אריק הושיב אותו מול מצלמת וידאו וראיין אותו במשך יותר מארבע שעות על חייו וזכרונותיו. כאילו שידע שנגיע ונשאל שאלות. ממש לא להאמין.

קיבלתי את הסרטים מאריק וניסיתי לחלץ מהם קטעים קצרים יותר. בסוף הפכתי את ה4+ שעות לשעה וקצת. חילקתי את הקטעים לתקופות: תקופת היותו פריץ בילדותו. אח"כ תקופת היותו חיים בבן שמן. תקופת מלחמת העולם השנייה שבה הפך לפרד למשך 6 שנים. אח"כ תקופה יחסית קצרה כשחזר להיות חיים בפלשתינה עד שהפך שוב לפרד והיגר לאמריקה.

יש קצת הפרעות בסרטים - בעיקר בגלל עריכה לא מקצועית (אני אשמה!) - אבל אם תהיו סבלניים זה יסתדר. למי שרוצה לראות את הסרט כולו ברצף אפשר לנסות לראות ביוטיוב.

הסיפור של האוזמן פשוט מדהים ואם לא הייתי יודעת בעצמי פרטים על כמה מהאירועים הייתי חושבת שמישהו המציא אותם... אבל מי שיראה את הסרט כולו יבין שמדובר באדם יוצא דופן עם יכולת הישרדות מופלאה ומעוררת הִשתאות. אז הנה - מתחילים....
תקופת הילדות - פריץ האוזמן - שימו לב לפרטים הקטנים: אמו לִמדה אותו לצייר, הוא הלך לקולנוע מדי שבוע מגיל צעיר, הספר הראשון שצייר היה גרסא משלו לדבורה מאיה שאותו נתן (לא בחשק רב) למורה שביקש את המקור לעצמו. שימו לב לאהבה לקרל מאי, למודעות הפוליטית, ולאופי הגרמני של הבחירות התרבותיות.



תקופת חיים האוזמן הראשונה - מהגיעו לבן שמן בסביבות 1935 ועד גיוסו לצבא הבריטי ב1941. הוא היה בודד למדי והתחבר לסוס בשם "ערמון" (או ארמון?) שהיה סוג של חיית מחמד לכל אורך שנות לימודיו בבן שמן. הוא בחר בשם חיים ע"ש חיים ארלוזורוב שנרצח כמה שנים לפני שהאוזמן הגיע לארץ. התפנית הכי מעניינת בעיניי היא הזמנתו לצייר ולעבוד בחדר הטבע בבן-שמן. זה כ"כ מדהים שדבר כזה קורה בתקופה ההיא - אם לא הייתי יודעת שזה נכון הייתי חושבת שהסיפור הזה בדיוני.




תקופת פרד האוזמן הראשונה - מ1941 ועד 1946. תקופה סוערת מאוד מקרבות אל-עלמיין, דרך טביעת ה"ארינפורה" והמזל המדהים, מעבר ליחידת הקומנדו הבריטית והעבודה עם הפרטיזנים, מדליות, פציעה, אהבה ראשונה, הטיול עם איוון זקס, ועד מות הוריו שלפי עדותו (הכועסת עדיין) יכול היה להמנע. שימו לב לפרטים הקטנים - להליכה לסרטים שהצילה את רגליו, לדימויים שבהם הוא משתמש לתאר את הרגשת הקרב, ליצר ההרפתקנות...




תקופת חיים האוזמן השנייה - חזרה לפלשתינה (1946), התגייסות להגנה בצד חיפוש עבודה, בדידות, ונקיטת עמדה פוליטית שמאלנית במיוחד. שימו לב שחיים האוזמן מזכיר את ויהי ערב וגם מזכיר את העובדה שאחרי הטיול לארץ לבקר את איוון ואשתו הוא קיבל את ויהי ערב במהדורה חדשה ושמר אותו בביתו. שימו לב גם לעובדה שחיים האוזמן אייר ועיצב עוד ספרים בהוצאת הקיבוץ המאוחד (אני כבר ראיתי - בקרוב גם אתם...).



ולבסוף - פרד האוזמן באמריקה - קורותיו מ(כנראה) 1948 ועד 2004 (השנה שבה צולם הסרט). מדהים לראות ולשמוע כמה פעמים האיש נפל וקם מחדש: לימודים, משרדי פרסום ומאבקי פרסטיז'ה, מאבק להכרה כאמן, גירושין קשים, התקף לב, נישואים שניים... כל הזדמנות וכל תפנית בעלילה נתקבלו במרץ ובעשייה. בן 76 בערך הוא החליט ללמוד להשתמש במחשב כדי להמשיך לעבוד כגרפיקאי ומעצב.... ועד כמה שאני יודעת הוא המשיך לעבוד כמעצב גרפי כמעט עד מותו ב2006.




אני יודעת שלא לכולם תהיה סבלנות לראות את כל הסרטים - אבל בשבילי הסרטים האלה הם כמו פגישה עם האיש עצמו. כ"כ הרבה שאלות נפתרו וכ"כ הרבה גילוי לב יש בסרטים שלמרות שבהתחלה קיוויתי למצוא תשובה חד-משמעית לכל השאלות, מצאתי סיפור חיים מדהים. סיפור של הישרדות, אומץ, גאווה, והסטוריה שלא ציפיתי למצוא. קראתי הרבה על ההסטוריה של מדינת ישראל בעקבות הסרטים האלה. עכשיו אני יודעת יותר על משה סנה, ועל משמעות מדליית הDCM למשל...

יש לי עוד הרבה לספר ולהראות, אבל אני מאמינה שלכולכם מגיעה קודם כל הכרות אמיתית עם פריץ-חיים-פרד האוזמן...

לילה טוב. 

יום שבת, 11 בספטמבר 2010

שנות טובות משנים רחוקות

אני קצת מהססת לכתוב את הרשימה הזאת בעיקר כי מאז שהופיע המאמר בהארץ נוספו לנו הרבה קוראים חדשים שלא מכירים את האופי האישי של הבלוג הזה. הרשימה הזאת היא (שוב) רשימה אישית למדי והחלטתי להמשיך כרגיל - כאילו אני כותבת כמו מקודם - למכרים ותיקים ולאנשי-שלומֵנו... מקווה שהחדשים לא יתאכזבו. ורק להזכיר למי שרוצה להתעמק בפרטים - כל התמונות נפתחות בהגדלה בדף נפרד אם לוחצים עליהן.

תחילת הרשימה הזאת לפני כמה שבועות בשיחה עם יובל דניאלי. הוא חשב, כמו רבים, שחגים נכללים בתרבות לילדים ואני קצת הסתייגתי - מסיבות אישיות ומהרצון האמיתי להראות משהו שהוא מסורת חדשה שנבנתה כאן ולא באה מ"הבית" של המבוגרים חברי הקיבוצים. משהו ציוני, מקומי, רענן וחדש. יובל הוציא מהמדף שמאחורי השולחן שלו דפדפת ובה גלויות שנה טובה שאסף מקיבוצים שונים. (ב2001 יצא ספר שיובל היה עורכו האמנותי לצד מוקי צור בשם "בשנה הבאה - שנות טובות מן הקיבוץ").

בכל אופן, יובל רצה להראות לי את את נושא הילדים באגרות השנה טובה של הקיבוצים השונים. (הנה דוגמא ל"נושא" כזה). הוא סיפר שהנושא המוביל בשנות טובות של הקיבוצים (יש לו אלפי גלויות כאלה) הוא מבני ציבור והנושא הבא הכי פופולרי הוא ילדים. משהו כמו "כמעט 20%" אני חושבת שהוא אמר.

ביקשתי מיובל שיוציא את הגלויות של הקיבוץ שלי ויראה לי על מה הוא מדבר. במעומעם זכרתי כמה מהן, וזכרתי שתמיד הגלויות היו ירוקות מדשא. יובל פתח את הדפדפת והראה לי את הגלויות. הילדים "קפצו" ממש - כמעט בכל שנה משנות ילדותי נושא הגלויה היה ילדים. בחלק מהגלויות גם אני מופיעה... איך יכולתי לשכוח?!

אתמול הייתי אצל הדודות שלי ושאלתי אם יש להן גלויות כאלה בבית כדי שאוכל לסרוק ולהראות אותן כאן. כל אחת מהן רצה הביתה והביאה מהמבחר שנאסף. הנה כמה מהשנות טובות של ילדותי (באדיבות הדודות):

הגלויה הזאת ראשונה כי גם אני מופיעה בה
על הכוראוגרפיה ממונה אחת הדודות כמובן 



זאת דוקא אחת מיוחדת שמצאתי אצל יובל
צייר אותה כתריאל עפרוני ב1964

והיא ממוענת לילדי קבוצת אלומה מבית השיטה
מילדי קבוצת אלה בגשר





קולאז' של אפליקציות וריקמה שהכינה כל משפחה
בעיצובה של הדודה השלישית - המורה לעמלנות




ודוקא הגלויה הזאת - שנדמה שיצאה לפני הרבה שנים - יצאה בשנות ה90
הברכה היא של עדנה סולודר ובה היא מספרת ליובל על ילדותה באשדות יעקב

אחרי שראיתי את כל השנות טובות האלה, הבנתי שמישהו אצלנו באמת חשב שילדים זה דבר חשוב ושצריך להשוויץ בהם בכל הארץ... מבנה הציבור העיקרי שמצולם בגלויות האלה הוא (איך לא...) מבנה התרבות של הקיבוץ בו ממוקמים המועדון, הספריה, האולם, הארכיון, ופינת הזכרון. חלק מהקומפלקס היה בבניה לאורך השנים הללו, אבל כל פעילויות התרבות רוכזו סביבו תמיד. אני חושבת שמההתבוננות בגלויות השנה הטובה של הקיבוץ שלי למדתי הרבה על הבחירה בתרבות לילדים כנושא. אין ספק שנתנו לתרבות הילדים דגש אצלנו - וזה הדבר שיובל דניאלי ניסה להראות לי דרך השנות טובות - איך אופי הקיבוץ משתקף מתוך התמונות שנבחרו לגלוית השנה-טובה.

אחרי השיחה עם יובל, החלטתי לחפש עוד פריטים מעניינים כאלה שמספרים סיפור. אחד מאלה שמצאתי עוצב ויוצר ע"י מרים ברטוב (שבקרוב אכתוב עליה רשימה שלימה). מרים (מבטאים מַרְיַם) שהיתה חברת גברעם והאמא של עליקמא, הכינה הדפסים שאותם היו מדביקים על דיקט וחותכים. את הדיקט היו תולים כקישוט או נותנים במתנה. את החלק השחור (שהוא מה שנשאר אחרי שמנסרים במשורית את החלקים הלבנים) אפשר להעמיד כחתיכה אחת ולהכין ממנו גם מחזיק-ספרים למדף או פשוט תמונה לקיר (רוחב הגליון הוא כ60 ס"מ).




באוסף התמונות של בית יגאל אלון מצאתי הרבה מאוד סיפורים קטנים כאלה של שנה חדשה. מצאתי, למשל, תמונה של לוח נושא של סתיו מביה"ס בגנוסר. מוזכרים בו פריחת החצב, סנוניות, חסידות, נביטת זרעים, ביאליק, כצנלסון וכמובן קטיף הכותנה...


והנה אורלי (שהיום היא מגבע ופעם היתה מקבוצת אלון שקטנים מאיתנו בשנה) מכינה מיץ רימונים ליין - עם ילדי הגן בגבע.


ולאורלי מגיעה כמובן גם גלויית שנה טובה - מגבע כמובן... (שימו לב כמה החלק האנושי בגלויות מושך תשומת לב יותר מהמבנים - בייחוד ילדים ובטח שעם ילדים וחיות זה נראה טוב במיוחד).


ומצאתי גם שנות טובות אישיות מחומרים מעניינים. הנה כמה דוגמאות לחיתוכי קש מגנוסר. זאת אומנות מאוד מדוייקת אבל התוצאה יפה תמיד. אולי אנסה את זה שוב ואלמד את הילדים.


ובכפר בלום הכינו ריקמת שנה-טובה. שימו לב לילדים בלולים, במשחק ובטיול.


ובהזורע לומדים על נושא הדואר דרך משלוח השנות טובות. הקימו דוכן - כותבים, מכניסים למעטפה, מביילים ומחתימים...






ולמי שהתמיד והגיע עד לשורה הזאת בלי להתעייף - מגיע פרס... אפילו שניים.... את הפרס הראשון מצאתי גם כן בבית יגאל אלון - והוא הקלטות ממסכת ראש השנה של הקיבוץ שלי עם שירים והקראות רלוונטיות ומעניינות. החג תמיד התחיל עם חלק שהיום נשמע לי קצת דתי - אבל יפה וציוני למדי - שאותו שרו הילדים. אח"כ עברו לחלק היותר חילוני ומקומי שלווה בהקראות ובשירה גם כן.

החג נפתח בשיר "תקע בשופר":

מילים: מן התפילה
לחן: רזי סולודר

תְּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל לְחֵרוּתֵנוּ
וְשָׂא נֵס לְקַבֵּץ גָּלֻיּוֹתֵינוּ
וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּוֹיִים
וּנְפוּצוֹתֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ.

וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּוֹן עִירָךְ בְּרִנָּה
וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשָׁךְ
בְּשִׂמְחַת עוֹלָם.








בפרוס חגנו

מילים: שמואל בס
לחן: רזי סולודר

בִּפְרֹס חַגֵּנוּ,
עֵת הַשָּׁנָה תָּחֵל,
בָּרֵךְ שְׁנָתֵנוּ:
שָׁנָה טוֹבָה, הָאֵל!

חַזֵּק יָדֵנוּ
יַד כָּל בּוֹנֶה, עָמֵל,
כַּנֵּס פְּזוּרֵינוּ
לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל!

תֵּן,
חֶסֶד-אוֹר
גִּיל וּדְרוֹר –
בִּרְכַּת-דּוֹר
תֵּן,
אֹשֶׁר-תֹּם
לֵיל וָיוֹם

אֶת שְׂדוֹתֵינוּ
בָּרֵךְ בְּשֶׁפַע-בָּר.
וַעֲדָרֵינוּ
יִרְבּוּ בַּגַּיְא, בָּהָר.
יִמְתַּק פִּרְיֵנוּ
יִנְעַם זֶה פְּרִי-הָדָר,
חַדֵּשׁ יָמֵינוּ
כְּבִימֵי עָבַר.

תֵּן,
חֶסֶד-אוֹר...










קטע הקראה -

אחוז ילדי בכף ידי. גם אנוכי וגם אתה
נפסע לאט בלב חוגג, בלב שמח.
חלפה שנה, ואחותה יפה ממנה מביטה. זה
דרך העולם, ילדי, כך הוא צומח.

כך העולם וכך אנחנו - אב ובנו, זקן וטף
צמחנו לאט, וכמו דשאים וטל שטפנו;
עם הגשמים והאורות, עם החמסין ועם הסתו,
עם החיים הנפלאים אשר אהבנו.
                                        נתן יונתן

לאחר הקריאה (אלי נצר - למי שמזהה מהקיבוץ שלי) מיד מתחיל שיר שמבוצע ע"י צעירי ילדי בית הספר - תכלה שנה:

מילים ולחן: שרה לוי־תנאי

תִּכְלֶה שָׁנָה וְאַנְחָתָהּ
תָּחֵל שָׁנָה וְשִׂמְחָתָהּ.

שָׁנָה טוֹבָה הִנֵּה עוֹלָה
לִקְרַאת שָׁלוֹם וּגְאֻלָּה.

תִּכְלֶה שָׁנָה...

עָלֶה נוֹשֵׁר, הַשֶּׁמֶשׁ רַד,
הַסְּתָו קוֹרֵא "עֲבֹד וּלְמַד!".

תִּכְלֶה שָׁנָה...

אִכָּר יָגִיל, שָׂדֶה יִשְׂמַח,
יֵרֵד מָטָר, הַכֹּל יִפְרַח.

תִּכְלֶה שָׁנָה...








ולמי שרוצה לשמוע את כל המסכת - הקראות, שירים, שירה בציבור ותזוזת כסאות - יכול לשמוע את המסכת מההתחלה ועד לסוף ללא הפרעות ועריכה. השיר היפה ביותר - שהוא גם סוג של רפרטואר מקומי - אלעד ירד אל הירדן - נקטע בסוף - אבל עדיין יפה ורובו הוקלט. אורך המסכת ללא הפרעות - כ25 דקות.








ולמי שהתמיד וצלח גם את ההקלטות - הנה הפרס השני והוא תמונות של שני שערי משמר לילדים מ1948 ומ1950 ובהם ברכת שנה טובה מצויירת משל רות שלוס:



ובקשר למשפחתו של חיים האוזמן - לכבוד ראש השנה שלחתי לבנו, אריק, 4 ספרים מהמהדורה ה41 של ויהי ערב. הוא כתב לי בערב ראש השנה שהספרים הגיעו - ובפעם הראשונה הוא מחזיק בידו את הספר ורואה את התמונות. היתה התרגשות גדולה ואני שמחתי לשמוע שגם הצד השני, המשפחה שלו באמריקה, מצא את חיים האוזמן שאנחנו מכירים...

פטר מירום צילם בחולתה

בוקר טוב שנה חדשה....