היום הבנתי שיש כנראה עוד סיבות למסע שלי לחיפוש אחרי שרשי תרבות הילדים בקיבוצים... יש כנראה תעלומות שצריך לפתור שלא ידעתי שליוו אותי כל החיים. והנה מה שגיליתי השבוע על הילדות שלי...
הסיפור הזה משתלב בסיפור על החיפוש אחרי חיים האוזמן. בעודי מחטטת בארכיון ביד טבנקין ומנסה למצוא מיהו חיים האוזמן. מצאתי את ההתכתבות הבאה:
ההתכתבות מלמדת על המאמץ של ארק'ה להוציא את כל כתביה של פניה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את המאמץ המתמשך של ארק'ה אפשר לראות בארכיון של פניה בגבת. כל כתביה ומעשיה מתועדים ומקוטלגים בצורה יוצאת דופן - ולפי הארכיונאית תלמה כנעני - זוהי עבודת נמלים שארק'ה הקדיש לה זמן רב, עד מותו שלו.
מה שעוד ניתן ללמוד מההתכתבות הזאת הוא סיפור כניסתה של מיכל אפרת לעבודה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. דן גלברט המליץ עליה בחום לדורמן, ודורמן קיבל את ההמלצה.
השבוע נסעתי שוב לגבעת חיים מאוחד לגמור לאסוף חומר על הונזו ולהתחיל לאסוף חומר על מיכל אפרת. יומיים קודם לכן דיברתי עם עירית, הארכיונאית - שהיא גם בתו של הונזו, וסיפרתי לה על ההתכתבות שמצאתי בין ארק'ה לדורמן. היא הציעה שאשלח לה ושהיא תדפיס ותתן למיכל שהיום היא כבר בת 84 ופחות נגישה במייל. כמובן שהסכמתי ושלחתי לה מיד את המכתב.
כשהגעתי לגח"מ התחלתי לעבוד ולצלם והזמן טס. כעבור כמה שעות, אחרי ששקעתי כבר בצילום סקיצות של מיכל לניסע אל השדה, פתאום נשמעה דפיקה בדלת ועירית פותחת ומברכת מישהי שנראית לי כבת 65. עירית מובילה אותה אל המקום שבו אני עובדת על החומרים שהכינה לי מראש - ומציגה בפני את מיכל אפרת. מיכל נראית צעירה ונמרצת, ובערך 20 שנים פחות מגילה האמיתי. והנה הוכחה:
המחברת שרואים על השולחן ליד מיכל היא ספרון מסקרן ובו סקיצות לאיורים מוקדמים שלה משנות ה50. כשצילמתי את כל הסקיצות, שזיהיתי אותן כקשורות לניסע אל השדה, מצאתי גם ציור אחד שנראה לי יפה מספיק בשביל להכלל בספר - וחשבתי לעצמי שאולי הושמט או נזנח מסיבה כלשהי. והנה הוא:
כשמיכל נכנסה הייתי בדיוק בחיפוש אחרי רמז ללמה הציור הזה נזנח. והנה מיכל. לפני... אז שאלתי! והנה התשובה המפתיעה של מיכל. מיכל סיפרה שהשיר של פניה השפיע עליה. וזהו השיר:
והוא בכלל לא הושמט! הנה גם הגרסא הסופית שנמצאת כמובן בספר (לחצו על התמונה להגדלה):
ולמה לילד בספר אין עיניים? כי הוא ישן! מיכל רצתה להדגיש את השינה וילד עם עיניים נראה ער.... מיכל סיפרה עוד שהפישוט של הדמות היה חלק מרעיון של פישוט עבור ילדים. פחות פרטים וקווים נקיים. אם תראו את כל מה שמיכל יודעת לצייר תבינו שהפישוט והפשטות זאת בחירה מודעת. אז עכשיו גם אתם יודעים. והנה מיכל מספרת על הבחירה בציור לילדים ובפשטות הציור לילדים:
אבל כאן רק מתחיל הסיפור שלנו היום... מיכל סיפרה לי תוך כדי שיחה שבתקופת "ההתשה" היא התנדבה אצלינו בקיבוץ, ומכיוון שלא ידעה לעשות דבר טוב יותר מלצייר החליטה לצייר על מקלטי הילדים בקיבוץ כדי לעודד את רוחם.
ועכשיו אני צריכה להסביר... בקיבוץ שלי יש ציורים ישנים על כל מקלטי הילדים. הציורים היו שם תמיד (לפחות מאז שאני זוכרת) ונשארו שם. תמיד. הרבה פעמים, בדרך לביקור אצל הדודות שלי, או בדרך לבריכה שעוברת ליד הגנים, תהיתי מי צייר אותם - כי הסגנון לא מוכר מקישוטי חדר-האוכל בחגים, ואין אפאחד בקיבוץ שלי שמצייר ככה - בגדול, בציבעוני, ובמראה כזה שמח. למרות שהציורים תמיד שם, איש לא נגע בהם ולא חידש אותם מעולם. אין לציורים האלה סיפור, ואין להם זיכרון.
אז כדי לסגור מעגל ולספר את סיפור ציורי המקלטים שמלווים אותי ואת כל ילדי הקיבוץ, הלכתי בשבת, בחום די רציני, לצלם את המקלטים ואת מה שנותר מהציורים של מיכל 40 וכמה שנים אחרי...
הנה הציור על המקלט של הכיתה של האח שלי. מצויירים עליו ילד עם חצוצרה. אולי בגלל הקירבה לחדר המוזיקה (למי שמזהה - המקלט של קבוצת שקד):
והנה ציור על מקלט מהצד השני של הכיתה מהתמונה שלמעלה. מצויירים עליו יונה/ציפור ופרחים (למי שמזהה - המקלט שליד חדר ההתעמלות של אלי):
המקלט שבתמונה הזו מכוסה (!) מכל צדדיו בציור-סיפור, ושטים עליו דגים עם אוניה שמגיעה לארץ עם פגודות ודרקונים (למי שמזהה - המקלט של קבוצת אלון):
את הציור הגדול הזה רואים תמיד מרחוק, בדרך לדודות שלי. הוא מאוד מיכל-אפרת ואני חושבת שהוא הסיבה שמיד ירד לי האסימון כשמיכל אמרה שהיא ציירה על המקלטים שלנו. (למי שמזהה - הצד האחורי של המקלט של גן רימון):
את הציורים על המקלט הזה (המקלט של הפעוטון שלי) כבר בקושי רואים. חלק אפילו נמחק ע"י צביעה בלבן - שמישהו הפסיק באמצע - אולי כי הבין שהוא מכסה חתיכת הסטוריה לא פתורה. בתוך המקלט - במסדרון - רואים ציור של דבורה מכוסה בשכבה לבנה דקה של צבע:
והצד השני של אותו מקלט:
אלמלא אבא שלי היה מתעקש הייתי מפקששת את הציור הבא. אחרי שכבר צילמתי את המקלט משני צדדיו, אבא שלי התעקש להסתכל בתוך המסדרון, זה שרואים מבחוץ שיש בו דבורה שצבעו עליה בלבן. והנה מה שחיכה לנו בתוך המסדרון:
40 ומשהו שנים לא מחקו את הצבע! הסגנון מיכל אפרת והדוכיפת ממש ממש מיכל אפרת. אם תגדילו (לחיצה על התמונה תגדיל אותה בדף נפרד) תראו שכנראה שיש גם כמה בני נוער שמכירים את הציור הזה. מישהו כתב ב1995, בטוש שחור, שיר לזכרו של יצחק רבין. שכבות של זמן ומלחמות ושתי ציפורים של אישה אחת מגבעת חיים מאוחד ששרדה בעצמה מלחמה איומה.
וכשמיכל סיפרה לי על הציורים נזכרתי בעוד תמונה שנתקלתי בה לא מזמן... לפני כמה חודשים האחות הגדולה שלי בקשה ממני לסרוק לה תמונות ישנות. אחת התמונות שסרקתי היתה ממלחמת ההתשה ובה רואים את אחותי הגדולה רצה למקלט שליד גן כלנית. לידה רץ נמרוד. בתמונה רואים את הציור שעל המקלט (חכו - זה נעשה מעניין בדיוק כאן!):
ועכשיו, תארו לעצמכם איך שמחתי לזהות את התמונה של אחותי רצה למקלט מצויירת ע"י שמואל כץ, בספר על הקיבוץ שלי שנכתב ב1970 ע"י מילא אוהל:
הסיפור הזה משתלב בסיפור על החיפוש אחרי חיים האוזמן. בעודי מחטטת בארכיון ביד טבנקין ומנסה למצוא מיהו חיים האוזמן. מצאתי את ההתכתבות הבאה:
(מכתב מארק'ה - בעלה של פניה ברגשטיין, שנכתב לאחר מותה, למנחם דורמן - לחיצה על התמונה תגדיל אותה בדף נפרד)
(תשובתו של מנחם דורמן לארק'ה - לחיצה על התמונה תגדיל אותה בדף נפרד)
ההתכתבות מלמדת על המאמץ של ארק'ה להוציא את כל כתביה של פניה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את המאמץ המתמשך של ארק'ה אפשר לראות בארכיון של פניה בגבת. כל כתביה ומעשיה מתועדים ומקוטלגים בצורה יוצאת דופן - ולפי הארכיונאית תלמה כנעני - זוהי עבודת נמלים שארק'ה הקדיש לה זמן רב, עד מותו שלו.
מה שעוד ניתן ללמוד מההתכתבות הזאת הוא סיפור כניסתה של מיכל אפרת לעבודה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. דן גלברט המליץ עליה בחום לדורמן, ודורמן קיבל את ההמלצה.
השבוע נסעתי שוב לגבעת חיים מאוחד לגמור לאסוף חומר על הונזו ולהתחיל לאסוף חומר על מיכל אפרת. יומיים קודם לכן דיברתי עם עירית, הארכיונאית - שהיא גם בתו של הונזו, וסיפרתי לה על ההתכתבות שמצאתי בין ארק'ה לדורמן. היא הציעה שאשלח לה ושהיא תדפיס ותתן למיכל שהיום היא כבר בת 84 ופחות נגישה במייל. כמובן שהסכמתי ושלחתי לה מיד את המכתב.
כשהגעתי לגח"מ התחלתי לעבוד ולצלם והזמן טס. כעבור כמה שעות, אחרי ששקעתי כבר בצילום סקיצות של מיכל לניסע אל השדה, פתאום נשמעה דפיקה בדלת ועירית פותחת ומברכת מישהי שנראית לי כבת 65. עירית מובילה אותה אל המקום שבו אני עובדת על החומרים שהכינה לי מראש - ומציגה בפני את מיכל אפרת. מיכל נראית צעירה ונמרצת, ובערך 20 שנים פחות מגילה האמיתי. והנה הוכחה:
המחברת שרואים על השולחן ליד מיכל היא ספרון מסקרן ובו סקיצות לאיורים מוקדמים שלה משנות ה50. כשצילמתי את כל הסקיצות, שזיהיתי אותן כקשורות לניסע אל השדה, מצאתי גם ציור אחד שנראה לי יפה מספיק בשביל להכלל בספר - וחשבתי לעצמי שאולי הושמט או נזנח מסיבה כלשהי. והנה הוא:
כשמיכל נכנסה הייתי בדיוק בחיפוש אחרי רמז ללמה הציור הזה נזנח. והנה מיכל. לפני... אז שאלתי! והנה התשובה המפתיעה של מיכל. מיכל סיפרה שהשיר של פניה השפיע עליה. וזהו השיר:
ליל-מנוחה
כוכבים כמו עינים
מסתכלים מן השמים:
למה זה אתה עוד ער?
שכב נא, שכב לישון מהר!
שכב-נא, שכב, אחת ושתים!
כוכבים מן השמים
כבר מזמן אמרו לך:
ליל-מנוחה, ליל-מנוחה!
והוא בכלל לא הושמט! הנה גם הגרסא הסופית שנמצאת כמובן בספר (לחצו על התמונה להגדלה):
ולמה לילד בספר אין עיניים? כי הוא ישן! מיכל רצתה להדגיש את השינה וילד עם עיניים נראה ער.... מיכל סיפרה עוד שהפישוט של הדמות היה חלק מרעיון של פישוט עבור ילדים. פחות פרטים וקווים נקיים. אם תראו את כל מה שמיכל יודעת לצייר תבינו שהפישוט והפשטות זאת בחירה מודעת. אז עכשיו גם אתם יודעים. והנה מיכל מספרת על הבחירה בציור לילדים ובפשטות הציור לילדים:
אבל כאן רק מתחיל הסיפור שלנו היום... מיכל סיפרה לי תוך כדי שיחה שבתקופת "ההתשה" היא התנדבה אצלינו בקיבוץ, ומכיוון שלא ידעה לעשות דבר טוב יותר מלצייר החליטה לצייר על מקלטי הילדים בקיבוץ כדי לעודד את רוחם.
ועכשיו אני צריכה להסביר... בקיבוץ שלי יש ציורים ישנים על כל מקלטי הילדים. הציורים היו שם תמיד (לפחות מאז שאני זוכרת) ונשארו שם. תמיד. הרבה פעמים, בדרך לביקור אצל הדודות שלי, או בדרך לבריכה שעוברת ליד הגנים, תהיתי מי צייר אותם - כי הסגנון לא מוכר מקישוטי חדר-האוכל בחגים, ואין אפאחד בקיבוץ שלי שמצייר ככה - בגדול, בציבעוני, ובמראה כזה שמח. למרות שהציורים תמיד שם, איש לא נגע בהם ולא חידש אותם מעולם. אין לציורים האלה סיפור, ואין להם זיכרון.
אז כדי לסגור מעגל ולספר את סיפור ציורי המקלטים שמלווים אותי ואת כל ילדי הקיבוץ, הלכתי בשבת, בחום די רציני, לצלם את המקלטים ואת מה שנותר מהציורים של מיכל 40 וכמה שנים אחרי...
הנה הציור על המקלט של הכיתה של האח שלי. מצויירים עליו ילד עם חצוצרה. אולי בגלל הקירבה לחדר המוזיקה (למי שמזהה - המקלט של קבוצת שקד):
והנה ציור על מקלט מהצד השני של הכיתה מהתמונה שלמעלה. מצויירים עליו יונה/ציפור ופרחים (למי שמזהה - המקלט שליד חדר ההתעמלות של אלי):
המקלט שבתמונה הזו מכוסה (!) מכל צדדיו בציור-סיפור, ושטים עליו דגים עם אוניה שמגיעה לארץ עם פגודות ודרקונים (למי שמזהה - המקלט של קבוצת אלון):
את הציורים על המקלט הזה (המקלט של הפעוטון שלי) כבר בקושי רואים. חלק אפילו נמחק ע"י צביעה בלבן - שמישהו הפסיק באמצע - אולי כי הבין שהוא מכסה חתיכת הסטוריה לא פתורה. בתוך המקלט - במסדרון - רואים ציור של דבורה מכוסה בשכבה לבנה דקה של צבע:
אלמלא אבא שלי היה מתעקש הייתי מפקששת את הציור הבא. אחרי שכבר צילמתי את המקלט משני צדדיו, אבא שלי התעקש להסתכל בתוך המסדרון, זה שרואים מבחוץ שיש בו דבורה שצבעו עליה בלבן. והנה מה שחיכה לנו בתוך המסדרון:
וכשמיכל סיפרה לי על הציורים נזכרתי בעוד תמונה שנתקלתי בה לא מזמן... לפני כמה חודשים האחות הגדולה שלי בקשה ממני לסרוק לה תמונות ישנות. אחת התמונות שסרקתי היתה ממלחמת ההתשה ובה רואים את אחותי הגדולה רצה למקלט שליד גן כלנית. לידה רץ נמרוד. בתמונה רואים את הציור שעל המקלט (חכו - זה נעשה מעניין בדיוק כאן!):
בשבת המקלט הזה נראה ככה:
גם הצד השני של המקלט והנדנדות שהיו שם כשהייתי בגן מתועדים בציור אחר באותו הספר של שמואל כץ ומילא אוהל:
והנה צדו השני של המקלט כפי שצולם בשבת האחרונה. את הקופה שמופיעה בציור של שמואל כץ אני זוכרת - אבל היום יש רק שרידים לא ברורים שלה על קיר המקלט המתפורר:
סיפרתי למיכל על הציור של שמואל כץ שבו מופיע ציור שלה על המקלט שלנו בגן כלנית. היא חייכה לרגע, אז נאנחה, ואמרה: "אם שמוליק היה חי, מיד הייתי מרימה לו טלפון עכשיו"....
כשנפרדנו, מיכל ואני, אמרתי לה שאני שמחה שנפגשנו ו"איזה מזל שנכנסת לארכיון". מיכל הסתכלה בי ואמרה: "זה לא מזל. זה גורל. אני מאמינה גדולה בגורל". גם אני. ומאז שהתחלתי לעבוד על הפרוייקט הזה אני מאמינה בגורל יותר ויותר.
וואו, זה מרגיש כמו טווין-פיקס.
השבמחקאני במתח מה תגלי בפרק הבא.
מנור
יופי של סיפור, יש בו הכל.
השבמחקתודה על שזירת כל הקצוות הפרומים.