‏הצגת רשומות עם תוויות זרעים של מסטיק. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות זרעים של מסטיק. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 22 ביוני 2010

זרעים של מסטיק

הגענו... הנה משהו שהפך לקלאסיקה והוא באמת תרומה משמעותית לתרבות הילדים בישראל בכלל. יש כמה מחזות זמר כמוהו ועל כולם עוד אכתוב (אם השתתפתם במחזמר קיבוצי לילדים או שיש לכם מידע על אחד כזה - זה הזמן לכתוב לי תגובה). בקיצור, כרגע יש שלושה שאני אוספת עליהם פרטים בקנה מידה מדוקדק: "זרעים של מסטיק" של בית אלפא, "מה טוב יחדיו" של דגניה ב' וכנרת, ו"מסיבה של עננים" של עין גדי. כל אחד ממחזות הזמר האלה מסמל עשור - 50, 60, 70. מכל אחד מהם לפחות אחד השירים הפך לשיר ילדים פופולרי. כל אחד מהם לווה במסע הופעות מחוץ לקיבוץ ולסיקור נרחב בשנים שאחרי "הפעם הראשונה". אז יאללה, נתחיל בידוע ביותר מהם: זרעים של מסטיק. 

הנה מה שכולם זוכרים:

עטיפת הספר זרעים מסטיק שיצא בעקבות המחזמר בהוצאת ספרית פועלים ב1966.

והנה מודעה מ"דבר" מאפריל 1966 המודיעה על הוצאת הספר בעקבות המחזמר והקלטת התקליט. כדי לתת לכם קצת קונטקסט אז ביחד עם הספר "זרעים של מסטיק" יצאו גם "דני הקטן והשוטר ניסים", "הבקבוק הכחול", ומהדורה נוספת של "אוקלי מלך החמורים". אני משאירה לכם לחפש לבד את ספרי המבוגרים המופיעים במודעה:



והנה גם עטיפת התקליט שהפכה את דליה פרידלנד ל"פנים" של זרעים של מסטיק (העטיפה כאן לקוחה מתוך הדיסק שהוציאו NMC ואפשר למצוא אותו בכל חנות מוזיקה ובכל חנות ספרים במחיר המצחיק של 19.90 ש"ח):

עטיפת התקליט שיצא בעקבות מסע ההופעות של זרעים של מסטיק ולאחריו היתה גם תוכנית בחינוכית


והנה החלק הפחות ידוע... כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, בשבת שעברה הלכתי למחזמר "זרעים של מסטיק" בגרסת עמק המעיינות (הלוא הוא עמק בית-שאן) של 2010. היה מושקע! זה כמובן הוצג לכבוד יום ההולדת שלי, אחרת אני לא מבינה איך כ"כ הרבה אנשים החליטו להרים כזה מופע דווקא בעיתוי הזה...

הכרטיסים נמכרו הרבה מעבר למצופה והמארגנים הוסיפו לפחות עוד הצגה אחת כדי לאפשר לכולם לבוא. ובכל זאת, השגנו כרטיסים (ומי שקורא ויודע למי הכוונה - תודה!) וישבנו במקום מצויין. והנה הכרטיס שלי:


כרטיס למחזמר ביום שבו הופיעו גם היוצרים והמבצעים המקוריים. זה גם המקום שממנו צילמתי את הסרטים שלמטה.

התכניה היתה מושקעת וגם הכרזות בכניסות לכל ישובי המועצה. למרות שביום שישי (היום השני של הצגת המופע) שמעתי בתכנית "בילוי היום" שמזכירים במילה שיש אירוע כזה, לא ראיתי מודעות בעיתונות או באינטרנט, ורוב מי שאני מכירה לא ידע בכלל שיש כזה מאמץ וש"זרעים של מסטיק" מועלה בקימרון ע"י ילדי עמק המעיינות.

התכניה, ששני צדדיה מופיעים כאן למטה וניתנים להגדלה, לא מספרת הרבה על המחזמר עצמו. רק שהוצג ב1965 ע"י קבוצת סלע מבית אלפא לכבוד סיום כיתה ו' (ועלייה למוסד אני משערת). אני מעתיקה למטה את הכתוב על התכניה.

תוכניה - צד א'

תכניה צד ב' - אם תגדילו את התמונה (לחיצה עליה תגרום לה להפתח בעמוד חדש) ותספרו את שמות המשתתפים תגיעו ליותר מ150 איש, אישה, ילד, וילדה! וזה ללא רשימת כל הילדים שהכינו את התפאורה... מרשים מאוד. 

המחזמר "זרעים של מסטיק" עלה לראשונה על הבמה בבית אלפא, בשנת 1965.
הכל החל כשמאירה הכהן ז"ל פנתה לחבר קיבוצה הצעיר נחצ'ה וביקשה ממנו לכתוב שיר הולם לכיתתה. נחצ'ה שלח את הבקשה לידידתו לאה נאור שכתבה את השיר "מי אכל את הירח". נחצ'ה לא אהב את השיר והכניס אותו למגירה. "אולי תנסי עוד שיר" כתב נחצ'ה ללאה נאור, זו שלחה שיר נוסף - "זרעים של מסטיק", נחצ'ה פרגן, אך לא הסתפק בכך וביקש עוד כמה שירים.

לאה נאור כתבה, נחצ'ה הלחין וכך נולד המחזמר הידוע. כאשר קיבל נחצ'ה את פרס ישראל ולרגל 100 שנות קיבוץ החלטנו להעלות את המחזמר כאן בעמק, כאשר כל קהילת עמק המעיינות שותפה לו. מקטן ועד גדול. זמרים, נגנים, רקדניות, שחקנים.

לחלום היו שותפים רבים. כל אחד תרם את חלקו... אנו מודים לכולם, ובמיוחד - לכל משתתפי המחזמר: לכל העושים במלאכה במהלך השנה, מורים תלמידים, צוות ההפקה, הילדים ומשפחותיהם.

באתר דף דף כותבת לאה נאור כך:

היינו, זוג צעיר, עוזבי קיבוץ, עם ילדה קטנה, נטע, ותינוק, אמיר. לא היתה לי עבודה, כי אף אחד לא היה צריך גננית שתגדל לו פרחים, ומקצוע אחר לא היה לי.

ישבתי בבית. כתבתי למגרה, די השתעממתי. יום אחד בא לבקר אותנו חבר, נחום היימן, הוא נחצ'ה מקיבוץ בית אלפא. נחצ'ה היה מוסיקאי, וכבר חיבר כמה מנגינות. לפני שהלך הוא שאל אותי אם יש לי במגרה שיר שמתאים לילדים, כי הוא מאד רוצה שכיתה ו' בבית אלפא תשיר במסיבת סיום השנה שיר שהוא הלחין. חיפשתי במגרה שלי ובאמת מצאתי שיר אחד שיכול להתאים: 'מי אכל את הירח'. נחצ'ה לקח את השיר ונסע לדרכו. כעבור מספר ימים קיבלתי מכתב מתנצל: 'ניסיתי להלחין את השיר, אך לא כל כך הצליח לי. השיר יצא לי עצוב. אולי יש לך שיר אחר?'

לא היה לי שיר אחר. אבל היה לי המון זמן וילדה קטנה, נטע. כתבתי: 'לנטע ולי יש סוד נחמד, שעוד לא גילינו לאף אחד: אנחנו זרענו מתחת לפלסטיק, זרעים של מסטיק, זרעים של מסטיק'. סיימתי את השיר ושלחתי לנחצ'ה. כעבור כמה ימים הגיעה תגובה נרגשת: הלחנתי את השיר. יצא נהדר. עכשיו יש לנו כבר שני שירים. אולי תכתבי עוד עשרה או שניים עשר שירים, תחברי ביניהם בסיפור מתח יוצא מן הכלל, ותהיה לנו הצגה עם שירים? (המלה מחזמר עוד לא נולדה אז).

כמובן שבסוף השנה הציג בית הספר של בית אלפא, בהצלחה מרובה, את ההצגה 'זרעים של מסטיק', סיפור מתח על מלחמה נוראית בין הבנים והבנות סביב ערוגת מסטיק, מאת לאה נאור ונחום היימן. הבמאית המוכשרת היתה המורה מאירה הכהן והשחקנים ילדי בית אלפא.

בחלומותי הוורודים ביותר לא חלמתי שההרפתקה הקטנה הזאת תצא מגבולות בית אלפא. אך בעקבות הצלחת ההצגה יצא בהוצאת ספריית פועלים הספר עם מילות השירים והתווים. חברת התקליטים סי.בי. אס. הזמינה את מלכת הילדים של התקופה ההיא, השחקנית והזמרת דליה פרידלנד, להקליט את השירים עם ילדי בית אלפא. ואני הפסקתי לחפש עבודה כגננית מגדלת פרחים והתחלתי לגדל שירים.


על מאירה הכהן כתב אורי דרומי כך (המשך הכתבה מעניין מאוד וכדאי ללחוץ על הקישור):

מאירה הכהן (קפלן) נולדה בפתח תקוה וגדלה במקוה ישראל, שם היה אביה מנהל הפרדסים. היא למדה בתל אביב בבית ספר "לדוגמה" ובגימנסיה הרצליה, שם הצטרפה לסטודיו ללימודי משחק של "הבימה". עם גדוד השדה של השומר הצעיר היא הצטרפה לבית אלפא, שם הכירה את אברהם הכהן, מראשוני הילדים של הקיבוץ, שיהיה לבעלה ואבי ילדיה אבנר, יונתן, סמדר ויאיר.

אחרי שסיימה לימודי הוראה בסמינר הקיבוצים, היתה הכהן מורה ומחנכת במשך שנים רבות בחברת הילדים בקיבוץ, ואחת מחניכותיה, עופרה בהט, מספרת כי כל שנה הפיקה וביימה את הצגות סוף השנה של כיתה ו'. ב-1966 כתבה לאה נאור למוסיקה של בן המשק, נחום היימן, את המחזמר "זרעים של מסטיק". נאור מספרת, כי מאירה הכהן גייסה את כל הקיבוץ לצורך הצגה זו, שאחר כך הוקלטה והפכה ללהיט רב-שנים.


ולמרות שאני יודעת שהמחזמר בגרסתו הנוכחית צולם ולווה בצוות צילום מקצועי לאורך כל החזרות, החלטתי להביא לכם את רשמי המתומצתים מכסא מספר 19 בשורה 5 ביום שבת ה12 ליוני, 2010, בשעה 21:30 (התחילו באיחור אופנתי...).

למטה תמצאו שני סרטי וידאו שצילמתי במצלמתי החדשה ושערכתי באופן חובבני למדי. החלק הראשון מורכב מקטעים של ההופעה עצמה. החלק השני מראה את הקטע המיוחד של המופע ביום ובשעה האלה - שבהם הופיעו גם הילדים המקוריים וגם נחצ'ה, לאה נאור, ודליה פרידלנד. ת-ה-נ-ו!



זרעים של מסטיק - חלק א' - המופע עצמו



זרעים של מסטיק - חלק ב' - קטעים נוסטלגיים ותודות

הסרטים צולמו במצלמה חדשה ואני עדיין מתנסה ומגמגמת בטכנולוגיית הHD - אז אני מתנצלת על הפורמט הרחב. אם אתם יודעים איך לראות את זה ביוטיוב (לחיצה על הסרט עצמו תפתח את הסרט ביוטיוב) - אתם מוזמנים.

עכשיו אולי גם אתם תבינו למה התכוונתי בהפקה מושקעת, ענקית, אבל אינטימית וקיבוצית. צריך להקשיב למחיאות הכפיים בעיתויים המפתיעים, לצחוק הקהל, ולאהדה הרבה שעוברת כל הזמן בין הכסאות באולם... כל הכבוד להם - גם מפֹה!

וכמו שאכתוב עוד, כשהמחזמר מוצלח, יש לו עוד גלגול נוסף אחד לפחות... כמה עשרות שנים אחרי. תאמינו לי.

יום חמישי, 17 ביוני 2010

הרהורים של מבוגרים - אפשר לדלג אם אתם לא בעניין

לא כתבתי כבר כמה ימים. דווקא התקדמתי הרבה. רק לא כתבתי. עברו עלי גם כמה דברים גדולים. חגגתי 40 למשל...

אבל הסיבה האמיתי שלא כתבתי היא דווקא מחשבות שהתעוררו בי בעקבות פגישה מקרית, בארכיון של עין חרוד מאוחד, עם חוקרת אמיתית של התנועה הקיבוצית. נתקלתי באפרת קנטור. סיפרתי לאפרת, שאותה אני מכירה כבר המון שנים (המספר מופיע למעלה...), מה אני עושה ומה אני מחפשת. ואפרת, שהיא אדם חושב, שאלה אותי את שאלת השאלות:

"אם העולם הקיבוצי התרבותי לילדים היה כל-כך טוב, למה זה החזיק מעמד כל-כך מעט זמן? ואם זה כבר לא קיים, אז העיסוק הוא רק עיסוק נוסטלגי?" 

האמת, שהשאלה תפסה אותי בהרהורים משל עצמי. כבר אמרתי שחגגתי 40 בשבוע הזה, וכנראה ששאלת הנוסטלגיה הדהדה בחללים הנכונים. אז חשבתי על השאלה ואני חושבת עליה כבר שבועיים. יש לי כמה תשובות. לא מכולן אני מרוצה.

התשובה הראשונה היא שהתיעוד כשלעצמו הוא חשוב. חשוב מכיוון שעד היום הזרקורים הופנו לפוליטיקה, לציונות, למבוגרים, לפאתוס, ולאבלות, והילדים היו תמיד מכשיר בדרך להוכחה ולא העניין עצמו. אפילו כשדיברו על הלינה המשותפת דיברו על עוולות ועל התעללות. לא הזכירו את ההשקעה העצומה, את האהבה, את המחשבה, את הרצון, ואפילו את הקושי שבגידול ילדים ללא סבים וסבתות. אני דווקא מאוד מעריכה את ההשקעה וגם משתדלת להבליט את זה בתיעוד ובכתיבה. יש לי גם תחושה לפעמים שאסור לדבר על הילדות בקיבוץ כילדות אהובה - משום מה זה הפך להיות טאבו. אני מסכימה שכיום אני לא רואה את עצמי מגדלת ילדים בבית ילדים (למרות שלפעמים גם הם וגם אני היינו רוצים קצת הפרדת כוחות...). אבל היתה בשיתוף הזה מחשבה חיובית, היה שם רצון טוב וכוונה טובה. ולכן התיעוד הזה חשוב לאיזון התמונה של ילדות בקיבוץ הישן.



התשובה השנייה בכלל לא נוגעת לזמן או מקום. היא נוגעת בהורות ובמחשבה על גידול ילדים בכלל. מה היא השקעה בתרבות לילדים? מה חשוב ומה זכור לילדים שנחשפו להשקעה כזאת? מה חלקם של אמנים ואומנות בחינוך? מהי מידת החשיפה הנכונה, ובאילו דרכים ניתן לחשוף ילדים לעשייה תרבותית? אני חושבת שבקיבוצים התרבות היתה מאוד אינטימית ולכן מאוד משתפת. ילדים שרו, שיחקו, הציגו, ציירו וכתבו עבור ובחברת מבוגרים. ההנחייה היתה משמעותית ויומיומית. לכל שיר וסיפור, כמעט, היתה במה ומי שרצה בכך זכה שעשייתו תראה ותישמע ע"י מבוגרים וילדים רבים. העשייה לא היתה רק בין הילד לבין הגננת/המורה וההורים. אם מישהו ידע לצייר, מהר מאוד ציוריו היו מעטרים את העלון או את לוח המודעות. אם מישהי ידעה לשיר, כבר מגיל צעיר היתה שרה לפני קהל של מאות אנשים. אותו הדבר לגבי נגינה, מחול, בידור (סטנד-אפ קיבוצי), משחק, כתיבה, ומלאכת יד. הבמה היתה מעודדת יצירה. גם החשיפה. וכמובן שיש לזה גם את צד הביקורת העצומה שבמה כזאת מעוררת, אבל צד הביקורת הוא הצד הדומיננטי במחקר ודווקא הצד היפה נשאר בגדר "נוסטלגיה". 



התשובה השלישית קשורה לפרפקציוניזם ותחרותיות מערביים. הלכתי השבוע למחזמר (אני עוד מתכוונת לכתוב על זה כאן - וכבר הכנתי הכל) וראיתי שם כמה דברים שכבר מזמן לא ראיתי. ראיתי ילדוֹת שמחות ומתרגשות, גבוהות, שמנות, נמוכות, רזות, משתתפות בהפקה מושקעת במיוחד. ראיתי שמחה של קהל שמכיר את הבנות שעל הבמה ובא מתוך אהדה ואהבה. ראיתי טעויות אבל גם הנאה עצומה מהעשייה. ראיתי הפקה מקומית, של קיבוצים ומושבים בעמק בית שאן (עמק המעיינות). ראיתי את "זרעים של מסטיק" בגרסת 2010. 

בהתחלה לא הבנתי מה שונה בהופעה. אבל אחרי כמה דקות הבנתי שמה שאני רואה זה פלא. הרבה מעל 100 מופיעים על במה אחת. כולם מקומיים, כולם חובבים, וכולם שמחים להופיע. בעולם שלנו היום יש מעט מאוד מקומות שבהם חובבים מרימים הפקה כזאת לבד. אני חושבת שבקיבוצים היו הרבה הפקות כאלה. ישנן עדיין הפקות כאלה. גם קטנות יותר. ויש להן מקום גם בעולם שבו המושלם והנוצץ הם "הדבר הנכון". מותר לטעות, מותר לנסות, מותר להיות חובבים. בעיקר כשהכוונה טובה. ובעיקר כשהעשייה היא הדבר החשוב. העשייה חשובה הרבה יותר מהמוצר הסופי. ולכן הציפייה למושלמות היא ציפייה שמפריעה וחוסמת. אם תקראו בין השורות בכל מה שכתבתי עד עכשיו תראו שלא הכל מושלם. שיש בלאגן ויש חובבנות. אבל יש עשייה ויש חד-פעמיות של חובבים, ויש התלהבות וגם אהבה. וזו לא נוסטלגיה. זה קורה גם היום. וזה יכול לקרות בכל מקום ובכל בית.


השבוע גם אצלנו התחיל מרתון מסיבות הסיום של הילדים. ושמחתי. אחרי כל המחשבות וההרהורים האלה שמחתי לראות את הילדים מנגנים בפני ההורים והמשפחות. שמחתי לראות שהם כבר פחות מתביישים. שמחתי לראות שהקהל אוהד ואוהב. ושמחתי שכולנו הרגשנו שיש לנו ילדים שלא חוששים מהתנסות ומטעות. ילדים בכיתה ה' ניגנו בכינורות, בטובה, בגיטרה חשמלית, ובתופים. היו גם ריקודים, היו שירים שהילדים כתבו והלחינו (!) בעצמם. היה גם מופע ג'אגלינג די מרשים. הכל תוצרת עצמית. הייתי גאה. מאוד. זה לא קשור בכלל לקיבוץ. זה קשור בחשיפה לתרבות. בחשיפה להתנסות. בהקשבה. 


וכדי שלא תחשבו שהפכתי למטיפה דתית לשלום עולמי... ואם כבר הגעתם עד כאן... אז הצילומים שצרפתי היום הם מארכיון שער הגולן. המתקנים עשויים מגרוטאות ממוחזרות. לפי הדיווחים של מי שהתנסה במתקנים האלה הקפיץ היה מ-א-ו-ד רך וגרם לנדנודים עזים (ולא בטיחותיים). אבל ההשקעה. ההשקעה!  תארו לכם מסגר, אדם מבוגר, חובב, שמקבל במה כזאת וקהל כזה ליצירה חד פעמית מוצלחת כזאת. אין יצירה יותר אמיתית מזאת. אין קהל יותר אוהד מזה.

אז דיברנו על שני הכיוונים. ילדים עושים ומבוגרים מקשיבים להם. מבוגרים עושים וילדים משתמשים, מאזינים, ולומדים מהם. עשייה תרבותית משותפת עבור ילדים. היה מזה הרבה פעם. וזאת נוסטלגיה. יש מזה גם היום. אפשר עוד להשתפר. יש הרבה מה ללמוד.

אם למישהו יש עוד פרטים על המתקנים האלה ודוגמאות לדומים להם - נא לשלוח תגובה.