זהו יומן מסע פרטי שאני מנהלת כדי שלא אשכח, וכדי לחלוק עם אחרים שמתענינים ושירצו לעזור בגילוי וחשיפת חפצים, ספרים, אנשי תרבות ורוח, איורים, פנסי קסם, תכניות למתקני משחקים וכל מה שנופל תחת ההגדרה - תרבות שיצרו מבוגרים עבור ילדים בקיבוצים.
למי שעוקב - הנה מציאה קטנה שמצאתי השבוע. קטנה - אבל משמחת מאוד (!!!). ילדי הגן ביגור, בשנות ה50 כנראה, משחקים בדמויות שנמכרו במדור לצעצועים של הקיבוץ המאוחד. הדמויות עוצבו ע"י מיכל אפרת ויוצרו (כנראה) במפעל קטן ב"חירות אמריקה ב". עד שראיתי את התמונה דמיינתי דמויות קטנות יותר (כי כל התמונות שראיתי הן תקריב בלי עצם מוכר לייחוס).
שמחה גדולה! מחט בערימה של שחת. תודה לבנות בארכיון יגור שמיד הבינו שיש להן עסק עם משוגעת (רקדתי משמחה...) וסרקו לי את התמונה בכל גודל אפשרי.
זאת הפעם הראשונה שאני מוצאת תמונה שמתעדת משחק חופשי בצעצועים שהוכנו עבור המדור לצעצועים של הקיבוץ המאוחד. אם יש לכם מידע או אפילו צעצוע כזה בבית - אנא שלחו תמונה.
היום (שזה כבר אתמול לפי השעון...), ביקרתי בפתיחה של תערוכת איורים לספרי ילדים של מיכל אפרת ותרצה טנאי. התערוכה, שנקראת "פתחו את השער" ו"ניסע אל השדה", מאוד מומלצת - והנה צילום ההזמנה לאירוע:
המועדון שצמוד למוזיאון אורי ורמי באשדות יעקב מאוחד היה מלא ממש - אפילו עוד היו אנשים בחוץ שלא יכלו להכנס. היה אירוע מכובד מצד אחד אבל מאוד מקומי ומוכר מצד שני. מולי ישבה מורה למלאכה שלימדה אותי בשנה שעברנו לבית הספר האיזורי, ולידי ישבה המורה לאמנות שלימדה אותי בתיכון... מוקי צור נאם נאום מקומי למדי שכלל רשמים מעמק הירדן ובעיקר מדגניה א'.... דיבר גם בנה של תרצה טנאי וכמובן מיכל אפרת בעצמה.
מיכל אפרת מדברת עם באי התערוכה
אחד הנואמים היה גם מנהל הקהילה (או היו"ר) של אשדות מאוחד ושמו אורי דורמן. נשמע מוכר? אני דילגתי על השם וגם הנואם אמר שידלג על ענייני ספרות כי לא לשם כך הוזמן... הוא דיבר על המוזיאון ועל תרומתו לקהילה ועל אשדות ועל המועדון שצר מלהכיל את כל הנוכחים ואולי כדאי להרחיבו... אתם יודעים - דיבורים של מנהלי קהילה / יו"ר'ים להשכיר וכו... בסוף האירוע - ממש לפני שיצאנו כבר - אחרי כל השלומ'ים והאיחולים - ירד לי האסימון... דורמן. דורמן! דורמן!! דורמן!!! והוא לא אמר כלום!
אורי דורמן הוא הבן של מנחם דורמן. ומנחם דורמן הוא האיש שלקח את מיכל אפרת לעבודה בקיבוץ המאוחד... אפאחד לא טרח להזכיר ואני לא צילמתי את הבן של מנחם דורמן פותח את התערוכה של מיכל אפרת 60 שנה אחרי שאביו קיבל המלצה מדן גלברט אחד, מאלונים, על עולה חדשה מצ'כוסלובקיה שיודעת לצייר...
מיכל עצמה דוקא הזכירה את המכתב ההוא של דורמן לארק'ה (בעלה של פניה ברגשטיין), ואפילו הזכירה את העובדה ששלחתי לה אותו. והנה היא בלהט הנאום:
מיכל מספרת את הסיפור שמאחורי הספר "ניסע אל השדה"
את בנה של תרצה טנאי דוקא לא הכרתי. דיברתי עם בתה, מיכל, כמה פעמים וקבענו להפגש. בינתיים, מאז שדיברתי איתה מצאתי הרבה איורים מקוריים של תרצה מפוזרים בכל הארץ - בספריות ילדים, בהוצאות, בארכיונים, ואפילו בארכיונים אישיים בקיבוצים... פועלם ותרומתם של המאיירים לילדים לא תמיד היו מוערכים, ובהרבה מקרים המאיירים היו נשכרים באופן חד-פעמי ובעבור שכר זעום. תמר דובדבני דיברה על זה. כך יצא שציורים מצאו את דרכם לבתים פרטיים, ולמקומות שבהם העריכו את האיורים כקישוט וכמזכרת מהכנת הספר.
בכל אופן - נטפלתי ליוסי טנאי וצילמתי אותו ליד ספר שכתב אביו, שלמה טנאי, ואיירה אמו - תרצה:
יוסי טנאי - בנם של תרצה ושלמה טנאי ליד המקור לספרם "אגדת הבית הצוחק"
וככה נראה אחד האיורים שבויטרינה מקרוב:
אגדת הבית הצוחק - מקור
ומכיוון שתכננתי לכתוב על ספריית חלון של ספרית פועלים מתישהו בקרוב... הנה טעימה מהמראה הכללי של הספר "אגדת הבית הצוחק" שהיה די פופולארי ואפילו יצא בגרסת שמע שניתן להשיג גם היום בקולו של שמוליק סגל:
אגדת הבית הצוחק - הדפסה
והנה גם "החלון" המפורסם של ספריית חלון. שימו לב לחתול...
אגדת הבית הצוחק - ספריית-חלון, סדרה ב'
וכמו שאמרתי - על ספריית חלון עוד אכתוב.
תוך כדי הפתיחה מיכל הכירה לי את גבי גלבוע - הלוא היא מזכירת המערכת של הוצאת הקיבוץ המאוחד, שקדמה לתמר דובדבני. דיברתי עם גבי וקבעתי לראיין גם אותה על ספרי הילדים שעברו תחת ידיה בהוצאה - ואעדכן כשתהינה התפתחויות.
והעיקר - שעות פתיחה ותאריכים לתערוכה בבית אורי ורמי (ההזמנה שבראש הרשימה נפתחת אם לוחצים עליה - אבל ליתר ביטחון ולמי שרוצה חיים קלים ונוחים יותר). בנוסף לתערוכה של מיכל אפרת ותרצה טנאי מוצגת במוזיאון גם תערוכת פסלים של אריה אמון:
25 לספטמבר עד 11 לדצמבר 2010
ב-ה 10:00-15:00
שישי וערבי חג 10:00-13:00
שבתות וחגים 11:00-15:00
מועדים אחרים אפשר לתאם עם רותי שדמון האוצרת ב 050-7610754
היום ביקרתי בארכיון של אלונים ומצאתי את התמונה שמופיעה בגזיר העיתון שתיארתי ברשימה הקודמת. שמחתי מאוד לראות אותה כי רציתי לראות יותר טוב את הציורים של מיכל אפרת. והרי התמונה לפניכם (כרגיל ללחוץ על התמונה כדי להגדיל אותה בדף נפרד):
ויש גם גרסא נוספת בסידור שונה של הבובות:
צילומי הדגמים, שנעשו אי-שם בשנות החמישים המוקדמות, הם ברובם צילומים של חנן בהיר מגבעת-ברנר. ויש גם שלט למפעל, שנקרא "ניצב" ולא כמו שכתבתי בטעות ברשימה הקודמת (החלטתי לא לתקן את הטעות שמא מישהו ינסה למצוא את המפעל תחת השם הזה - שעליו למדתי בשמו השגוי. מסובך.). השלט בעיצובו של דן גלברט, ולמרות שרק בכתבה שמצאתי מוזכר שמו בתור מעצב הצעצועים, אין ספק שהיתה לו השפעה על הגרפיקה של פרסומי המפעל המאוחרים יותר ועל הלוגו שלו. השלט מודפס על דיקט, בדיוק כמו הדמויות בתמונה שלמעלה.
והנה אחד הצעצועים הראשונים שיוצרו במפעל. קוביות שיוצרות דגם של קיבוץ או התיישבות דומה אחרת. הגרסא בתמונה היא גרסא מאוחרת יותר. במקור אלו היו פשוט קוביות עץ. יחד עם התמונה הזאת נמצאת גם חוברת הוראות מעניינת שחלק מתוכנה אני מעתיקה למטה. החוברת מתייחסת לגרסא המוקדמת של המשחק כפי שמשורטט בתוכה.
המשחק הזה נקרא "נקום ובנינו", ועל החוברת מופיע שם המפעל כ"מפעלי המלאכה לצעצועי-עץ של קבוצת הנוער העובד 'אלונים' בקוסקוס-טבעון חיפה ת.ד. 1943". אין לי מושג אם זה באמת היה מספר תא הדואר, אבל בארכיון החוברת הזאת מתוארכת כאילו הופיעה ב1943. לפי מה שכתוב בתוך החוברת אני מניחה שהיא נכתבה כמה שנים מוקדם יותר. כנראה ב1939 או 1940.
בדף הראשון בחוברת ההוראות נכתב כך:
להורים ולמחנכים.
עם פרוץ נחשול הדמים בארץ, חרד הישוב. קשה היתה המכה. אך אנחנו לא נרתענו. ביתר עוז הסתערנו למעשים: לצבור, להתאחזות בקרקע מולדת.
כאגדת גבורה נשמעת פרשת הכבוש. ללא כל נסיון פרצנו אל גבולות הארץ, רק בכח שאיפת החיות - השתרשות. בלא מים ודרך, תוך ביצות ועל חגוי-סלעים - תקענו יתד.
וכל העם עלה עם העולים. זו היתה חויה עמוקה ליהודי - שבע הנדודים: התאחזות! כבוש!
וגם ילדינו, אשר לא יכלו לחזות בכבושנו הגדול, רוו את הרגשת הכח והכבוד שבצעד נועז זה.
כדי שיוכלו לקבל תמונה ברורה מכל אותו "יום עליה", מהקמת נקודה כבושית ביום אחד, נתן משחק זה. יבנה לו כל ילד את הנקודה יראה אותו בעיניו, ותחרט בקרבו.
יש גם שטח רחב לפעולת דמיונו של הילד. מאותן הקוביות אפשר להקים גם מושב, בית ספר, או כל בנין אחר, לפי טעמו של הילד.
"נקום ובנינו"
ובדף הבא מוצגת תכולת המשחק עם ציון מראה ומספר החלקים, כמקובל.
בחוברת יש כמה אופציות לסידור הקוביות: "נקודת כבוש", "מושב או מושבה", ו"בית ספר". בחרתי להעתיק לכאן את תיאור בניית נקודת הכיבוש (הקטע מופיע מתחת לתיאור ולשרטוט המבנה):
תכנית א. נקודת כבוש.
מתוך תנאינו בארץ עלינו להקים מבצר מוכן ביום אחד. את התכנית ומקום הנקודה, מכינים למפרע.
בבואנו לשטח המסומן אנו מקימים תחילה את המגדל, כדי שנוכל לשמור על הסביבה. מיד נגשים להקמת החומה והעמדות. רק עם גמר הביצור - מקימים דירות למתישבים.
כללי הבנין.
המגדל. (במרכז) בנוי מ-4 אבנים מספר 4. הגג- אבן מס' 8.
החומה. (סביב למחנה כלו.) בנויה מ-23 אבנים מס' 3. ו-7 אבנים מס' 2. (פרטים בתכנית המצוירת.).
העמדות. (כל אחת בפנת החומה) כל עמדה בנויה מאבן מס' 1. והגג מס' 6.
הצריפים. (בתוך החומה) כל צריף בנוי מאבן מס' 5. והגג- מס' 7.
(בשעת הבנין הסתכלו בתכנית המצוירת).
בדף האחרון בחוברת נכתב על המפעל עצמו:
זה לנו נסיון ראשון בארץ ליצור צעצועים בכמויות גדולות. צעצועים הראויים להתחרות בתוצרת חוץ הן בטיב התוצרת והן במחירה.
כמו בכל מפעלנו בארץ, תלוי גם מפעל זה באהדת הישוב.
מפעל זה מאפשר קליטת פועלות עבריות, ויחד עם זה מיצר לילדינו צעצועים לפי טעמנו אנו, שיוכלו לשמש לנו כאמצעי מחמך.
צרפנו למשחק תכניות והסברות, אך נוסף להן יוכל כל אחד לבנות כרצונו.
והנה דוגמאות של צעצועים שייצר "ניצב" בשנות החמישים והשישים (לחצו על התמונה להגדלה):
(רכבות ומסילה מתפרקת)
(צעצועי משיכה)
(צעצועי הרכבה והשחלה שונים)
(הוראות הרכבה למשחק שמופיע בתמונה למעלה)
ובקשה גדולה מכל מי שהגיע עד כאן ומוכן לעזור... אספתי עוד הרבה מידע והסטוריה על "ניצב". אבל צעצועים אמיתיים לא מצאתי. רק תמונות. אני מצרפת כאן כמה תמונות של משאיות וטרקטורים (בנוסף לתמונות שלמעלה). אם מישהו ראה, מכיר, יודע, או שמע על צעצועים כאלה שמסתובבים אצל אספנים או על מדף הצעצועים הפרטי של מישהו - אנא צרו איתי קשר (השאירו תגובה ואחזור - אני מבטיחה!):
יש עוד הרבה לכתוב על "ניצב" באלונים, ועל העיצובים של דן גלברט. אבל יש לי רק דבר אחד להזכיר לכל חובבי הז'אנר. למי שיש את הספר "פנימי בהחלט" של דן גלברט בבית:
תעשו לעצמכם טובה ותבדקו אם יש לכם את המשחק "דרך מוטקה" בכריכה הפנימית. אם יש לכם כזה - הרי לכם משחק "פנימי בהחלט":
ירדתי למחתרת. אני אוספת חומר לכמה נושאים במקביל ומחכה לערימה גדולה מספיק של חומר כדי שאפשר יהיה לכתוב עליו משהו משמעותי ושלם. אחד הנושאים הוא צעצועים, והוא התחיל משני גזירי עיתון שמצאתי בזמן דפדוף בארכיון של מיכל אפרת (אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה ואפשר גם לקרוא פשוט את הטקסט שהעתקתי מתחת לכל תמונה):
ביקור במדור לצעצועים
פרוזדור הבית, רחוב אלנבי 112. על ה"חץ" המכוון כלפי מעלה רשום: "המוסד להספקה של הקיבוץ המאוחד. המדור לצעצועים".
"אמא, מה הבאת לי?.." "אבא, מה הבאת לי?.." שאלה זו חוזרת ונשנית מפי ילדינו בשובנו מחופשה ארוכה או קצרה מן העיר. והורים כיתתו רגליהם בחנויות הצעצועים, בזבזו כסף על צעצועים שטיבם גרוע, מחירם יקר, ותועלתם החינוכית מפוקפקת. גננות ומטפלות אף יצאו "לערוך קניות" ללא כיוון ברור והדרכה מתאימה, ובחוסר כל אפשרות להשיג את הטוב והרצוי אפילו לראות עיניהן הן.
והנה נמצא הגואל גם בשטח זה. שוב היה קיבוצנו הראשון המספק צורך זה לא רק לישוביו אלא לתנועה הקיבוצית כולה, ואף למחנות עולים ולמעברות.
"ותקו" של המפעל – מחצית השנה בלבד. הוקם ביזמת ועדת-החינוך, ועד מהרה כבש מקומו ב"שוק הצעצועים" שלנו. המטרה העיקרית שעמדה בפני יוזמי המפעל הושגה. הדרכת הישובים בבחירת הצעצוע המתאים, שיהיה בו ערך מחנך לילד, ויחד עם כך דאגה לחוזק ולטיב, ולבסוף גם למחיר מתקבל על הדעת ועל הכיס.
הצעצועים רובם ככולם מתוצרת הארץ ובחלקם מתוצרת מפעלי הקיבוץ במעוז-חיים ושדות-ים. עתה מתכוננים להתחיל בייצור צעצועים גם "אייל" ו"מפלסים". בית חרושת קואופרטיבי במושב "חרות אמריקה ב'" מייצר במיוחד בשביל המפעל, לפי דוגמאות המוגשות לו. הדוגמאות הן מעשה ידי אמני הקיבוץ – גידי (כפר גלעדי), מיכל (גבעת חיים), לזר (מעגן), ודן (אלונים).
מבחר הצעצועים מותאם לגילים השונים, החל מתינוקות ועד ילדים בני 14. ישנו גם מדור מיוחד למשחקים בשביל חברות נוער. כן מתכוונים להוסיף מכשירי-נגינה (חלילים וכלי הקשה), וכן מחלקה למצרכי ספורט.
בין הצעצועים המיועדים לשעשוע בלבד, כגון בובות, חיות, כלי רכב וכדומה. בולט המספר הרב של כלי-עבודה, כלי מטבח וכו', אשר בצד השעשוע שבדבר מהוים הם גורים המפעיל את יזמת הילד ומרצו. ויצויין כאן לשבחם העדרם הגמור של "כלי הנשק" למיניהם, שהיינו מגישים פעם לילדינו והורסים בכך משהו חשוב בנפשם.
המחזור החדשי הממוצע הוא 3000 לירות, אך הוא בעליה מתמדת. המפעל הצדיק את קיומו למעלה מהמשוער. חברי הישובים צובאים לפתחו ויוצאים מרוצים בלי חשש שרומו ע"י סוחר זריז ושואף רווחים...
במדור הצעצועים
הדמויות המוכרות
המדור לצעצועים הוציא לא מזמן את הדמויות הנ"ל על-מנת להחיות את משחק הקוביות ולתת לילד אפשרות לבטא במשחק פעיל את אשר עם לבו ביחס לאנשים הסובבים אותו. לכן נלקחו הדמויות מהסביבה הידועה היטב לילד, כגון חברי המשפחה וכמה מן העובדים בשדה ובענפי שרות. הדמויות מודפסות בצבעים משני עבריהם, בסיסם – עביו 1.5 ס"מ וגבהם – 13 ס"מ. הדמויות הוכנו לפי ציורי מיכל שלכט (גבעת חיים).
בקטעים שמצאתי מיכל שלכט מגבעת חיים היא מיכל אפרת. דן מאלונים הוא דן גלברט. על האחרים אני מבררת עכשיו כי לא נתקלתי בהם עדיין (אני חושבת). גם על שנים מדוייקות אין לי מידע. ואפילו לא מהיכן הקטעים לקוחים. אם יש מישהו שמכיר ויודע אנא השאירו הודעה בהערות ואחזור אליכם (כמעט) מיד.
לגבי "המוסד להספקה" נתקלתי בדף מעניין בגבעת ברנר שמספר על יצחק מור שם נכתב שיצחק "הבין את 'היתרון לגודל' והקים את המוסד להספקה של הקיבוץ המאוחד". מכיוון שנפטר בגיל יחסית צעיר, ב1953, יש להניח שהמדור לצעצועים פעל כבר קודם. גם העובדה שמיכל היא מיכל שלכט מעידה על תחילת שנות ה50 ואולי אפילו מוקדם יותר.
בינתיים אני יודעת בוודאות על שלושה מפעלי צעצועים קיבוציים - האחד גמדא בכפר הנשיא שהיה כנראה הגדול והמפורסם מכולם. השני מיצב באלונים (שראיתי רק תמונה קטנה של משהו ממנו ואני מתכוונת להמשיך לחפש) והשלישי בקיבוץ כפר-סאלד (שגם עליו אני עדיין לא יודעת הרבה). בכתבות למעלה מוזכרים עוד קיבוצים: מעוז חיים, שדות-ים, אייל ומפלסים.
המפעל המוזכר ב"חרות אמריקה ב'", הלוא הוא המושב שהיה אז שיתופי - בית חרות, הנו מפעל בשם שֹהר שהוקם ע"י שני עולים אמריקנים: אריה בסיס (סקיני), וקרל אלנטוק. מי שדיברתי איתו בבית חרות אומר שלא נשאר דבר מהצעצועים האלה. מי שמכיר, מי שיש לו, ומי ששמע מוזמן (ומתבקש!) להשאיר תגובה ופרטים.
על המפעלים הידועים יש קצת יותר חומר ותמונות. לגמדא, למשל, יש הרבה מאוד אספנים בעולם וניתן למצוא הרבה מידע ותמונות ברשת.
בתחילת שנות ה 60, בעקבות היותנו בעלי בית היציקה לחמרן (אלומיניום) הידועים בארץ, פנה אלינו תעשיין (בקנה מידה זעיר) מאנגליה, והציע לנו לרכוש ממנו את סדרת התבניות של מכוניות-צעצוע, ולייצר אותם בארץ, וכך סיפורנו התחיל. מספר קטן של חברים,עמלו בשיטה ידנית וייצרה כמה עשרות מוצרים ביום, שהיוו אטרקציה לילדי ישראל, ביניהם בעיקר מוצרים צבאיים וגם אזרחיים. שם המפעלון : גמדא.
מספר שנים לאחר מכן, לאחר שמפעלון זה נסגר, הופיע תעשיין ציוני, מדנמרק, אצל שגרירת ישראל שם, עם הצעה אמריקאית, גרנדיוזית, לייצר בארץ, דגמי מכוניות בקצב של 10,000 ליום !!! (על סגנון MATCHBOX). הוא פנה לענק התעשיות בארץ,"כור",האם הם מוכנים לקחת את הפרויקט על עצמם, והם פנו אלינו, בתור יצרני המכוניות הזעירות, היחידים בארץ, בהצעה: נקים שותפות, הם ייצקו את שלדי המכוניות מחמרן, ואנחנו נצבע אותם ונרכיב את כל יתר החלקים.
הקמנו מבנים (שהיום מהווים את משרדי הבונים ואת חדרי ההרכבה של הברזים והמפעיל, ומחסני החלקים שלהם), וקנינו ציוד ואמצעי יצור. והעיקר, כדי לייצר 10,000 מכוניות ביום, היינו זקוקים ל "פס יצור", שאת עיקרו, תכנן !JIMBO ובנה. הקמנו "צוות לעניין" מורכב מ : דייב מנצ'סטר (מנכ"ל), ג'ק גולן (מומחה לתבניות ויציקות), אדי (מנהל ייצור), עליזה נמלי (המומחית ליצור צעצועי גמדא הישנים), וטומי (כמחסנאי). המספר 10,000 מהדהד בראשינו יום וליל.
המשלוח הראשון היה אמור לצאת ביוני 67 ואנחנו התחלנו לעבוד באפריל! רכזנו 60 בנות ( 14 עד 16 ) מחצור כדי לאייש את מכונת הצביעה ואת קו היצור, מינינו את אריה דביר (ז"ל) להפעיל ויצאנו לדרך! הייצור התחיל עם בעיות אין-ספור, אך עם כל האופטימיות, לא ראינו סיכוי לעמוד בלוח הזמנים של הלקוח האמריקאי. ואז קרה הנס (אמנם, האכזר) והציל אותנו... מלחמת ששת הימים !
חוץ מלהוות תרוץ טוב (ואמיתי) כלפי האמריקאים (וכלפינו, גם), 2 עובדות בכל זאת יצרו מכשול של ממש : אריה דביר נהרג בגולן, ו ... פגז סורי נחת ליד קיר המפעל החדש, ועשה שמות בתוצרת ובחלקים, כששכבת אבק מכסה את רוב שטח אולם הייצור.
למרות התחלה קטלנית זו, התחלנו להתארגן, ולרכוש נסיון. חלק מהצוות התחלף, וכמו כן תחלופה אצל הבנות, אך החלום של ה 10,000 התחיל להראות באופק, למרות הקשיים שבדרך, ולא רק אצלנו, אלא גם בחלקם של כור - חמת, וספקי חלקי הפלסטיק. מצאנו קיצורי דרך ע"י שליחת החלקים מהמרכז בארקיע היומי ושיפרנו את תהליכי היצור.
ויום אחד, היום המיוחל הגיע ! ייצרנו 12,000 מכוניות ביום !!!
בכלל, הפכנו להיות פאר הייצור התעשייתי הישראלי. הגיעו אנשים בעלי שם מכל הארץ, לראות איך המכוניות הזעירות מושאות על סרטים נעים, כולל שלבי בקורת, עד שיורדות בכוחות עצמן במסלול המשופע, אל סרט האריזה. ומי היו הנהנים העיקריים? 1) חיילי צ.ה.ל, שהגיעו בזרם אינסופי לקנות "גימלים", מכוניות שנפגמו טיפה... בשקל! ו 2) הגננות והמטפלות עם זאטוטיהם, כדי למלא את המלאי שלהם. כמעט לא היה בית בישראל שלא היו בו מכוניות גמדא (אולי זו הגזמה קטנה!).
אוכל לספר סיפורים אין- סוף על האירועים השונים שאירעו במשך כמעט 10 שנים של קיום המפעל, אך די בהקדמה זו, ומי שמעונין לשמוע יותר יוכל לפנות לכל אחד מתריסר החברים שהשתתפו בחוויה (עליזה, טומי, קני, אלזה, קרול ל, ווילי פ, אורי ש, וכו').
אדי נמינוב
היו גם צעצועים בייצור מקומי שעליהם אני רוצה לכתוב כשייתאסף לו כל החומר המצולם שאני מקווה לערום כאן. בינתיים תוכלו לראות רק כמה סרטונים יפים שקיבוץ העוגן העלו לאתר מושקע שהקימו. אני ממליצה לראות את הסרט על חג השבילים, ובו כמה מכוניות מעץ בצילום מקרוב (ממש בדקה הראשונה של הסרט).
בקיצור - לא הזנחתי אתכם, אני רק עורמת ערימות של תמונות ודפים כרגע.
היום הבנתי שיש כנראה עוד סיבות למסע שלי לחיפוש אחרי שרשי תרבות הילדים בקיבוצים... יש כנראה תעלומות שצריך לפתור שלא ידעתי שליוו אותי כל החיים. והנה מה שגיליתי השבוע על הילדות שלי...
הסיפור הזה משתלב בסיפור על החיפוש אחרי חיים האוזמן. בעודי מחטטת בארכיון ביד טבנקין ומנסה למצוא מיהו חיים האוזמן. מצאתי את ההתכתבות הבאה:
(מכתב מארק'ה - בעלה של פניה ברגשטיין, שנכתב לאחר מותה, למנחם דורמן - לחיצה על התמונה תגדיל אותה בדף נפרד)
(תשובתו של מנחם דורמן לארק'ה - לחיצה על התמונה תגדיל אותה בדף נפרד)
ההתכתבות מלמדת על המאמץ של ארק'ה להוציא את כל כתביה של פניה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את המאמץ המתמשך של ארק'ה אפשר לראות בארכיון של פניה בגבת. כל כתביה ומעשיה מתועדים ומקוטלגים בצורה יוצאת דופן - ולפי הארכיונאית תלמה כנעני - זוהי עבודת נמלים שארק'ה הקדיש לה זמן רב, עד מותו שלו.
מה שעוד ניתן ללמוד מההתכתבות הזאת הוא סיפור כניסתה של מיכל אפרת לעבודה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. דן גלברט המליץ עליה בחום לדורמן, ודורמן קיבל את ההמלצה.
השבוע נסעתי שוב לגבעת חיים מאוחד לגמור לאסוף חומר על הונזו ולהתחיל לאסוף חומר על מיכל אפרת. יומיים קודם לכן דיברתי עם עירית, הארכיונאית - שהיא גם בתו של הונזו, וסיפרתי לה על ההתכתבות שמצאתי בין ארק'ה לדורמן. היא הציעה שאשלח לה ושהיא תדפיס ותתן למיכל שהיום היא כבר בת 84 ופחות נגישה במייל. כמובן שהסכמתי ושלחתי לה מיד את המכתב.
כשהגעתי לגח"מ התחלתי לעבוד ולצלם והזמן טס. כעבור כמה שעות, אחרי ששקעתי כבר בצילום סקיצות של מיכל לניסע אל השדה, פתאום נשמעה דפיקה בדלת ועירית פותחת ומברכת מישהי שנראית לי כבת 65. עירית מובילה אותה אל המקום שבו אני עובדת על החומרים שהכינה לי מראש - ומציגה בפני את מיכל אפרת. מיכל נראית צעירה ונמרצת, ובערך 20 שנים פחות מגילה האמיתי. והנה הוכחה:
המחברת שרואים על השולחן ליד מיכל היא ספרון מסקרן ובו סקיצות לאיורים מוקדמים שלה משנות ה50. כשצילמתי את כל הסקיצות, שזיהיתי אותן כקשורות לניסע אל השדה, מצאתי גם ציור אחד שנראה לי יפה מספיק בשביל להכלל בספר - וחשבתי לעצמי שאולי הושמט או נזנח מסיבה כלשהי. והנה הוא:
כשמיכל נכנסה הייתי בדיוק בחיפוש אחרי רמז ללמה הציור הזה נזנח. והנה מיכל. לפני... אז שאלתי! והנה התשובה המפתיעה של מיכל. מיכל סיפרה שהשיר של פניה השפיע עליה. וזהו השיר:
ליל-מנוחה
כוכבים כמו עינים מסתכלים מן השמים: למה זה אתה עוד ער? שכב נא, שכב לישון מהר!
שכב-נא, שכב, אחת ושתים! כוכבים מן השמים כבר מזמן אמרו לך: ליל-מנוחה, ליל-מנוחה!
והוא בכלל לא הושמט! הנה גם הגרסא הסופית שנמצאת כמובן בספר (לחצו על התמונה להגדלה):
ולמה לילד בספר אין עיניים? כי הוא ישן! מיכל רצתה להדגיש את השינה וילד עם עיניים נראה ער.... מיכל סיפרה עוד שהפישוט של הדמות היה חלק מרעיון של פישוט עבור ילדים. פחות פרטים וקווים נקיים. אם תראו את כל מה שמיכל יודעת לצייר תבינו שהפישוט והפשטות זאת בחירה מודעת. אז עכשיו גם אתם יודעים. והנה מיכל מספרת על הבחירה בציור לילדים ובפשטות הציור לילדים:
אבל כאן רק מתחיל הסיפור שלנו היום... מיכל סיפרה לי תוך כדי שיחה שבתקופת "ההתשה" היא התנדבה אצלינו בקיבוץ, ומכיוון שלא ידעה לעשות דבר טוב יותר מלצייר החליטה לצייר על מקלטי הילדים בקיבוץ כדי לעודד את רוחם.
ועכשיו אני צריכה להסביר... בקיבוץ שלי יש ציורים ישנים על כל מקלטי הילדים. הציורים היו שם תמיד (לפחות מאז שאני זוכרת) ונשארו שם. תמיד. הרבה פעמים, בדרך לביקור אצל הדודות שלי, או בדרך לבריכה שעוברת ליד הגנים, תהיתי מי צייר אותם - כי הסגנון לא מוכר מקישוטי חדר-האוכל בחגים, ואין אפאחד בקיבוץ שלי שמצייר ככה - בגדול, בציבעוני, ובמראה כזה שמח. למרות שהציורים תמיד שם, איש לא נגע בהם ולא חידש אותם מעולם. אין לציורים האלה סיפור, ואין להם זיכרון.
אז כדי לסגור מעגל ולספר את סיפור ציורי המקלטים שמלווים אותי ואת כל ילדי הקיבוץ, הלכתי בשבת, בחום די רציני, לצלם את המקלטים ואת מה שנותר מהציורים של מיכל 40 וכמה שנים אחרי...
הנה הציור על המקלט של הכיתה של האח שלי. מצויירים עליו ילד עם חצוצרה. אולי בגלל הקירבה לחדר המוזיקה (למי שמזהה - המקלט של קבוצת שקד):
והנה ציור על מקלט מהצד השני של הכיתה מהתמונה שלמעלה. מצויירים עליו יונה/ציפור ופרחים (למי שמזהה - המקלט שליד חדר ההתעמלות של אלי):
המקלט שבתמונה הזו מכוסה (!) מכל צדדיו בציור-סיפור, ושטים עליו דגים עם אוניה שמגיעה לארץ עם פגודות ודרקונים (למי שמזהה - המקלט של קבוצת אלון):
את הציור הגדול הזה רואים תמיד מרחוק, בדרך לדודות שלי. הוא מאוד מיכל-אפרת ואני חושבת שהוא הסיבה שמיד ירד לי האסימון כשמיכל אמרה שהיא ציירה על המקלטים שלנו. (למי שמזהה - הצד האחורי של המקלט של גן רימון):
את הציורים על המקלט הזה (המקלט של הפעוטון שלי) כבר בקושי רואים. חלק אפילו נמחק ע"י צביעה בלבן - שמישהו הפסיק באמצע - אולי כי הבין שהוא מכסה חתיכת הסטוריה לא פתורה. בתוך המקלט - במסדרון - רואים ציור של דבורה מכוסה בשכבה לבנה דקה של צבע:
והצד השני של אותו מקלט:
אלמלא אבא שלי היה מתעקש הייתי מפקששת את הציור הבא. אחרי שכבר צילמתי את המקלט משני צדדיו, אבא שלי התעקש להסתכל בתוך המסדרון, זה שרואים מבחוץ שיש בו דבורה שצבעו עליה בלבן. והנה מה שחיכה לנו בתוך המסדרון:
40 ומשהו שנים לא מחקו את הצבע! הסגנון מיכל אפרת והדוכיפת ממש ממש מיכל אפרת. אם תגדילו (לחיצה על התמונה תגדיל אותה בדף נפרד) תראו שכנראה שיש גם כמה בני נוער שמכירים את הציור הזה. מישהו כתב ב1995, בטוש שחור, שיר לזכרו של יצחק רבין. שכבות של זמן ומלחמות ושתי ציפורים של אישה אחת מגבעת חיים מאוחד ששרדה בעצמה מלחמה איומה.
וכשמיכל סיפרה לי על הציורים נזכרתי בעוד תמונה שנתקלתי בה לא מזמן... לפני כמה חודשים האחות הגדולה שלי בקשה ממני לסרוק לה תמונות ישנות. אחת התמונות שסרקתי היתה ממלחמת ההתשה ובה רואים את אחותי הגדולה רצה למקלט שליד גן כלנית. לידה רץ נמרוד. בתמונה רואים את הציור שעל המקלט (חכו - זה נעשה מעניין בדיוק כאן!):
בשבת המקלט הזה נראה ככה:
ועכשיו, תארו לעצמכם איך שמחתי לזהות את התמונה של אחותי רצה למקלט מצויירת ע"י שמואל כץ, בספר על הקיבוץ שלי שנכתב ב1970 ע"י מילא אוהל:
גם הצד השני של המקלט והנדנדות שהיו שם כשהייתי בגן מתועדים בציור אחר באותו הספר של שמואל כץ ומילא אוהל:
והנה צדו השני של המקלט כפי שצולם בשבת האחרונה. את הקופה שמופיעה בציור של שמואל כץ אני זוכרת - אבל היום יש רק שרידים לא ברורים שלה על קיר המקלט המתפורר:
סיפרתי למיכל על הציור של שמואל כץ שבו מופיע ציור שלה על המקלט שלנו בגן כלנית. היא חייכה לרגע, אז נאנחה, ואמרה: "אם שמוליק היה חי, מיד הייתי מרימה לו טלפון עכשיו"....
כשנפרדנו, מיכל ואני, אמרתי לה שאני שמחה שנפגשנו ו"איזה מזל שנכנסת לארכיון". מיכל הסתכלה בי ואמרה: "זה לא מזל. זה גורל. אני מאמינה גדולה בגורל". גם אני. ומאז שהתחלתי לעבוד על הפרוייקט הזה אני מאמינה בגורל יותר ויותר.
.JPG)
