המדור לצעצועים של הקיבוץ המאוחד - מישהו מכיר?

ירדתי למחתרת. אני אוספת חומר לכמה נושאים במקביל ומחכה לערימה גדולה מספיק של חומר כדי שאפשר יהיה לכתוב עליו משהו משמעותי ושלם. אחד הנושאים הוא צעצועים, והוא התחיל משני גזירי עיתון שמצאתי בזמן דפדוף בארכיון של מיכל אפרת (אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה ואפשר גם לקרוא פשוט את הטקסט שהעתקתי מתחת לכל תמונה):

ביקור במדור לצעצועים

פרוזדור הבית, רחוב אלנבי 112. על ה"חץ" המכוון כלפי מעלה רשום: "המוסד להספקה של הקיבוץ המאוחד. המדור לצעצועים".

"אמא, מה הבאת לי?.." "אבא, מה הבאת לי?.." שאלה זו חוזרת ונשנית מפי ילדינו בשובנו מחופשה ארוכה או קצרה מן העיר. והורים כיתתו רגליהם בחנויות הצעצועים, בזבזו כסף על צעצועים שטיבם גרוע, מחירם יקר, ותועלתם החינוכית מפוקפקת. גננות ומטפלות אף יצאו "לערוך קניות" ללא כיוון ברור והדרכה מתאימה, ובחוסר כל אפשרות להשיג את הטוב והרצוי אפילו לראות עיניהן הן.

והנה נמצא הגואל גם בשטח זה. שוב היה קיבוצנו הראשון המספק צורך זה לא רק לישוביו אלא לתנועה הקיבוצית כולה, ואף למחנות עולים ולמעברות.

"ותקו" של המפעל – מחצית השנה בלבד. הוקם ביזמת ועדת-החינוך, ועד מהרה כבש מקומו ב"שוק הצעצועים" שלנו. המטרה העיקרית שעמדה בפני יוזמי המפעל הושגה. הדרכת הישובים בבחירת הצעצוע המתאים, שיהיה בו ערך מחנך לילד, ויחד עם כך דאגה לחוזק ולטיב, ולבסוף גם למחיר מתקבל על הדעת ועל הכיס.

הצעצועים רובם ככולם מתוצרת הארץ ובחלקם מתוצרת מפעלי הקיבוץ במעוז-חיים ושדות-ים. עתה מתכוננים להתחיל בייצור צעצועים גם "אייל" ו"מפלסים". בית חרושת קואופרטיבי במושב "חרות אמריקה ב'" מייצר במיוחד בשביל המפעל, לפי דוגמאות המוגשות לו. הדוגמאות הן מעשה ידי אמני הקיבוץ – גידי (כפר גלעדי), מיכל (גבעת חיים), לזר (מעגן), ודן (אלונים).

מבחר הצעצועים מותאם לגילים השונים, החל מתינוקות ועד ילדים בני 14. ישנו גם מדור מיוחד למשחקים בשביל חברות נוער. כן מתכוונים להוסיף מכשירי-נגינה (חלילים וכלי הקשה), וכן מחלקה למצרכי ספורט.

בין הצעצועים המיועדים לשעשוע בלבד, כגון בובות, חיות, כלי רכב וכדומה. בולט המספר הרב של כלי-עבודה, כלי מטבח וכו', אשר בצד השעשוע שבדבר מהוים הם גורים המפעיל את יזמת הילד ומרצו. ויצויין כאן לשבחם העדרם הגמור של "כלי הנשק" למיניהם, שהיינו מגישים פעם לילדינו והורסים בכך משהו חשוב בנפשם.

המחזור החדשי הממוצע הוא 3000 לירות, אך הוא בעליה מתמדת. המפעל הצדיק את קיומו למעלה מהמשוער. חברי הישובים צובאים לפתחו ויוצאים מרוצים בלי חשש שרומו ע"י סוחר זריז ושואף רווחים...

במדור הצעצועים

הדמויות המוכרות

המדור לצעצועים הוציא לא מזמן את הדמויות הנ"ל על-מנת להחיות את משחק הקוביות ולתת לילד אפשרות לבטא במשחק פעיל את אשר עם לבו ביחס לאנשים הסובבים אותו. לכן נלקחו הדמויות מהסביבה הידועה היטב לילד, כגון חברי המשפחה וכמה מן העובדים בשדה ובענפי שרות. הדמויות מודפסות בצבעים משני עבריהם, בסיסם – עביו 1.5 ס"מ וגבהם – 13 ס"מ. הדמויות הוכנו לפי ציורי מיכל שלכט (גבעת חיים).

בקטעים שמצאתי מיכל שלכט מגבעת חיים היא מיכל אפרת. דן מאלונים הוא דן גלברט. על האחרים אני מבררת עכשיו כי לא נתקלתי בהם עדיין (אני חושבת). גם על שנים מדוייקות אין לי מידע. ואפילו לא מהיכן הקטעים לקוחים. אם יש מישהו שמכיר ויודע אנא השאירו הודעה בהערות ואחזור אליכם (כמעט) מיד.
 
לגבי "המוסד להספקה" נתקלתי בדף מעניין בגבעת ברנר שמספר על יצחק מור שם נכתב שיצחק "הבין את 'היתרון לגודל' והקים את המוסד להספקה של הקיבוץ המאוחד". מכיוון שנפטר בגיל יחסית צעיר, ב1953, יש להניח שהמדור לצעצועים פעל כבר קודם. גם העובדה שמיכל היא מיכל שלכט מעידה על תחילת שנות ה50 ואולי אפילו מוקדם יותר.
 
בינתיים אני יודעת בוודאות על שלושה מפעלי צעצועים קיבוציים - האחד גמדא בכפר הנשיא שהיה כנראה הגדול והמפורסם מכולם. השני מיצב באלונים (שראיתי רק תמונה קטנה של משהו ממנו ואני מתכוונת להמשיך לחפש) והשלישי בקיבוץ כפר-סאלד (שגם עליו אני עדיין לא יודעת הרבה).  בכתבות למעלה מוזכרים עוד קיבוצים: מעוז חיים, שדות-ים, אייל ומפלסים.

המפעל המוזכר ב"חרות אמריקה ב'", הלוא הוא המושב שהיה אז שיתופי - בית חרות, הנו מפעל בשם שֹהר שהוקם ע"י שני עולים אמריקנים: אריה בסיס (סקיני), וקרל אלנטוק. מי שדיברתי איתו בבית חרות אומר שלא נשאר דבר מהצעצועים האלה. מי שמכיר, מי שיש לו, ומי ששמע מוזמן (ומתבקש!) להשאיר תגובה ופרטים.

על המפעלים הידועים יש קצת יותר חומר ותמונות. לגמדא, למשל, יש הרבה מאוד אספנים בעולם וניתן למצוא הרבה מידע ותמונות ברשת.

על גמדא נכתב בעלון כפר הנשיא, תשס"ח, 3 ביולי 2009:

גמדא - כור

בתחילת שנות ה 60, בעקבות היותנו בעלי בית היציקה לחמרן (אלומיניום) הידועים בארץ, פנה אלינו תעשיין (בקנה מידה זעיר) מאנגליה, והציע לנו לרכוש ממנו את סדרת התבניות של מכוניות-צעצוע, ולייצר אותם בארץ, וכך סיפורנו התחיל. מספר קטן של חברים,עמלו בשיטה ידנית וייצרה כמה עשרות מוצרים ביום, שהיוו אטרקציה לילדי ישראל, ביניהם בעיקר מוצרים צבאיים וגם אזרחיים. שם המפעלון : גמדא.

מספר שנים לאחר מכן, לאחר שמפעלון זה נסגר, הופיע תעשיין ציוני, מדנמרק, אצל שגרירת ישראל שם, עם הצעה אמריקאית, גרנדיוזית, לייצר בארץ, דגמי מכוניות בקצב של 10,000  ליום !!! (על סגנון MATCHBOX). הוא פנה לענק התעשיות בארץ,"כור",האם הם מוכנים לקחת את הפרויקט על עצמם, והם פנו אלינו, בתור יצרני המכוניות הזעירות, היחידים בארץ, בהצעה: נקים שותפות, הם ייצקו את שלדי המכוניות מחמרן, ואנחנו נצבע אותם ונרכיב את כל יתר החלקים.

הקמנו מבנים (שהיום מהווים את משרדי הבונים ואת חדרי ההרכבה של הברזים והמפעיל, ומחסני החלקים שלהם), וקנינו ציוד ואמצעי יצור. והעיקר, כדי לייצר 10,000 מכוניות ביום, היינו זקוקים ל "פס יצור", שאת עיקרו, תכנן !JIMBO ובנה. הקמנו "צוות לעניין" מורכב מ : דייב מנצ'סטר (מנכ"ל), ג'ק גולן (מומחה לתבניות ויציקות), אדי (מנהל ייצור), עליזה נמלי (המומחית ליצור צעצועי גמדא הישנים), וטומי (כמחסנאי). המספר 10,000 מהדהד בראשינו יום וליל.

המשלוח הראשון היה אמור לצאת ביוני 67 ואנחנו התחלנו לעבוד באפריל! רכזנו 60 בנות ( 14 עד 16 ) מחצור כדי לאייש את מכונת הצביעה ואת קו היצור, מינינו את אריה דביר (ז"ל) להפעיל ויצאנו לדרך! הייצור התחיל עם בעיות אין-ספור, אך עם כל האופטימיות, לא ראינו סיכוי לעמוד בלוח הזמנים של הלקוח האמריקאי. ואז קרה הנס (אמנם, האכזר) והציל אותנו... מלחמת ששת הימים !

חוץ מלהוות תרוץ טוב (ואמיתי) כלפי האמריקאים (וכלפינו, גם), 2 עובדות בכל זאת יצרו מכשול של ממש : אריה דביר נהרג בגולן, ו ... פגז סורי נחת ליד קיר המפעל החדש, ועשה שמות בתוצרת ובחלקים, כששכבת אבק מכסה את רוב שטח אולם הייצור.

למרות התחלה קטלנית זו, התחלנו להתארגן, ולרכוש נסיון. חלק מהצוות התחלף, וכמו כן תחלופה אצל הבנות, אך החלום של ה 10,000 התחיל להראות באופק, למרות הקשיים שבדרך, ולא רק אצלנו, אלא גם בחלקם של כור - חמת, וספקי חלקי הפלסטיק. מצאנו קיצורי דרך ע"י שליחת החלקים מהמרכז בארקיע היומי ושיפרנו את תהליכי היצור.

ויום אחד, היום המיוחל הגיע ! ייצרנו 12,000 מכוניות ביום !!!

בכלל, הפכנו להיות פאר הייצור התעשייתי הישראלי. הגיעו אנשים בעלי שם מכל הארץ, לראות איך המכוניות הזעירות מושאות על סרטים נעים, כולל שלבי בקורת, עד שיורדות בכוחות עצמן במסלול המשופע, אל סרט האריזה. ומי היו הנהנים העיקריים? 1) חיילי צ.ה.ל, שהגיעו בזרם אינסופי לקנות "גימלים", מכוניות שנפגמו טיפה... בשקל! ו 2) הגננות והמטפלות עם זאטוטיהם, כדי למלא את המלאי שלהם. כמעט לא היה בית בישראל שלא היו בו מכוניות גמדא (אולי זו הגזמה קטנה!).

אוכל לספר סיפורים אין- סוף על האירועים השונים שאירעו במשך כמעט 10 שנים של קיום המפעל, אך די בהקדמה זו, ומי שמעונין לשמוע יותר יוכל לפנות לכל אחד מתריסר החברים שהשתתפו בחוויה (עליזה, טומי, קני, אלזה, קרול ל, ווילי פ, אורי ש, וכו').

אדי נמינוב

היו גם צעצועים בייצור מקומי שעליהם אני רוצה לכתוב כשייתאסף לו כל החומר המצולם שאני מקווה לערום כאן. בינתיים תוכלו לראות רק כמה סרטונים יפים שקיבוץ העוגן העלו לאתר מושקע שהקימו. אני ממליצה לראות את הסרט על חג השבילים, ובו כמה מכוניות מעץ בצילום מקרוב (ממש בדקה הראשונה של הסרט).

בקיצור - לא הזנחתי אתכם, אני רק עורמת ערימות של תמונות ודפים כרגע.