יום שני, 26 באפריל 2010

מי אתם ילדי השחור לבן?

ספרי ילדים בצילומי שחור לבן היו באופנה מאמצע שנות ה60 ועד סוף שנות ה70. הרבה מהספרים היו בנושא הקיבוץ וילדיו. הרבה מהסיפורים התחילו כתמונות שחובר להן טקסט. יש לי רשימה של 14 ספרים שראיתי ואני מכירה. למטה מופיעות כריכות של כל ספר כזה שנתקלתי בו.

זוהר שביט הציעה שאנסה לחפש את הילדים שהיו המושא של כל התרבות והאומנות שאני מחפשת. אני חושבת שבספרים האלה "מתחבאים" הרבה ילדי קיבוץ. אם אתם מופיעים באחד הספרים האלה או באחרים שאני לא יודעת עליהם, או שאתם מכירים מישהו בספרים האלה - אנא השאירו תגובה או צרו קשר. אפשר לשלוח תגובה והיא תגיע אלי לפני הפרסום ככה שאני יכולה לקבל מייל דרך התגובות גם בלי לפרסם אותן. אם תרצו לצור קשר שלחו אלי תגובה עם מייל או מספר טלפון ואחזור אליכם. אני מבטיחה לא לפרסם תגובות שמכילות מידע שמופנה אלי בלבד. אשמח לשמוע מה אתם זוכרים מהספר ומתהליך יצירתו.

והנה הספרים שאני יודעת עליהם (לחיצה על התמונה מגדילה אותה):
אתי ונעמה (1962), דקלה, צילם: ארוין פרקש


סיפור החליל המיתר והרוח (1965), תמר ירדני-יפה (ערכה תקוה שריג), צילמו: אמנון בר טור, אורי, עמיר

על תמר ירדני-יפה נכתב קטע יפה בעיתון "קיבוץ" במדור "הכל אנשים" (דצמבר 2005) מאת יבל ברקאי:

בגיל 87 נפטרה במעוז-חיים תמר ירדני-יפה, אלמנתו של אורי יפה, ממפקדי הפלמ"ח. ארבעת ילדיהם - איל, יחיעם, אסנת ואפרת, שאינם מתגוררים בקיבוץ, שקדו על הכנת ההלוויה המכובדת. אורי פגש את תמר כשהייתה חניכתו בקן "המחנות העולים" בירושלים. ב-1977 שכלו את בנם, עמיר, שנהרג בתאונת דרכים, בדרכו לסיני. עמיר היה המג"ד של אחיו, איל, שנפצע במלחמת יום כיפור. על לחימתו קיבל עמיר את עיטור העוז. תמר הייתה לאורך שנים מורה לריתמיקה ולמוזיקה של ילדי הקיבוץ, והעניקה טיפול במוזיקה לילדים עם צרכים מיוחדים. איילת אריאלי וצבי ורוחק'ה הרלינג, חברי הקיבוץ, מספרים שהייתה יוצאת עם הילדים לטבע, לאסוף דלועים וקני סוף, כדי להכין מהם כלי מוזיקה. "ההפקות המוזיקליות והריקודים שיצרה, היו תמיד במרכז אירועי התרבות והחגים בקיבוץ". בשנותיה האחרונות עבדה תמר בשירות הארכיון המקומי, ויחד עם הצלם אריה גינתון תיעדו את חייהם של ותיקי הקיבוץ.
אני מניחה שאורי ועמיר הצלמים הם בעלה ובנה של תמר. בספר באמת ישנן תמונות של ילדים מכינים כלי נגינה מקנה סוף ומדלועים. הספר הזה יוצא דופן מכיוון שיצא בתצלומי צבע מלא בשנת 1965. מצאתי עותק יחיד שלו במרכז ימימה בבית ברל.


שומר לילה (1974), בצלאל לב (הספר יצא לזכרו, בהוצאת גן שמואל וספרית פועלים)



אלינה היא אילנה (1977), מירה מאיר, צילומים יעל רוזן (יעל רוזן-הורן בהוצאה הנוכחית)



מלכת שבא הקטנה (1956), לאה גולדברג, צילום: חנה רבקין בריק

גם כאן מצאתי בעיתון "קיבוץ" במדור "הכל אנשים" של יבל ברקאי את הקטע הבא מאוקטובר 2004:
בשנות ה-50 הסתובבה בארץ הצלמת השבדית אנה ריבקין-בריק, בלוויית ידידתה לאה גולדברג, ויחד חיפשו "תאומה" ישראלית ל"סיאה, הילדה מאפריקה", ל"אלה קארי, הילדה מלפלנד", ול"נוריקו סאן, הילדה מיפאן" (כולם ספרי ילדים פופולאריים דאז). תוך כדי חיפוש מצאו השתיים ברמת-יוחנן את שולמית אוחיון (אוריון), ילדה יפה, עולה חדשה ממרוקו. בעקבות המפגש עם שולמית כתבה לאה גולדברג, לימים, את "מלכת שבא הקטנה".

שולה, שהיום שם משפחתה מירון ומקום מגוריה איילת-השחר, נזכרת: "בקיבוץ קראו לי 'מלכת שבא הקטנה' כי הייתי יפה. נולדתי במרוקו ב-1940, ולארץ הגענו דרך נורבגיה, במסווה של ילדים חולים. הייתי תלמידה טובה ומוכשרת בכל האמנויות, התחברתי אל הילדים ולא סבלתי בקיבוץ מאפליה, כמו רבים מהעולים החדשים".

ואיך התרשמה מלאה גולדברג?

מירון: "היא לא הייתה הכי בעולם... אפשר להבין, היו לה חיים קשים, ולא היו לה ילדים משלה. דווקא אל הצלמת התחברתי מאוד".

הרפתקה במדבר (1966), לאה גולדברג, צילום: חנה רבקין בריק

היה כנראה גם עוד ספר על ילדי קיבוץ בשם גדי והחמור הקטן שכתבו לאה גולדברג וחנה רבקין-בריק ב1959 אבל הספר נגנז. בכתבה בהארץ שאליה הקישור פה מוביל, נכתב על תוכנו של הספר כך:
הספר מתאר יום בחייו של הילד גדי, בן קיבוץ, החווה הרפתקה קטנה. תחילה מוצג גדי, ומספרים לנו שאמו מורה ואביו חורש את שדות הקיבוץ ואף מלמד את גדי כיצד נוהגים בטרקטור. גם את חברת הילדים מראים לנו ואת אופן הלמידה הייחודי בקיבוץ (במרחב הפתוח). כשגדי מגיע לפינת החי מתברר, שהחמור הקטן שהוא אוהב במיוחד נעלם. גדי יוצא מיד לחיפושים, הרחק הרחק, אל מחוץ לתחומי הקיבוץ. אנחנו מלווים אותו בעזרת תצלומיה של ריבקין-בריק וכך לומדים הן על מרחבי העמק והן על גדי המטייל בהם לבדו. אלא שהוא עסוק כל כך בחיפושים שאינו שם לב שהוא עצמו הלך לאיבוד. הסוף כמובן טוב. גדי נמצא וגם החמור. בסצינה הסופית מצולמת אמא משכיבה את גדי לישון.


מסע לארץ הגשם (1969), דבורה עומר, צילם: ברוך רביב

כאן יש לי דוקא סיפור מעניין. מצאתי בארכיון של דבורה עומר במרכז ימימה כמה פריטים ומכתב שמספרים את הסיפור שמאחורי הספר. תמיד חשבתי איך הספרים האלה נוצרים: אם קודם יש סיפור או קודם תמונות. במקרה של "מסע לארץ הגשם" כנראה שהדברים היו מקבילים. לדבורה עומר היה סיפור. לברוך רביב היו תמונות. שני הצדדים קיצצו והתאימו כדי ליצור ספר.

הנה החבילה ששלח ברוך רביב לדבורה עומר:







והנה מכתב שמצאתי שכתבה דבורה עומר למשה בן שאול על תהליך הכתיבה של "מסע לארץ הגשם" (יש ללחוץ על התמונה כדי להגדיל ואז תוכלו לקרוא):


ונעבור לספר הבא שהוא כנראה בכלל סרט...


הרפתקה בקיבוץ, ע. הלל, צילם: י. לוטן

הספר "הרפתקה בקיבוץ" הוא כנראה חלק ממאמץ אחר לגמרי - סרט בשם "הרפתקה ביער" שצולם במשמר נעמק בבמויו של ס. שטרנפלד. לא מצאתי כזה סרט באינטרנט - אבל אולי יש כזה. אשמח אם מישהו יוסיף לי מידע או לינק לסרט. הכי נחמד יהיה לראות קטעים מהסרט אם תצליחו למצוא. והנה מה שכתוב בכריכה הפנימית של הספר:



 
שאולי בלבולי, גרדה כהן, צילם: מאיר דרום, 1972



כלבנו שד, זיוה בן גל, צילם: יואב בליך, 1971 

את הספר כלבנו שד דוקא כתבה זיוה בן גל על ילדי עיר, אבל את הספר צילם, ע"פ הסיפור שניתן לו, יואב בליך ממשמר העמק. את הסיפור המלא על הספר כלבנו שד ותהליך יצירתו אפשר לקרוא בדף המידע של איתמר לוי.


לילך מקבוצת אילנות, נתן יונתן, צילם: פטר מרום, 1963.

דוקא על "לילך מקבוצת אילנות" יש לי המון חומר כתוב. במכון גנזים שמורה כל התכתובת של פטר מרום עם נתן יונתן. וחלק ממנה מופיע כאן:










יש לי עוד קצת מידע על החיפושים של פטר מירום אחרי סופרים נוספים שישתפו איתו פעולה (כמו דליה רביקוביץ' ולאה גולדברג). יש לי אפילו עוד קצת התכתבויות על ספר על צב (?) בשם "חבקוק" שכתבו פטר מרום ונתן יונתן אבל שלא יצא לאור. אני צריכה לברר על זה עוד פרטים ואשמח למידע ואולי אפילו צילום.
לפטר מירום יש כמובן עוד שלושה ספרים ששניים מהם על הנושא שבעבורו קיבל פרס ישראל השנה - תיעוד האגם לפני ובמהלך ייבוש החולה:



פלי השקנאי, בינה אופק, צילם: פטר מירום, 1959.


הרפתקה באגם, ס. יזהר (במהדורה הראשונה ה. רזי כפסבדונים), צילם: פטר מירום, 1956.


הבובה זיוה, רפאל אליעז , צילם: פטר מירום, 1957.

על הבובה זיוה ועל הספר מצאתי מידע רב בעבודה מרשימה מאוד שכתבה ילדה בשם רוית גולן מגבעת חיים מאוחד ב1982. העבודה מכילה פרטים וראיונות עם הונזו שאין למצוא בשום מקום אחר. והנה השער הקדמי של העבודה:
הבובטרון בגבעת חיים, כתבה: רוית גולן, כיתה ז', תשמ"ב, 1982

מתוך העבודה בחרתי להעתיק חלק מהפרק על הבובה זיוה:


הבובה זיוה – ראיון עם הונזו


ש: כיצד המצאת את הבובה זיוה
ת: כשעבדתי במאפיה, באו ילדים מכפר חוגלה לקנות אצלי לחם והיתה שם ילדה אחת, יעל שמה, עם פנים מיוחדות והזמנתי אותה ולפי הפנים שלה עשיתי את הבובה.

ש: מדוע שם הבובה הוא זיוה?
ת: זיוה גולן היתה הקריינית הראשונה והבובה זיוה היתה המנחה. אז זיוה הציגה עם הבובה ובגלל זה שם הבובה הוא זיוה.

ש: האם היו לבובה זיוה תפקידים מיוחדים?
ת: לא היא היתה תמיד רק המנחה

ש: מדוע נכתב עליה ספר? של מי הרעיון? ומה הם שלבי היצירה?
ת: רעיון הספר היה של הצלם של הקיבוץ המאוחד. עליה ועל חבריה של בובה זיוה. הוא היה בא אלינו, מצלם וכותב.

ש: האם בובה זיוה היתה בובה מיוחדת?
ת: באופן כללי לא, אבל הקהל הכי אהב אותה כי היא היתה המנחה ותפקידה היה ליצור קשר עם הקהל ולשוחח איתו.
וראיון של רוית עם אמה, זיוה גולן - שבגללה בחרה רוית לכתוב עבודה על הבובטרון:

זכרונות
אמא שלי שהיתה שלוש שנים שחקנית בבובטרון –

אני אהבתי מאוד את הפעילות הזו. הייתי מפעילה את הבובה זיוה ועוד בובות. היה לי נעים מאוד להיות מאחורי הקלעים כשבאולמות שהצגנו בהם היה חושך והם היו מלאים ילדים ומבוגרים ואני הייתי פותחת במילים: "שלום ילדים. קוראים לי זיוה". הכוונה היתה לבובה אך היות וגם לי קוראים כך, לא הבדלתי מי בעצם מדברת – אני או הבובה. אהבתי מאוד את הבובה, את הצמות שלה. כל לילה אחרי ההצגה הייתי משכיבה אותה לישון בארגז כאילו היתה ילדה אמיתית.

עבדתי עם הונזו בשנת 1949-1952. הבובטרון היה עובר ברחבי הארץ בקבוצים ובערים והציג את מחזותיו. היה לי תפקיד חינוכי חשוב. זו היתה תופעה יוצאת דופן. בישראל לא היו תיאטרוני בובות וכולם הכירו את "הבובטרון" של גבעת חיים. אהבו אותו. הקהל פעל, ענה על השאלות, השתתף, ותמיד אחרי ההצגה היו באים ילדים לראות את "הפלא". שנים רבות לאחר מכן כשהייתי מגיעה לאיזה משק היו אומרים לי – אנחנו זוכרים אותך ואת הבובה זיוה מהבובטרון. ואכן הייתי הבובה והבובה היתה אני. היינו באים לקיבוץ מסויים (כבר בבוקר) במשאית גדולה שהכילה את התפאורה, הבובות, השחקנים והחשמלאים והתחלנו להקים את הבמה. כל היום עבדנו ובלילה לאחר ההופעה פירקנו ונשארנו לישון. כך עברנו מקיבוץ לקיבוץ בגליל ובנגב. בכל מקום שבאנו היתה הרגשת חג. הבובטרון הביא שמחה, חגיגיות, יופי ודרישת שלום מגבעת חיים לרחבי הארץ כולה. זיוה
על הבובטרון ועל הונזו אכתוב לפחות עוד פעם אחת ואקדיש פרק שלם עם תמונות, אבל כאן נראה לי מתאים לשלב כמה תמונות של הונזו עצמו ואנשי הבובטרון מפעילים את זיוה.









עד כאן מה שמצאתי על ספרי השחור-לבן. יש לי עוד קצת מידע על מלכת שבא הקטנה ועוד קצת על הנסיונות של פטר מירום להוציא עוד ספרי ילדים מצולמים. סקירה מקיפה ומעניינת על ספרי צילום שחור-לבן עבריים לילדים - באופן כללי - אפשר לקרוא ולראות אצל אלי אשד.

14 תגובות:

  1. התרגשתי מהבלוג. ראשית, כי הסיפור "אתי ונעמה" היה אהוב עלי במיוחד בילדותי. שנית, כי אני רוית גולן, כלומר- הייתי לפני שלושים שנה. כתבתי את העבודה בשנת היובל לגבעת-חיים מאוחד, והעלנו אז עם הבובטרון את ההצגה "המלך בור". זכרונות נעימים.

    השבמחק
  2. שלום רוית. ברוכה הבאה - כבוד גדול!!! אני לא יודעת מה את עושה היום ובחיים בכלל, אבל העבודה שלך על הבובטרון היא עבודה יוצאת דופן - בטח לגיל שבו היית כשכתבת אותה. אני מתארת לעצמי שהמשכת ללמוד בחיים. אני גם מאוד שמחה שנתת עותק לארכיון כי ללא העבודה שלך חלק מהשאלות היו נשארות לא פתורות. על המלך בור עוד אכתוב. תודה שוב! המון!

    השבמחק
  3. הונזו ז"ל, מגבעת חיים ואבי ז"ל, מיפעת, היו ידידים וחברים טובים כל חייהם. הם נפגשו בצ'כיה, שם רכשו את המיומנות ביצירת תיאטרון בובות ובובות , המופעלות ע"י חוטים. כל אחד מהם עסק באמנות זו בקבוצו, וכל אחד מהם הקים לעצמו שם בתחום. מדי פעם בפעם, היו מבקרים איש את רעהו והמון אהבה שררה ביניהם. התיאטראות היו מאד דומים טכנית, ואני מניח שלכל אחד מהם היו מקורות להצגותיהם, היו זמרים, כותבים ומוזיקאים, בדיוק כפי שכתבה זיוה. אבי, דוד מנור, ומשפחתו היו ראשית כל בקבוץ גליל ים. אחד מהזמרים שליוו את ההצגה, היה ברקוביץ, אביה של הזמרת מיכל טל. בקבוץ גבת, כתב את המוזיקה, אברהם דאוס ז"ל, שלימים עבר לבית אלפא, או לחפציבה (לא זכור לי בדיוק). בעבר גם נשאלתי אם פניה ברגשטיין כתבה לתיאטרון הבובות, אך לא ידעתי דבר על כך. עמוס מנור יפעת.

    השבמחק
  4. שלום עמוס! עמדתי להתקשר אליך כי אני מכינה רשימה ארוכה על תיאטרוני הבובות וכבר השגתי גם סרטונים ובהם אבא שלך, דוד מנור, מציג ועובד. כדאי לך גם לקרוא מה שכתבתי עליו לפני כמה זמן כאן: http://tarbut-yeladim.blogspot.com/2010/04/blog-post_05.html

    אנסה לתפוס אותך השבוע - או כתוב לי מייל עם הכתובת שלך ונתכתב. תודה שוב שהצצת כאן!

    השבמחק
  5. ושוב הכתובת:
    http://tarbut-yeladim.blogspot.com/2010/04/blog-post_05.html

    השבמחק
  6. שלום
    הספר של לאה גולדברג והצלמת ריבקין- בריק, שלא יצא לאור, על גדי, ילד מקיבוץ בעמק יזרעאל
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,45276,.aspx
    דובוש כפר עזה

    השבמחק
  7. שלום
    הספר של לאה גולדברג והצלמת ריבקין- בריק, שלא יצא לאור, על גדי, ילד מקיבוץ בעמק יזרעאל
    http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,1018,209,45276,.aspx
    דובוש כפר עזה

    השבמחק
  8. הרשימה הזאת התמשכה לה עוד - ויש עוד מציאות בסרטים שעמדו מאחורי הספרים ברשימה הבאה:
    http://tarbut-yeladim.blogspot.com/2010/05/blog-post_24.html

    השבמחק
  9. בולט לי בחסרונו "זה אני דור" (אין לי פרטים נוספים כרגע, לצערי). אם כי לפי הסיפור זה ילד עירוני.

    גלי

    השבמחק
  10. בקשר לספר "הרפתקה ביער" - לדעתי, מצוי עותק של הסרט בארכיון קיבוץ משמר-העמק.

    השבמחק
  11. שים לב שהסרט "הרפתקה ביער" כולו מופיע ברשימה הבאה: http://tarbut-yeladim.blogspot.com/2010/05/blog-post_24.html

    השבמחק
  12. ושוב:

    http://tarbut-yeladim.blogspot.com/2010/05/blog-post_24.html

    השבמחק
  13. שלום רב,
    נחשפתי רק עכשיו לבלוג שלך, בעקבות הפרסום לתערוכה. מרתק!
    את הספר לילך מקבוצת אילנות, אהבתי מאוד כילדה. שמה של הילדה הוא דגנית כרמלי, כיום פינקל ולמיטב ידיעתי היא גרה ביוקנעם. לפני כמה שנים, פורסמה כתבה מ(נדמה לי בעיתון מעריב), על גיבורי ספרי הילדים שלפעם, כמו אלה קארע הילדה מלפלנד, נוריקו סאו הילדה מיפאן וכו'. נדמה לי שגם כתבו על לילך מקבוצת אילנות.
    תודה לך,
    תמר

    השבמחק
  14. שלום, הספר אלינה היא אילנה נכתב על ילדה ירושלמית (עולה חדשה) וכל התמונות מילדי בית הספר הממלכתי היסודי בשכונת הגבעה הצרפתית (כיום נקרא יאנוש קורצ'אק). הילדים בספר הם ילידי שנת 67.

    יונה
    * הייתי אתמול בתערוכה והיה מקסים גם לבת עיר. תודה

    השבמחק

כל תגובה שתלמד או תוסיף מידע לנושא תתקבל בברכה. תגובות לא מכבדות או סתם קנטרניות ימחקו.