למרות שהמסע שלי התחיל ממחשבה חיובית, השיכחה מעציבה אותי מאוד. מעציב אותי שיש אנשים שהסבו כל-כך הרבה שמחה ואולי אפילו אושר להרבה ילדים והורים ופועלם נשכח. לפעמים בעודם בחיים ולפעמים אחרי מותם.
היה לי מורה למוזיקה בקיבוץ שלי. למדתי לנגן אצלו בחלילית, בקסילופון, ובפסנתר. הוא היה גם מלחין, מנצח, וצייר מוכשר. היינו שומעים אצלו בחדר-המוזיקה מוזיקה בטייפ סלילים והוא היה מצייר בגיר לבן על הלוח את התמונה המנוגנת. לפעמים הוא היה מצייר אצילים וגבירות רוקדים מינואט, או ואלס. אני זוכרת את הפרטים: הנברשות, הבגדים, מחוות הידיים והכובעים, הכיסאות, האולם מסביב... בקרנבל החיות הוא צייר את התהלוכה ואת החיות... בסוף השיעור הוא היה מוחק את כל היצירה מהלוח, ומפנה מקום לשיעור הבא שבו שוב יצייר הכל לפי דמיונו ולפי מצב-רוחו. ציורים עדינים ומלאי פרטים בלבן על גבי לוח. לא אהבתי אותו באופן מיוחד בתור בנאדם, למרות שהיה איש לבבי. סתם - הוא היה המורה למוזיקה ולימד אותי לשיר ולנגן, וגם לצייר תווים.
כשאני חושבת על הזכרונות התרבותיים שלי מהילדות והנעורים האיש הזה תמיד נוכח. הייתי שרה סולו בכל החגים, אצלו למדתי לשיר קול שני בדואט - תפקיד שגרם לי להרגיש מיוחדת כי העיבודים היו תמיד קשים וההתמדה בשירה ה"לא נכונה" היתה גילוי מעניין בגיל צעיר. קצב השירה והדיקציה שלי - עדיין שלו - אפילו שהוא כבר איננו.
אני זוכרת שהוא חלה ודעך לאט בשיכחה והתיילדות - עד שמת. ערירי כמעט (לפי הבנתי אז). ערירי (לפי הבנתי כיום). ומאז בכל אירוע אני מבינה איזה מקום גדול ומכובד הוא והמוזיקה שלו תופסים בחיים שלי ושל כל מי שעבר אצלו בשיעור המוזיקה ובחגי הקיבוץ. לא מזמן מצאתי בזמרשת ביצועים של שלושה מהלחנים שלו ע"י ותיקי הגבעטרון. זה משמח שלפחות משהו נשאר.
תוך כדי החיפושים התחלתי לחשוב על כל האנשים הנשכחים האלה. זה עולה בכל פעם כשאני נתקלת ביוצר מקומי שמכל התמונות והזכרונות אפשר להבין שהיתה משמעות גדולה לעשייה שלו - אבל שבחייו לא קיבל הכרה אמיתית לכשרונו ולתרומתו. אחד האנשים האלה הוא כנראה דוד מנור מיפעת.
(הצגות בובטרון שונות בהשתתפות חברי יפעת)
לא פגשתי ביפעת הרבה אנשים שזוכרים בחיבה את דוד מנור. בובותיו נשרפו ע"י נערים משועממים או אוייבים קיבוציים (קיימות גרסאות שונות) . אבל מהתמונות ומהסיפורים על חגי יפעת עולה תמונה אחרת לגמרי: פורים, למשל, וחג השבועות היו משולבים במסורת שיצר דוד מנור - חיות ענק - מעשה ידיו - משמשות כסמלי החג והזכרון של אנשי הקיבוץ סובב סביב הדמויות האלה. ימי הילד - לפחות אלה המצולמים - היו מלווים בתאטרון בובות שנוצר והודרך ע"י דוד מנור.
המודעה שמצאתי בארכיון מספרת את הסיפור האמיתי. את ההשקעה לעומת ההערכה....
("מסכת ארוכה ומייגעת...")
(כתבה על דוד מנור בעיתון שוויצרי - טקסט בגרמנית)
אני לא יודעת איך תראה התערוכה שאני אוספת. יכול להיות שהיא תעורר הרבה זכרונות נעימים, ויכול להיות שהדברים ייראו יפים יותר ופשוטים יותר ממה שהיו באמת - אבל ברור לי שאנשים שעסקו ועוסקים בתרבות לילדים בקיבוצים היו אנשים אקסצנטרים. אנשים בלי ציניות ועם המון יכולת אירגון וניהול פנימיים. חלק מהם סחפו אחריהם אנשים לעשייה וחלק מהם דחפו ונידנדו ו"ייגעו" קיבוץ שלם כל חג וכל אירוע.
(מקלט שבו שמר דוד מנור את בובותיו. לפני השריפה)
(בובות שהכין דוד מנור ונשתמרו בפינות שונות ביפעת)
היה לי מורה למוזיקה בקיבוץ שלי. למדתי לנגן אצלו בחלילית, בקסילופון, ובפסנתר. הוא היה גם מלחין, מנצח, וצייר מוכשר. היינו שומעים אצלו בחדר-המוזיקה מוזיקה בטייפ סלילים והוא היה מצייר בגיר לבן על הלוח את התמונה המנוגנת. לפעמים הוא היה מצייר אצילים וגבירות רוקדים מינואט, או ואלס. אני זוכרת את הפרטים: הנברשות, הבגדים, מחוות הידיים והכובעים, הכיסאות, האולם מסביב... בקרנבל החיות הוא צייר את התהלוכה ואת החיות... בסוף השיעור הוא היה מוחק את כל היצירה מהלוח, ומפנה מקום לשיעור הבא שבו שוב יצייר הכל לפי דמיונו ולפי מצב-רוחו. ציורים עדינים ומלאי פרטים בלבן על גבי לוח. לא אהבתי אותו באופן מיוחד בתור בנאדם, למרות שהיה איש לבבי. סתם - הוא היה המורה למוזיקה ולימד אותי לשיר ולנגן, וגם לצייר תווים.
כשאני חושבת על הזכרונות התרבותיים שלי מהילדות והנעורים האיש הזה תמיד נוכח. הייתי שרה סולו בכל החגים, אצלו למדתי לשיר קול שני בדואט - תפקיד שגרם לי להרגיש מיוחדת כי העיבודים היו תמיד קשים וההתמדה בשירה ה"לא נכונה" היתה גילוי מעניין בגיל צעיר. קצב השירה והדיקציה שלי - עדיין שלו - אפילו שהוא כבר איננו.
אני זוכרת שהוא חלה ודעך לאט בשיכחה והתיילדות - עד שמת. ערירי כמעט (לפי הבנתי אז). ערירי (לפי הבנתי כיום). ומאז בכל אירוע אני מבינה איזה מקום גדול ומכובד הוא והמוזיקה שלו תופסים בחיים שלי ושל כל מי שעבר אצלו בשיעור המוזיקה ובחגי הקיבוץ. לא מזמן מצאתי בזמרשת ביצועים של שלושה מהלחנים שלו ע"י ותיקי הגבעטרון. זה משמח שלפחות משהו נשאר.
תוך כדי החיפושים התחלתי לחשוב על כל האנשים הנשכחים האלה. זה עולה בכל פעם כשאני נתקלת ביוצר מקומי שמכל התמונות והזכרונות אפשר להבין שהיתה משמעות גדולה לעשייה שלו - אבל שבחייו לא קיבל הכרה אמיתית לכשרונו ולתרומתו. אחד האנשים האלה הוא כנראה דוד מנור מיפעת.
(הצגות בובטרון שונות בהשתתפות חברי יפעת)לא פגשתי ביפעת הרבה אנשים שזוכרים בחיבה את דוד מנור. בובותיו נשרפו ע"י נערים משועממים או אוייבים קיבוציים (קיימות גרסאות שונות) . אבל מהתמונות ומהסיפורים על חגי יפעת עולה תמונה אחרת לגמרי: פורים, למשל, וחג השבועות היו משולבים במסורת שיצר דוד מנור - חיות ענק - מעשה ידיו - משמשות כסמלי החג והזכרון של אנשי הקיבוץ סובב סביב הדמויות האלה. ימי הילד - לפחות אלה המצולמים - היו מלווים בתאטרון בובות שנוצר והודרך ע"י דוד מנור.
המודעה שמצאתי בארכיון מספרת את הסיפור האמיתי. את ההשקעה לעומת ההערכה....
("מסכת ארוכה ומייגעת...")
(כתבה על דוד מנור בעיתון שוויצרי - טקסט בגרמנית)
(מקלט שבו שמר דוד מנור את בובותיו. לפני השריפה)
(בובות שהכין דוד מנור ונשתמרו בפינות שונות ביפעת)אני רוצה להעתיק לכאן שיר שכתב מרדכי אמתי משריד, שהיה עורכו הראשון ומקימו של משמר לילדים. את השיר כתב מרדכי בהיותו בן 23 (1937) וביקש להקריאו על קברו (1993):
רעי...
אֲנִי קָרוּא אֳלֵי רֵעַי
בִּפְרוס מוֹעֵד וְחַג
כִּי אֲשַעְשְעָם בַּחֲרוּזַי
וּלְבַדְּחָם אֶנְהַג...
יגבר צחוקם מאוד מאוד
והם שמחים ורק
אני אז מיותר כנֹאד
אשר יינו הורק...
אך בהתעצבי ולא אוּכל
אִתם להתעלז -
יגידו לי: "ליצן! חדל
לְךָ להתחפש!"
רעי...
אֲנִי קָרוּא אֳלֵי רֵעַי
בִּפְרוס מוֹעֵד וְחַג
כִּי אֲשַעְשְעָם בַּחֲרוּזַי
וּלְבַדְּחָם אֶנְהַג...
יגבר צחוקם מאוד מאוד
והם שמחים ורק
אני אז מיותר כנֹאד
אשר יינו הורק...
אך בהתעצבי ולא אוּכל
אִתם להתעלז -
יגידו לי: "ליצן! חדל
לְךָ להתחפש!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
כל תגובה שתלמד או תוסיף מידע לנושא תתקבל בברכה. תגובות לא מכבדות או סתם קנטרניות ימחקו.