גרדה כהן

כשחושבים על גרדה כהן חושבים קודם כל על בישול. אני חושבת בעיקר על עוגות ועל ארוחות ארבע בשבת אצל הסבא והסבתא שלי. על טורטים, עוגות אנגליות, רולדות וקרם-שניט. אבל גרדה כהן היתה גם סופרת ילדים מוכשרת שהצליחה לתאר בצורה חכמה ונעימה את ה"ביחד" הילדי-הקיבוצי.

ב"ילדות יחפה" יש שלושה סיפורים משלה: "שבע קומות לעוגת הכלה", מתוך "שאולי בלבולי" (1972), "תותים" מתוך "לאסוף סיפורים בחצר" (1978), ו"מני מצא לו סבא" מתוך "סבא של אף אחד" (1987). לסיפור הראשון יש לי פשוט זיכרון אישי משלי - וגם זווית מאוד "גרדה כהנית" - אפיה וילדים. יש לסיפור ריח של קינמון וסוכריות ואפיה קיבוצית. בספר יש גם צילומים מעניינים של מאיר דרום (שלא מצאתי לינק טוב לביוגרפיה שלו - אבל יש הרבה תמונות ברשת משלו). תמיד תהיתי מה זה גן הפסלים הזה שמצולם שם - עם הפסיפס המושקע והגינה הקוצנית.

תותים הוא סיפור על הביחד והעצמאות של ילדים בקיבוץ - ויש בו הרבה פרטים על עולם הילדים מול עולם המבוגרים בקיבוץ של שנות ה70: ילדי גן קמים לבד בבוקר והולכים לקטוף תותים. והעונש.

מני מצא לו סבא הוא סיפור שיכול להתרחש בהרבה מקומות אבל דוקא בו יש זווית שרואה את הקיבוץ כמשפחה של יחידים. בשום מקום בעולם המודרני שיחה בין חצרן לבין ילד לא היתה נתפשת כמעשה תמים כזה. גם לא ההזמנה אחריה - לבוא לביתו של החצרן להאכיל יונים - בטח לא היום ב2010. אבל בסיפור הזה אין פחד מזרים ואין בו גם חשש מהמפגש המקרב בין הזקן והצעיר - יש בו ביחד שגרדה כהן מצליחה להעביר בצורה רגישה - ילד מתקשה שהמורה לא מבינה אותו ואדם מבוגר, בודד, שאוהב ילדים בצורה הכי תמימה שיש.

לפני שבועיים נסעתי לבקר את עדנה גבעוני-שלזניאק כדי לחפש אצלה את האיורים ל"לאסוף סיפורים בחצר" ול"עכשיו הוא כבר אבא שלי" של גרדה כהן. בהתחלה, כשרק צילצלתי לעדנה לספר לה מה אני מחפשת, עדנה נורא שמחה שהתקשרתי וסיפרה כמה אהבה את גרדה ואיזו אישה נפלאה היא היתה. אמרתי לה שכשנפטרה היה לי חבל שלא הכרתי אותה, אבל שהכרתי אותה דרך הספרים, וכשהסבתא שלי הפרטית היתה אופה - הכרתי אותה גם דרך הבטן ממש.

עדנה אמרה לי שהיא לא חושבת שנשאר לה משהו מהאיורים לספרים של גרדה. ביקשתי ממנה שתיקח את מספר הטלפון שלי ושתחזור אלי אם תמצא. עדנה צחקה ואמרה שהיא לא תמצא את הפתק שעליו כתבה את המספר...

(עדנה גבעוני-שלזניאק קוראת בספרים של גרדה כהן)

אחרי שפגשתי את עדנה הבנתי למה היא התכוונה. הביקור היה מוצלח מאוד ותוך כדי שיחה למדתי הרבה על הדמויות המצוירות בספרים של גרדה. חלק מהדמויות - בייחוד הבחורה המבוגרת יותר עם המשקפיים והמשקל העודף - הן גרדה עצמה. הבחורות הרזות יותר עם הקוקו והסרפן הן דיוקן עצמי של עדנה.

מה שיפה בעיניי זה הצורה שבה עדנה משלבת את החתימה שלה בהדפסי הבגדים, בתכשיטים (אחת המחרוזות, למשל, בספר שאיירה עדנה, עשוייה כולה משרשרת של עדנה.עדנה.עדנה.עדנה) ובפרטים אחרים באיור. בד"כ אני שמה לב יותר למשחקי מילים ולעלילה - אבל הפעם, בעזרתה של עדנה, גם ראיתי את הפרטים ואת דרך העבודה של עדנה עם הטקסט של גרדה ועם הטקסטים האחרים שאותם איירה. וכמו בחיים, עדנה אוהבת לאסוף חזרות בטקסט, חזרות בדמויות, וחזרות באיורים. היה מרתק!

הילדים שלי אהבו ואוהבים לשמוע את כל שלושת הסיפורים של גרדה כהן שבדיסקים. יש בהם תמימות ואהבת אדם שאין בהרבה סיפורים אחרים. גם אם יש בהם מוסר השכל או איזשהו לקח - האנשים עצמם אנושיים מאוד עם חולשות ותקלות. בלי לפגוש את גרדה כהן אני חושבת שהיא יכולה היתה להיות מגשרת טובה. בסיפורים שלה יש פתרון להכל - בעיקר ע"י שיחה. הייתי שמחה לשמוע ממישהו שהכיר אותה כילד מאילון.