אם היו שואלים אותי לפני כמה שבועות מהו הסיפור המפורסם ביותר והמאוייר ביותר של ע. הלל הייתי עונה מיד ובלי היסוס "דודי שמחה". אבל התשובה שאתן היום היא "מַעֲשֶה בְּעֹפֶר אַיָלִים" (באמצע העמוד בקישור יש ניתוח חינוכי ומלומד של הסיפור).
מצאתי את הסיפור מאוייר בשלושה ספרים שונים משלושה עשורים שונים וע"י שלוש מאיירות: הראשונה - בריגיטה פרנקפורטר בתשי"ז (1957, הקיבוץ המאוחד), השנייה - אלונה פרנקל (1977, עם עובד), והשלישית - כריסטינה קדמון (1989, כנרת). אני חושבת שהסיפור מופיע גם בכמה אוספים נוספים ואולי גם בחוברות לנוער. צריך לחפש.
בכל אופן הסיפור בקצרה הוא שילוב של הצב של אורן עם במבי (לעופר באמת קוראים במבי): הילדים מקבלים מאברשקה עופר ומטפלים בו. נירה נקשרת אליו במיוחד. בזמן טיול נירה ספק מאבדת, ספק משחררת את העופר. העופר חופשי. הילדים עצובים מלבד נירה (כנראה). ואברשקה מספר סיפור. סוף טוב.
מה שאותי מעניין זה איך הסיפור הזה (שהוא אגב מאוד יפה אבל אין בו את חוש ההומור הרגיל של ע. הלל) התגלגל להיות כ"כ מפורסם ובאותו זמן כ"כ לא מוכר. יש בו חיות ויש בו קיבוץ ויש בו מוסר - אבל מי דחף אותו קדימה? בד"כ ספר ילדים מודרני הופך לקלאסיקה בשילוב עם האיורים - אבל כאן זה לא המקרה. מי יודע?
ועוד שאלה - האם יש מאיירים נוספים שאיירו את הסיפור הזה?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
כל תגובה שתלמד או תוסיף מידע לנושא תתקבל בברכה. תגובות לא מכבדות או סתם קנטרניות ימחקו.