ויהי ערב - אנחנו לא לבד.... חלג ג'

אתמול נסעתי למסע צילום. ביקרתי בארכיון של גבעת חיים מאוחד (עוד אכתוב), אצל איתמר, ואח"כ נסעתי לספריית הילדים באורנים שם יש כרגע תערוכה של איורים מקוריים לספריה של מרים רות ז"ל לציון 100 שנים להולדתה. בקיצור - יום ארוך.

אחרי שצילמתי כל מה שרציתי התחלתי להסתובב ולהסתכל במדפים התחתונים מתחת למדפי התצוגה. ואז ראיתי את החוברת הזאת:

בחוברת מוזכרים שני תרגומים של הסיפור של אנדרסן לעברית. אחד מופיע שם בשלמות והשני קצת מקוצץ (כנראה טעות בדפוס ולא משהו מכוון). את החוברת כתבו עדנה קרמר ושרה לביד והיא חלק ממערכי לימוד שמפיק המרכז לספרות ילדים ע"ש מרים רות, באורנים.

והנה אני מעתיקה את הכתוב בחוברת:

ויהי ערב – השוואה בין הסיפור של אנדרסן לעיבוד של פניה ברגשטיין
מתוך: "הקול השלישי" מאת רחל צורן (כרמל 2000), פרק י"א "בחזרה לטקסט ילדות" (עמ' 182):
"סיפורו של אנדרסן, עליו מתבסס העיבוד שלפנינו, הוא אחד משלושים ושלשה "שרטוטים" המצויים בתוך מחזור סיפורים קטנים שכתב אנדרסן וכינה אותם בשם: ספר מצוייר ללא תמונות. כל הסיפורים בקובץ זה נמסרים בגוף ראשון, מפיו של הירח המתבונן מדי ערב במה שמתרחש מתחתיו ומוסר למספר את מה שרואות עיניו. כל סיפור מכיל את קורותיו של לילה אחד, והסיפור שלפנינו הוא קורות הלילה השני:

אתמול, כך סיפר לי הירח, השקפתי למטה אל תוך חצר צרה מוקפת בתים, שם רבצה תרנגולת דוגרת ולה אחד עשר אפרוחים. ילדה קטנה וחמודה דילגה סביבה, והתרנגולת קירקרה ופרשה בבהלה את כנפיה מעל האפרוחים. בא אביה של הילדה, הוא הרים את קולו, ואני המשכתי בדרכי בלא לחשוב על כך עוד. אבל הערב, רק לפני דקות ספורות, שוב השקפתי אל אותה החצר. בכל שרר שקט, אך הנה הופיעה הילדה הקטנה, חרש חרש הלכה אל הלול, הסיטה את הבריח והתגנבה אל התרנגולת ואפרוחיה. הללו צווחו בקול והתרוצצו לכאן ולכאן בחבטות כנף – והילדה רצה אחריהם. כל זאת ראיתי בבירור כי הצצתי מבעד לחור שבקיר. כעסתי על הילדה הרעה, ושמחתי כאשר בא האב, והרים את קולו עוד יותר מאתמול, ותפש את הילדה בזרועה. היא שמטה את ראשה, עיניה הכחולות היו שטופות דמעות גדולות. "מה את עושה כאן?" שאל האב. היא בכתה: "רציתי לנשק לתרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לספר לך!" והאב נשק לתמימות הענוגה על מצחה ואילו אני נשקתי על עיניה ועל פיה.
(מתוך Andersen 1984, עמ' 295, תרגם גבריאל צורן)

בשנת 2003 תורגם הספר ע"י שלמה טנאי ונקרא: "ספר תמונות בלי תמונות – אגדה למבוגרים" בהוצאת גוונים ומכון כץ לחקר הספרות, אוניברסיטת ת-א.

להלן אותו קטע בתרגומו של טנאי (עמ' 9):

הלילה השני
"אמש," כך סיפר לי הירח, "הסתכלתי למטה אל תוך חצר צרה, מוקפת כולה בבתים. ישבה שם תרנגולת דוגרת עם אחד עשר אפרוחיה. ילדה קטנה ונחמדה קיפצה מסביבם. הדוגרת החלה לקרקר ופרשה את כנפיה בבהלה על פני הקטנים. באותו רגע בא אביה של הילדה. הוא השמיע גערה ואני שטתי הלאה ולא נתתי עוד את דעתי על המראה.
הלילה, אך לפני רגעים מעטים, הסתכלתי שוב באותה החצר.
דממה שררה בכל. והנה באה הילדה הקטנה, זחלה בשקט גמור עד הלול, הסיטה את הבריח וחמקה פנימה אל הדוגרת והאפרוחים.
אלה פרצו בקרקורים חדים והתעופפו סביב. והקטנה רצה בעקבותיהם. את כל זה ראיתי בבירור, כי הסתכלתי מבעד לפתח שבחומה.
כעסתי על הילדה הרעה ושמחתי שאביה בא וגער בה בחומרה גדולה עוד יותר מאמש בתופסו אותה בזרועה.
היא הטתה את ראשה לאחור, עיניה הכחולות מלאו דמעות גדולות.
'מה את עושה כאן?' שאל אותה.

טוב - אז כבר תרגמו את הסיפור פעמיים לעברית! ועכשיו עם התרגום של ניצן ורדי כבר שלוש פעמים. (אם אתם יודעים על עוד תרגומים השאירו למטה הודעה ואוסיף גם אותם לרשימה).

התיישבתי במרץ לחפש בקטלוג הממוחשב אולי יש עוד רמזים ומחקרים. לא מצאתי כלום. המשכתי לחפש בספריית העיון באורנים במדור כתבי העת - אולי נמצא משהו סתם בדפדוף בפרסומים ישנים. לקח לי זמן להתמקד אבל מצאתי משהו אחד שמאוד מצא חן בעיניי! מצאתי ביקורת ב"הד החינוך" מ1949 בחודש יציאת הספר לאור.

ולמי שמתקשה לקרוא (לחצו על התמונה להגדלה) את טקסט הביקורת מהד החינוך, 1949, כתוב שם כך:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין
ציורים חיים האוזמן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" תש"ט.

זהו סיפור לא ארוך בחרוזים. מעשה בילדה קטנה ותמימה, שהיותה בודדה בחצר ללא אח ואחות, ביקשה לשחק עם התרנגולת ואפרוחיה, אך במקום זה עוררה בקרב העדה הקטנה הזאת בהלה גדולה וכולם ברחו מפניה באימה ופחד אל הלול.

המעשה הציק הרבה לילדה הקטנה ובאמצע הלילה קמה והלכה אל הלול לתת לאותה תרנגולת "נשיקה בכרבולת", -
להגיד לה "סליחה" וגם "ליל מנוחה" תחת אשר הבהילה אותה קודם בחצר.
אך הנה קמה בלול "אי הבנה" גדולה עוד יותר:
"כל הלול מתעורר
"כל הלול מקרקר.
"אין מנוח מזאת הילדה!
"אפרוחים מקפצים
"ובורחים ורצים
"בצפצוף ובקול חרדה
"וטסות באויר כרבלות וכנפים
"והרעש – עד לב השמים"

נתעורר אבא משנתו, ונחפז החוצה, אל הלול: שמא זה תן או שועל? והנה אין זו אלא בתו הקטנה. נתכעס עליה תחילה וגער בה. אך משעמד על כוונתה הטובה, נשק לה
"וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
"נשק לה גם הירח."

והכל בא על מקומו בשלום. הרי מעשה פשוט ותמים, אך בזה כל חינו הרב. ואני בטוח, שבגני הילדים שבעיר ועאכו"כ שבכפר, יקראו ויחזרו ויקראו חרוזים פשוטים וחמודים אלה עד שיהיו שגורים על פיהם של הפעוטות. ועוד מן הראוי לציין כאן את ציוריו המצויינים של האוזמן, שהפליא לעשות בדמיונו העשיר ובמכחולו המחונן. חבל רק על דבר אחד, ששני הגבורים האנושיים היחידים שבספור זה, אבא והילדה, שניהם טיפוסים "גויים", גרמניים, זרים לנו, והרי כבר קיימים אצלנו טיפוסים מגובשים וניכרים למדי, הן של "צברים" קטנים, הן של "קיבוצניקים" בוגרים, ואיך זה לא ראתה אותם עינו המובהקת של האוזמן!? אין זה אלא שכאן פועלת עדיין מעמסת השגרה הלועזית, הזרה, שכן אפילו פרצוף הירח חרום האף הוא כאן גויי כ"כ! והרי הגיעה השעה ש"נייהד" אפילו אותו... שאף הוא לא ייראה זר בעיני ילדינו.

הערות קצרות אלו אינן מפחיתות כמובן, במאום את הביצוע האסתיטי המצויין שבהוצאת ספר זה.  י.ל.

י.ל. הוא עורך "הד החינוך" באותן שנים ושמו המלא יעקב לוי. בקיצור, אנחנו לא לבד. לא בביקורת הספרותית, לא בידיעה על אנדרסן (לפחות לא בשנים האחרונות), ולא בחיפוש. אבל אני חושבת שאנחנו כן יודעים עכשיו יותר על היושר של פניה ברגשטיין, על הגרסא הנוספת של אילזה קנטור-דאוס, ועל שיתוף הפעולה הזה בין פניה לאילזה שהלך לאיבוד לפני 60 שנים.

שימו לב שבהד החינוך אנדרסן לא מוזכר כלל. כנראה בגלל התאריך: 24/5/1949. המכתב של פניה להוצאה לעצור את ההדפסה נכתב ב5/5/1949. אני די בטוחה שהעותק שראה יעקב לוי מהד החינוך לא היה עם מדבקה או עם תיקון "ע"פ אנדרסן". ב1949 גם השליח הכי מהיר לא היה מספיק להעביר את המכתב מפניה להוצאה, לעצור את הדפוס, להדפיס תיקון, לשלוח למערכת הד הגן, לכתוב ביקורת, להגיה, לסדר לדפוס, להגיה שוב, ולהפיץ בזמן. בעולם הישן ההוא, תיקון כזה מצריך הרבה מאוד השקעה. אני חושבת שבדיעבד צריך היה להגיד לפניה "כל הכבוד!" על ההתעקשות ועל התיקון.