לא כתבתי כבר כמה ימים. דווקא התקדמתי הרבה. רק לא כתבתי. עברו עלי גם כמה דברים גדולים. חגגתי 40 למשל...
אבל הסיבה האמיתי שלא כתבתי היא דווקא מחשבות שהתעוררו בי בעקבות פגישה מקרית, בארכיון של עין חרוד מאוחד, עם חוקרת אמיתית של התנועה הקיבוצית. נתקלתי באפרת קנטור. סיפרתי לאפרת, שאותה אני מכירה כבר המון שנים (המספר מופיע למעלה...), מה אני עושה ומה אני מחפשת. ואפרת, שהיא אדם חושב, שאלה אותי את שאלת השאלות:
"אם העולם הקיבוצי התרבותי לילדים היה כל-כך טוב, למה זה החזיק מעמד כל-כך מעט זמן? ואם זה כבר לא קיים, אז העיסוק הוא רק עיסוק נוסטלגי?"
האמת, שהשאלה תפסה אותי בהרהורים משל עצמי. כבר אמרתי שחגגתי 40 בשבוע הזה, וכנראה ששאלת הנוסטלגיה הדהדה בחללים הנכונים. אז חשבתי על השאלה ואני חושבת עליה כבר שבועיים. יש לי כמה תשובות. לא מכולן אני מרוצה.
התשובה הראשונה היא שהתיעוד כשלעצמו הוא חשוב. חשוב מכיוון שעד היום הזרקורים הופנו לפוליטיקה, לציונות, למבוגרים, לפאתוס, ולאבלות, והילדים היו תמיד מכשיר בדרך להוכחה ולא העניין עצמו. אפילו כשדיברו על הלינה המשותפת דיברו על עוולות ועל התעללות. לא הזכירו את ההשקעה העצומה, את האהבה, את המחשבה, את הרצון, ואפילו את הקושי שבגידול ילדים ללא סבים וסבתות. אני דווקא מאוד מעריכה את ההשקעה וגם משתדלת להבליט את זה בתיעוד ובכתיבה. יש לי גם תחושה לפעמים שאסור לדבר על הילדות בקיבוץ כילדות אהובה - משום מה זה הפך להיות טאבו. אני מסכימה שכיום אני לא רואה את עצמי מגדלת ילדים בבית ילדים (למרות שלפעמים גם הם וגם אני היינו רוצים קצת הפרדת כוחות...). אבל היתה בשיתוף הזה מחשבה חיובית, היה שם רצון טוב וכוונה טובה. ולכן התיעוד הזה חשוב לאיזון התמונה של ילדות בקיבוץ הישן.
התשובה השנייה בכלל לא נוגעת לזמן או מקום. היא נוגעת בהורות ובמחשבה על גידול ילדים בכלל. מה היא השקעה בתרבות לילדים? מה חשוב ומה זכור לילדים שנחשפו להשקעה כזאת? מה חלקם של אמנים ואומנות בחינוך? מהי מידת החשיפה הנכונה, ובאילו דרכים ניתן לחשוף ילדים לעשייה תרבותית? אני חושבת שבקיבוצים התרבות היתה מאוד אינטימית ולכן מאוד משתפת. ילדים שרו, שיחקו, הציגו, ציירו וכתבו עבור ובחברת מבוגרים. ההנחייה היתה משמעותית ויומיומית. לכל שיר וסיפור, כמעט, היתה במה ומי שרצה בכך זכה שעשייתו תראה ותישמע ע"י מבוגרים וילדים רבים. העשייה לא היתה רק בין הילד לבין הגננת/המורה וההורים. אם מישהו ידע לצייר, מהר מאוד ציוריו היו מעטרים את העלון או את לוח המודעות. אם מישהי ידעה לשיר, כבר מגיל צעיר היתה שרה לפני קהל של מאות אנשים. אותו הדבר לגבי נגינה, מחול, בידור (סטנד-אפ קיבוצי), משחק, כתיבה, ומלאכת יד. הבמה היתה מעודדת יצירה. גם החשיפה. וכמובן שיש לזה גם את צד הביקורת העצומה שבמה כזאת מעוררת, אבל צד הביקורת הוא הצד הדומיננטי במחקר ודווקא הצד היפה נשאר בגדר "נוסטלגיה".
התשובה השלישית קשורה לפרפקציוניזם ותחרותיות מערביים. הלכתי השבוע למחזמר (אני עוד מתכוונת לכתוב על זה כאן - וכבר הכנתי הכל) וראיתי שם כמה דברים שכבר מזמן לא ראיתי. ראיתי ילדוֹת שמחות ומתרגשות, גבוהות, שמנות, נמוכות, רזות, משתתפות בהפקה מושקעת במיוחד. ראיתי שמחה של קהל שמכיר את הבנות שעל הבמה ובא מתוך אהדה ואהבה. ראיתי טעויות אבל גם הנאה עצומה מהעשייה. ראיתי הפקה מקומית, של קיבוצים ומושבים בעמק בית שאן (עמק המעיינות). ראיתי את "זרעים של מסטיק" בגרסת 2010.
בהתחלה לא הבנתי מה שונה בהופעה. אבל אחרי כמה דקות הבנתי שמה שאני רואה זה פלא. הרבה מעל 100 מופיעים על במה אחת. כולם מקומיים, כולם חובבים, וכולם שמחים להופיע. בעולם שלנו היום יש מעט מאוד מקומות שבהם חובבים מרימים הפקה כזאת לבד. אני חושבת שבקיבוצים היו הרבה הפקות כאלה. ישנן עדיין הפקות כאלה. גם קטנות יותר. ויש להן מקום גם בעולם שבו המושלם והנוצץ הם "הדבר הנכון". מותר לטעות, מותר לנסות, מותר להיות חובבים. בעיקר כשהכוונה טובה. ובעיקר כשהעשייה היא הדבר החשוב. העשייה חשובה הרבה יותר מהמוצר הסופי. ולכן הציפייה למושלמות היא ציפייה שמפריעה וחוסמת. אם תקראו בין השורות בכל מה שכתבתי עד עכשיו תראו שלא הכל מושלם. שיש בלאגן ויש חובבנות. אבל יש עשייה ויש חד-פעמיות של חובבים, ויש התלהבות וגם אהבה. וזו לא נוסטלגיה. זה קורה גם היום. וזה יכול לקרות בכל מקום ובכל בית.
השבוע גם אצלנו התחיל מרתון מסיבות הסיום של הילדים. ושמחתי. אחרי כל המחשבות וההרהורים האלה שמחתי לראות את הילדים מנגנים בפני ההורים והמשפחות. שמחתי לראות שהם כבר פחות מתביישים. שמחתי לראות שהקהל אוהד ואוהב. ושמחתי שכולנו הרגשנו שיש לנו ילדים שלא חוששים מהתנסות ומטעות. ילדים בכיתה ה' ניגנו בכינורות, בטובה, בגיטרה חשמלית, ובתופים. היו גם ריקודים, היו שירים שהילדים כתבו והלחינו (!) בעצמם. היה גם מופע ג'אגלינג די מרשים. הכל תוצרת עצמית. הייתי גאה. מאוד. זה לא קשור בכלל לקיבוץ. זה קשור בחשיפה לתרבות. בחשיפה להתנסות. בהקשבה.
וכדי שלא תחשבו שהפכתי למטיפה דתית לשלום עולמי... ואם כבר הגעתם עד כאן... אז הצילומים שצרפתי היום הם מארכיון שער הגולן. המתקנים עשויים מגרוטאות ממוחזרות. לפי הדיווחים של מי שהתנסה במתקנים האלה הקפיץ היה מ-א-ו-ד רך וגרם לנדנודים עזים (ולא בטיחותיים). אבל ההשקעה. ההשקעה! תארו לכם מסגר, אדם מבוגר, חובב, שמקבל במה כזאת וקהל כזה ליצירה חד פעמית מוצלחת כזאת. אין יצירה יותר אמיתית מזאת. אין קהל יותר אוהד מזה.
אז דיברנו על שני הכיוונים. ילדים עושים ומבוגרים מקשיבים להם. מבוגרים עושים וילדים משתמשים, מאזינים, ולומדים מהם. עשייה תרבותית משותפת עבור ילדים. היה מזה הרבה פעם. וזאת נוסטלגיה. יש מזה גם היום. אפשר עוד להשתפר. יש הרבה מה ללמוד.
אם למישהו יש עוד פרטים על המתקנים האלה ודוגמאות לדומים להם - נא לשלוח תגובה.
הי עינת,
השבמחקאני מרגישה כמוך בקשר לחינוך המשותף. לא הייתי רואה את עצמי מגדלת את ילדי בבית הילדים, אבל עם זאת, לא הכל היה רע ואין ספק שהדברים נעשו מתוך כוונות טובות של הורינו.
...רובנו יצאנו אפילו בסדר, עם קצת חסך רגשי, אבל עם יסודות חזקים.
עדנה מ.