יום חמישי, 29 באפריל 2010

ויהי ערב - חלק ה' - עוד קצת על חיים האוזמן

תקציר הפרקים הקודמים:

ויהי ערב חלק א' - ובו מסופר על תעלומה בלשית - האיורים וכתב היד המקוריים לויהי ערב, משל אילזה קנטור-דאוס ופניה ברגשטיין, שהיו אמורים להתפרסם אבל מישהו בהוצאת הקיבוץ המאוחד החליט אחרת, מבלי לידע את פניה או את אילזה.

ויהי ערב חלק ב' - ובו מסופר על האגדה המקורית של אנדרסן, שבעקבות קריאתה עולות עוד שאלות.

ויהי ערב חלק ג' - ובו מסופר על מחקר קטן ושני תרגומים בעברית שהופיעו קודם על פרשת אנדרסן-ויהי ערב.

ויהי ערב חלק ד' - ובו סרטים מצויירים משנות ה30 של המאה הקודמת שמופיעות בהם דמויות מוכרות מויהי ערב.

ועכשיו... חלק ה' - ובו פרטים נוספים על חיים האוזמן. כאלה שמוצאים אם מחפשים היטב....

אני די מהססת לחשוף כאן את האובססיה הזאת שקפצה עלי מאז שתמר דאוס שלחה את האיורים של ויהי ערב הגנוז. אני מטרידה אנשים בטלפון, מחטטת בניירות שלא ראו אור ניאון כבר 60 שנה, ומטריחה ספרניות בכל הארץ בבקשות מוזרות במיוחד. והנה שתי עובדות על חיים האוזמן שהעליתי בחכתי עד עכשיו:

1) חיים האוזמן היה כנראה בוגר כפר הנוער בן שמן (אם מניחים שזה אותו האיש). וזאת לפי הפרטים שמופיעים בכריכה הפנימית של הספר אנטומיה ומורפולוגיה של הצמח, שכתב ד"ר זכריהו גוטליב, ושיצא ב1941 (לחצו על התמונה להגדלה):



2) חיים האוזמן קיבל משכורת מהקיבוץ המאוחד כבר ב1946 (שוב, בהנחה שזה אותו האיש). בדו"ח הכספי הזה מופיעה שורה ברשימת מקבלי הכספים ובה השם "האוזמן":


ועכשיו סיפור מצחיק שגרם לי הרבה נחת כל הערב כי לא הפסקתי לחייך בגללו: אתמול כל היום זימזמתי את "אמא של נמרוד הלכה לעשות קניות..." בקול של שושיק שני - ולא ידעתי למה זה לא יוצא לי מהראש.

בערב דיברתי עם שולמית אלוני כי היא היתה במקביל לחיים האוזמן בכפר הנוער בבן-שמן (כן, גם סוניה ושמעון פרס - וגם כתבתי כבר לצביה וולדן - אבל אין תגובה מהכיוון הזה). בקיצור, תוך כדי שיחה אני מתאפקת לא לזמזם והיא פתאום אומרת - "תשמעי, יש לי חברה בארה"ב והיא אולי תזכור - אבל את צריכה להתקשר לבן שלי בשביל המספר כי הוא יותר מסודר ממני". אמרתי "טוב". והיא אמרה: "את יודעת איזה בן? יש לי שלושה!" ואני שואלת - "נו איזה?" והיא אומרת... "נמרוד!". כמעט פרצתי בשירה קולנית אבל רק החנקתי פרצי צחוק... "ואין שם בכלל מ-ל-פ-פ-ו-נ-י-ם! מלפפונים! מלפפונים!".

אובססיה כבר אמרתי?

אז אם אתם מכירים מישהו שעדיין זוכר משהו מ1939-1941 מכפר הנוער בן-שמן, או אם יש מישהו בסביבה שהיה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב1946-1949 (46' שנת המשכורת ו49' שנת הוצאת ויהי ערב) - אנא שאלו אותם אם הם הכירו את חיים האוזמן. תודה!

יום שני, 26 באפריל 2010

מי אתם ילדי השחור לבן?

ספרי ילדים בצילומי שחור לבן היו באופנה מאמצע שנות ה60 ועד סוף שנות ה70. הרבה מהספרים היו בנושא הקיבוץ וילדיו. הרבה מהסיפורים התחילו כתמונות שחובר להן טקסט. יש לי רשימה של 14 ספרים שראיתי ואני מכירה. למטה מופיעות כריכות של כל ספר כזה שנתקלתי בו.

זוהר שביט הציעה שאנסה לחפש את הילדים שהיו המושא של כל התרבות והאומנות שאני מחפשת. אני חושבת שבספרים האלה "מתחבאים" הרבה ילדי קיבוץ. אם אתם מופיעים באחד הספרים האלה או באחרים שאני לא יודעת עליהם, או שאתם מכירים מישהו בספרים האלה - אנא השאירו תגובה או צרו קשר. אפשר לשלוח תגובה והיא תגיע אלי לפני הפרסום ככה שאני יכולה לקבל מייל דרך התגובות גם בלי לפרסם אותן. אם תרצו לצור קשר שלחו אלי תגובה עם מייל או מספר טלפון ואחזור אליכם. אני מבטיחה לא לפרסם תגובות שמכילות מידע שמופנה אלי בלבד. אשמח לשמוע מה אתם זוכרים מהספר ומתהליך יצירתו.

והנה הספרים שאני יודעת עליהם (לחיצה על התמונה מגדילה אותה):
אתי ונעמה (1962), דקלה, צילם: ארוין פרקש


סיפור החליל המיתר והרוח (1965), תמר ירדני-יפה (ערכה תקוה שריג), צילמו: אמנון בר טור, אורי, עמיר

על תמר ירדני-יפה נכתב קטע יפה בעיתון "קיבוץ" במדור "הכל אנשים" (דצמבר 2005) מאת יבל ברקאי:

בגיל 87 נפטרה במעוז-חיים תמר ירדני-יפה, אלמנתו של אורי יפה, ממפקדי הפלמ"ח. ארבעת ילדיהם - איל, יחיעם, אסנת ואפרת, שאינם מתגוררים בקיבוץ, שקדו על הכנת ההלוויה המכובדת. אורי פגש את תמר כשהייתה חניכתו בקן "המחנות העולים" בירושלים. ב-1977 שכלו את בנם, עמיר, שנהרג בתאונת דרכים, בדרכו לסיני. עמיר היה המג"ד של אחיו, איל, שנפצע במלחמת יום כיפור. על לחימתו קיבל עמיר את עיטור העוז. תמר הייתה לאורך שנים מורה לריתמיקה ולמוזיקה של ילדי הקיבוץ, והעניקה טיפול במוזיקה לילדים עם צרכים מיוחדים. איילת אריאלי וצבי ורוחק'ה הרלינג, חברי הקיבוץ, מספרים שהייתה יוצאת עם הילדים לטבע, לאסוף דלועים וקני סוף, כדי להכין מהם כלי מוזיקה. "ההפקות המוזיקליות והריקודים שיצרה, היו תמיד במרכז אירועי התרבות והחגים בקיבוץ". בשנותיה האחרונות עבדה תמר בשירות הארכיון המקומי, ויחד עם הצלם אריה גינתון תיעדו את חייהם של ותיקי הקיבוץ.
אני מניחה שאורי ועמיר הצלמים הם בעלה ובנה של תמר. בספר באמת ישנן תמונות של ילדים מכינים כלי נגינה מקנה סוף ומדלועים. הספר הזה יוצא דופן מכיוון שיצא בתצלומי צבע מלא בשנת 1965. מצאתי עותק יחיד שלו במרכז ימימה בבית ברל.


שומר לילה (1974), בצלאל לב (הספר יצא לזכרו, בהוצאת גן שמואל וספרית פועלים)



אלינה היא אילנה (1977), מירה מאיר, צילומים יעל רוזן (יעל רוזן-הורן בהוצאה הנוכחית)



מלכת שבא הקטנה (1956), לאה גולדברג, צילום: חנה רבקין בריק

גם כאן מצאתי בעיתון "קיבוץ" במדור "הכל אנשים" של יבל ברקאי את הקטע הבא מאוקטובר 2004:
בשנות ה-50 הסתובבה בארץ הצלמת השבדית אנה ריבקין-בריק, בלוויית ידידתה לאה גולדברג, ויחד חיפשו "תאומה" ישראלית ל"סיאה, הילדה מאפריקה", ל"אלה קארי, הילדה מלפלנד", ול"נוריקו סאן, הילדה מיפאן" (כולם ספרי ילדים פופולאריים דאז). תוך כדי חיפוש מצאו השתיים ברמת-יוחנן את שולמית אוחיון (אוריון), ילדה יפה, עולה חדשה ממרוקו. בעקבות המפגש עם שולמית כתבה לאה גולדברג, לימים, את "מלכת שבא הקטנה".

שולה, שהיום שם משפחתה מירון ומקום מגוריה איילת-השחר, נזכרת: "בקיבוץ קראו לי 'מלכת שבא הקטנה' כי הייתי יפה. נולדתי במרוקו ב-1940, ולארץ הגענו דרך נורבגיה, במסווה של ילדים חולים. הייתי תלמידה טובה ומוכשרת בכל האמנויות, התחברתי אל הילדים ולא סבלתי בקיבוץ מאפליה, כמו רבים מהעולים החדשים".

ואיך התרשמה מלאה גולדברג?

מירון: "היא לא הייתה הכי בעולם... אפשר להבין, היו לה חיים קשים, ולא היו לה ילדים משלה. דווקא אל הצלמת התחברתי מאוד".

הרפתקה במדבר (1966), לאה גולדברג, צילום: חנה רבקין בריק

היה כנראה גם עוד ספר על ילדי קיבוץ בשם גדי והחמור הקטן שכתבו לאה גולדברג וחנה רבקין-בריק ב1959 אבל הספר נגנז. בכתבה בהארץ שאליה הקישור פה מוביל, נכתב על תוכנו של הספר כך:
הספר מתאר יום בחייו של הילד גדי, בן קיבוץ, החווה הרפתקה קטנה. תחילה מוצג גדי, ומספרים לנו שאמו מורה ואביו חורש את שדות הקיבוץ ואף מלמד את גדי כיצד נוהגים בטרקטור. גם את חברת הילדים מראים לנו ואת אופן הלמידה הייחודי בקיבוץ (במרחב הפתוח). כשגדי מגיע לפינת החי מתברר, שהחמור הקטן שהוא אוהב במיוחד נעלם. גדי יוצא מיד לחיפושים, הרחק הרחק, אל מחוץ לתחומי הקיבוץ. אנחנו מלווים אותו בעזרת תצלומיה של ריבקין-בריק וכך לומדים הן על מרחבי העמק והן על גדי המטייל בהם לבדו. אלא שהוא עסוק כל כך בחיפושים שאינו שם לב שהוא עצמו הלך לאיבוד. הסוף כמובן טוב. גדי נמצא וגם החמור. בסצינה הסופית מצולמת אמא משכיבה את גדי לישון.


מסע לארץ הגשם (1969), דבורה עומר, צילם: ברוך רביב

כאן יש לי דוקא סיפור מעניין. מצאתי בארכיון של דבורה עומר במרכז ימימה כמה פריטים ומכתב שמספרים את הסיפור שמאחורי הספר. תמיד חשבתי איך הספרים האלה נוצרים: אם קודם יש סיפור או קודם תמונות. במקרה של "מסע לארץ הגשם" כנראה שהדברים היו מקבילים. לדבורה עומר היה סיפור. לברוך רביב היו תמונות. שני הצדדים קיצצו והתאימו כדי ליצור ספר.

הנה החבילה ששלח ברוך רביב לדבורה עומר:







והנה מכתב שמצאתי שכתבה דבורה עומר למשה בן שאול על תהליך הכתיבה של "מסע לארץ הגשם" (יש ללחוץ על התמונה כדי להגדיל ואז תוכלו לקרוא):


ונעבור לספר הבא שהוא כנראה בכלל סרט...


הרפתקה בקיבוץ, ע. הלל, צילם: י. לוטן

הספר "הרפתקה בקיבוץ" הוא כנראה חלק ממאמץ אחר לגמרי - סרט בשם "הרפתקה ביער" שצולם במשמר נעמק בבמויו של ס. שטרנפלד. לא מצאתי כזה סרט באינטרנט - אבל אולי יש כזה. אשמח אם מישהו יוסיף לי מידע או לינק לסרט. הכי נחמד יהיה לראות קטעים מהסרט אם תצליחו למצוא. והנה מה שכתוב בכריכה הפנימית של הספר:



 
שאולי בלבולי, גרדה כהן, צילם: מאיר דרום, 1972



כלבנו שד, זיוה בן גל, צילם: יואב בליך, 1971 

את הספר כלבנו שד דוקא כתבה זיוה בן גל על ילדי עיר, אבל את הספר צילם, ע"פ הסיפור שניתן לו, יואב בליך ממשמר העמק. את הסיפור המלא על הספר כלבנו שד ותהליך יצירתו אפשר לקרוא בדף המידע של איתמר לוי.


לילך מקבוצת אילנות, נתן יונתן, צילם: פטר מרום, 1963.

דוקא על "לילך מקבוצת אילנות" יש לי המון חומר כתוב. במכון גנזים שמורה כל התכתובת של פטר מרום עם נתן יונתן. וחלק ממנה מופיע כאן:










יש לי עוד קצת מידע על החיפושים של פטר מירום אחרי סופרים נוספים שישתפו איתו פעולה (כמו דליה רביקוביץ' ולאה גולדברג). יש לי אפילו עוד קצת התכתבויות על ספר על צב (?) בשם "חבקוק" שכתבו פטר מרום ונתן יונתן אבל שלא יצא לאור. אני צריכה לברר על זה עוד פרטים ואשמח למידע ואולי אפילו צילום.
לפטר מירום יש כמובן עוד שלושה ספרים ששניים מהם על הנושא שבעבורו קיבל פרס ישראל השנה - תיעוד האגם לפני ובמהלך ייבוש החולה:



פלי השקנאי, בינה אופק, צילם: פטר מירום, 1959.


הרפתקה באגם, ס. יזהר (במהדורה הראשונה ה. רזי כפסבדונים), צילם: פטר מירום, 1956.


הבובה זיוה, רפאל אליעז , צילם: פטר מירום, 1957.

על הבובה זיוה ועל הספר מצאתי מידע רב בעבודה מרשימה מאוד שכתבה ילדה בשם רוית גולן מגבעת חיים מאוחד ב1982. העבודה מכילה פרטים וראיונות עם הונזו שאין למצוא בשום מקום אחר. והנה השער הקדמי של העבודה:
הבובטרון בגבעת חיים, כתבה: רוית גולן, כיתה ז', תשמ"ב, 1982

מתוך העבודה בחרתי להעתיק חלק מהפרק על הבובה זיוה:


הבובה זיוה – ראיון עם הונזו


ש: כיצד המצאת את הבובה זיוה
ת: כשעבדתי במאפיה, באו ילדים מכפר חוגלה לקנות אצלי לחם והיתה שם ילדה אחת, יעל שמה, עם פנים מיוחדות והזמנתי אותה ולפי הפנים שלה עשיתי את הבובה.

ש: מדוע שם הבובה הוא זיוה?
ת: זיוה גולן היתה הקריינית הראשונה והבובה זיוה היתה המנחה. אז זיוה הציגה עם הבובה ובגלל זה שם הבובה הוא זיוה.

ש: האם היו לבובה זיוה תפקידים מיוחדים?
ת: לא היא היתה תמיד רק המנחה

ש: מדוע נכתב עליה ספר? של מי הרעיון? ומה הם שלבי היצירה?
ת: רעיון הספר היה של הצלם של הקיבוץ המאוחד. עליה ועל חבריה של בובה זיוה. הוא היה בא אלינו, מצלם וכותב.

ש: האם בובה זיוה היתה בובה מיוחדת?
ת: באופן כללי לא, אבל הקהל הכי אהב אותה כי היא היתה המנחה ותפקידה היה ליצור קשר עם הקהל ולשוחח איתו.
וראיון של רוית עם אמה, זיוה גולן - שבגללה בחרה רוית לכתוב עבודה על הבובטרון:

זכרונות
אמא שלי שהיתה שלוש שנים שחקנית בבובטרון –

אני אהבתי מאוד את הפעילות הזו. הייתי מפעילה את הבובה זיוה ועוד בובות. היה לי נעים מאוד להיות מאחורי הקלעים כשבאולמות שהצגנו בהם היה חושך והם היו מלאים ילדים ומבוגרים ואני הייתי פותחת במילים: "שלום ילדים. קוראים לי זיוה". הכוונה היתה לבובה אך היות וגם לי קוראים כך, לא הבדלתי מי בעצם מדברת – אני או הבובה. אהבתי מאוד את הבובה, את הצמות שלה. כל לילה אחרי ההצגה הייתי משכיבה אותה לישון בארגז כאילו היתה ילדה אמיתית.

עבדתי עם הונזו בשנת 1949-1952. הבובטרון היה עובר ברחבי הארץ בקבוצים ובערים והציג את מחזותיו. היה לי תפקיד חינוכי חשוב. זו היתה תופעה יוצאת דופן. בישראל לא היו תיאטרוני בובות וכולם הכירו את "הבובטרון" של גבעת חיים. אהבו אותו. הקהל פעל, ענה על השאלות, השתתף, ותמיד אחרי ההצגה היו באים ילדים לראות את "הפלא". שנים רבות לאחר מכן כשהייתי מגיעה לאיזה משק היו אומרים לי – אנחנו זוכרים אותך ואת הבובה זיוה מהבובטרון. ואכן הייתי הבובה והבובה היתה אני. היינו באים לקיבוץ מסויים (כבר בבוקר) במשאית גדולה שהכילה את התפאורה, הבובות, השחקנים והחשמלאים והתחלנו להקים את הבמה. כל היום עבדנו ובלילה לאחר ההופעה פירקנו ונשארנו לישון. כך עברנו מקיבוץ לקיבוץ בגליל ובנגב. בכל מקום שבאנו היתה הרגשת חג. הבובטרון הביא שמחה, חגיגיות, יופי ודרישת שלום מגבעת חיים לרחבי הארץ כולה. זיוה
על הבובטרון ועל הונזו אכתוב לפחות עוד פעם אחת ואקדיש פרק שלם עם תמונות, אבל כאן נראה לי מתאים לשלב כמה תמונות של הונזו עצמו ואנשי הבובטרון מפעילים את זיוה.









עד כאן מה שמצאתי על ספרי השחור-לבן. יש לי עוד קצת מידע על מלכת שבא הקטנה ועוד קצת על הנסיונות של פטר מירום להוציא עוד ספרי ילדים מצולמים. סקירה מקיפה ומעניינת על ספרי צילום שחור-לבן עבריים לילדים - באופן כללי - אפשר לקרוא ולראות אצל אלי אשד.

יום ראשון, 25 באפריל 2010

ויהי ערב - חלק ד' - חיים האוזמן וסרטים מצויירים משנות ה30

הפוסט הזה אובססיבי במיוחד - אז נא לא לקרוא אם אתם לא ממש בקטע של טריוויה.

אז מה אנחנו יודעים על חיים האוזמן? לא הרבה. אפילו כלום. אנחנו יודעים שפניה לא הכירה אותו. אנחנו יודעים שהוא אייר עוד ספר ב1941 למורה בבן שמן בשם זכריהו גוטליב, וזהו בערך. שלחתי שליחים ואני יודעת שחלק מהדברים בדואר או בדרך אליי בדרכים אחרות. אבל בנתיים - קצת חומר למחשבה....


בואו נסתכל רגע שוב בתמונות מויהי ערב המוכר והידוע. תתמקדו בחתול, בחרקים על העלים, ובינשופים. כשהתחלתי ללמוד טוב יותר את האיורים בויהי ערב ראיתי כלמיני חיות שידעתי שראיתי כבר קודם - ולא בספר. חיפשתי קצת ביוטיוב ומצאתי כמה סרטים מצויירים של דיסני ואחרים שפעלו בתקופה מקבילה בארה"ב. אתם חושבים שהוא הכיר את הסרטים האלה? את הירח הרואה-כל? את פליקס החתול? את החרקים המתנשקים? אני לא הולכת לכתוב  הרבה על הסרטונים עצמם - כי זו פוליטיקה של האולפנים בארה"ב ואין לזה שום קשר אלינו. אבל יש לי תחושה (לא מבוססת!) שחיים האוזמן הכיר את הסרטים המצויירים האלה.

 Night 1930 של דיסני. סרט פשוט. יש בו ירח. יש בו ינשופים, יש בו חרקים דומים...



1933 Silvery Moon מבית היוצר של Van Beuren. בויקיפדיה העברית יש קצרמר שכרגע כתוב בו כך: "אולפני ואן ביורן הייתה חברת אנימציה שהפיקה סרטונים מצוירים בין השנים 1928-1936. החברה הפסיקה את פעילותה בשנת 1936 מאחר שהמפיצים שלהם, חברת RKO, ויתרו על הפקותיהם ועברו לעבוד עם חברת ההפקות של וולט דיסני. בין סרטוניהם המוכרים היו סדרת טום וג'רי וכמה מסרטוני פליקס החתול."

אז זהו - תסתכלו על החתולים (שהם סוג של פליקס החתול) וגם כמובן על הירח....



ועוד אחד מסדרת ה-Silly Symphonies ובו דוגמאות רבות של חרקים 1930 Summer:



בקיצור - לפחות בעיניי - הסגנון ובייחוד החתול והחרקים מאוד מושפעים מסרטים מצויירים באותה התקופה. אפילו מתקופה מוקדמת יותר - שנות ה30 דווקא ולא סוף שנות ה40 (ויהי ערב יצא ב1949) - אולי בגלל המרחק והקושי הפיזי בארץ הדברים הגיעו באיחור? אולי הם כבר היו קלאסיקה בת 15-20 שנה שאפשר להתייחס אליה ולהיות מובן? אין לי תשובות.

הייתי מדברת גם על בטי בופ אבל אני מניחה שהייתם מאבדים אותי בדרך אז עזבו.... אבל לחובבי הז'אנר - הנה התמונה שבגללה נזכרתי בבטי בופ. ויש בה כמובן שוב גם חתולים וחרקים שמזכירים את הסרטונים שלמעלה:


 ואם אני הוזה - אז זה לא חדש... אבל אשמח לתגובות.

יום שישי, 23 באפריל 2010

ויהי ערב - אנחנו לא לבד.... חלג ג'

אתמול נסעתי למסע צילום. ביקרתי בארכיון של גבעת חיים מאוחד (עוד אכתוב), אצל איתמר, ואח"כ נסעתי לספריית הילדים באורנים שם יש כרגע תערוכה של איורים מקוריים לספריה של מרים רות ז"ל לציון 100 שנים להולדתה. בקיצור - יום ארוך.

אחרי שצילמתי כל מה שרציתי התחלתי להסתובב ולהסתכל במדפים התחתונים מתחת למדפי התצוגה. ואז ראיתי את החוברת הזאת:


בחוברת מוזכרים שני תרגומים של הסיפור של אנדרסן לעברית. אחד מופיע שם בשלמות והשני קצת מקוצץ (כנראה טעות בדפוס ולא משהו מכוון). את החוברת כתבו עדנה קרמר ושרה לביד והיא חלק ממערכי לימוד שמפיק המרכז לספרות ילדים ע"ש מרים רות, באורנים.

והנה אני מעתיקה את הכתוב בחוברת:
ויהי ערב – השוואה בין הסיפור של אנדרסן לעיבוד של פניה ברגשטיין
מתוך: "הקול השלישי" מאת רחל צורן (כרמל 2000), פרק י"א "בחזרה לטקסט ילדות" (עמ' 182):
"סיפורו של אנדרסן, עליו מתבסס העיבוד שלפנינו, הוא אחד משלושים ושלשה "שרטוטים" המצויים בתוך מחזור סיפורים קטנים שכתב אנדרסן וכינה אותם בשם: ספר מצוייר ללא תמונות. כל הסיפורים בקובץ זה נמסרים בגוף ראשון, מפיו של הירח המתבונן מדי ערב במה שמתרחש מתחתיו ומוסר למספר את מה שרואות עיניו. כל סיפור מכיל את קורותיו של לילה אחד, והסיפור שלפנינו הוא קורות הלילה השני:

אתמול, כך סיפר לי הירח, השקפתי למטה אל תוך חצר צרה מוקפת בתים, שם רבצה תרנגולת דוגרת ולה אחד עשר אפרוחים. ילדה קטנה וחמודה דילגה סביבה, והתרנגולת קירקרה ופרשה בבהלה את כנפיה מעל האפרוחים. בא אביה של הילדה, הוא הרים את קולו, ואני המשכתי בדרכי בלא לחשוב על כך עוד. אבל הערב, רק לפני דקות ספורות, שוב השקפתי אל אותה החצר. בכל שרר שקט, אך הנה הופיעה הילדה הקטנה, חרש חרש הלכה אל הלול, הסיטה את הבריח והתגנבה אל התרנגולת ואפרוחיה. הללו צווחו בקול והתרוצצו לכאן ולכאן בחבטות כנף – והילדה רצה אחריהם. כל זאת ראיתי בבירור כי הצצתי מבעד לחור שבקיר. כעסתי על הילדה הרעה, ושמחתי כאשר בא האב, והרים את קולו עוד יותר מאתמול, ותפש את הילדה בזרועה. היא שמטה את ראשה, עיניה הכחולות היו שטופות דמעות גדולות. "מה את עושה כאן?" שאל האב. היא בכתה: "רציתי לנשק לתרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לספר לך!" והאב נשק לתמימות הענוגה על מצחה ואילו אני נשקתי על עיניה ועל פיה.
(מתוך Andersen 1984, עמ' 295, תרגם גבריאל צורן)

בשנת 2003 תורגם הספר ע"י שלמה טנאי ונקרא: "ספר תמונות בלי תמונות – אגדה למבוגרים" בהוצאת גוונים ומכון כץ לחקר הספרות, אוניברסיטת ת-א.

להלן אותו קטע בתרגומו של טנאי (עמ' 9):

הלילה השני
"אמש," כך סיפר לי הירח, "הסתכלתי למטה אל תוך חצר צרה, מוקפת כולה בבתים. ישבה שם תרנגולת דוגרת עם אחד עשר אפרוחיה. ילדה קטנה ונחמדה קיפצה מסביבם. הדוגרת החלה לקרקר ופרשה את כנפיה בבהלה על פני הקטנים. באותו רגע בא אביה של הילדה. הוא השמיע גערה ואני שטתי הלאה ולא נתתי עוד את דעתי על המראה.
הלילה, אך לפני רגעים מעטים, הסתכלתי שוב באותה החצר.
דממה שררה בכל. והנה באה הילדה הקטנה, זחלה בשקט גמור עד הלול, הסיטה את הבריח וחמקה פנימה אל הדוגרת והאפרוחים.
אלה פרצו בקרקורים חדים והתעופפו סביב. והקטנה רצה בעקבותיהם. את כל זה ראיתי בבירור, כי הסתכלתי מבעד לפתח שבחומה.
כעסתי על הילדה הרעה ושמחתי שאביה בא וגער בה בחומרה גדולה עוד יותר מאמש בתופסו אותה בזרועה.
היא הטתה את ראשה לאחור, עיניה הכחולות מלאו דמעות גדולות.
'מה את עושה כאן?' שאל אותה.

טוב - אז כבר תרגמו את הסיפור פעמיים לעברית! ועכשיו עם התרגום של ניצן ורדי כבר שלוש פעמים. (אם אתם יודעים על עוד תרגומים השאירו למטה הודעה ואוסיף גם אותם לרשימה).

התיישבתי במרץ לחפש בקטלוג הממוחשב אולי יש עוד רמזים ומחקרים. לא מצאתי כלום. המשכתי לחפש בספריית העיון באורנים במדור כתבי העת - אולי נמצא משהו סתם בדפדוף בפרסומים ישנים. לקח לי זמן להתמקד אבל מצאתי משהו אחד שמאוד מצא חן בעיניי! מצאתי ביקורת ב"הד החינוך" מ1949 בחודש יציאת הספר לאור.




ולמי שמתקשה לקרוא (לחצו על התמונה להגדלה) את טקסט הביקורת מהד החינוך, 1949, כתוב שם כך:

ויהי ערב / פניה ברגשטיין
ציורים חיים האוזמן, הוצאת "הקיבוץ המאוחד" תש"ט.

זהו סיפור לא ארוך בחרוזים. מעשה בילדה קטנה ותמימה, שהיותה בודדה בחצר ללא אח ואחות, ביקשה לשחק עם התרנגולת ואפרוחיה, אך במקום זה עוררה בקרב העדה הקטנה הזאת בהלה גדולה וכולם ברחו מפניה באימה ופחד אל הלול.

המעשה הציק הרבה לילדה הקטנה ובאמצע הלילה קמה והלכה אל הלול לתת לאותה תרנגולת "נשיקה בכרבולת", -
להגיד לה "סליחה" וגם "ליל מנוחה" תחת אשר הבהילה אותה קודם בחצר.
אך הנה קמה בלול "אי הבנה" גדולה עוד יותר:
"כל הלול מתעורר
"כל הלול מקרקר.
"אין מנוח מזאת הילדה!
"אפרוחים מקפצים
"ובורחים ורצים
"בצפצוף ובקול חרדה
"וטסות באויר כרבלות וכנפים
"והרעש – עד לב השמים"

נתעורר אבא משנתו, ונחפז החוצה, אל הלול: שמא זה תן או שועל? והנה אין זו אלא בתו הקטנה. נתכעס עליה תחילה וגער בה. אך משעמד על כוונתה הטובה, נשק לה
"וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,
"נשק לה גם הירח."

והכל בא על מקומו בשלום. הרי מעשה פשוט ותמים, אך בזה כל חינו הרב. ואני בטוח, שבגני הילדים שבעיר ועאכו"כ שבכפר, יקראו ויחזרו ויקראו חרוזים פשוטים וחמודים אלה עד שיהיו שגורים על פיהם של הפעוטות. ועוד מן הראוי לציין כאן את ציוריו המצויינים של האוזמן, שהפליא לעשות בדמיונו העשיר ובמכחולו המחונן. חבל רק על דבר אחד, ששני הגבורים האנושיים היחידים שבספור זה, אבא והילדה, שניהם טיפוסים "גויים", גרמניים, זרים לנו, והרי כבר קיימים אצלנו טיפוסים מגובשים וניכרים למדי, הן של "צברים" קטנים, הן של "קיבוצניקים" בוגרים, ואיך זה לא ראתה אותם עינו המובהקת של האוזמן!? אין זה אלא שכאן פועלת עדיין מעמסת השגרה הלועזית, הזרה, שכן אפילו פרצוף הירח חרום האף הוא כאן גויי כ"כ! והרי הגיעה השעה ש"נייהד" אפילו אותו... שאף הוא לא ייראה זר בעיני ילדינו.

הערות קצרות אלו אינן מפחיתות כמובן, במאום את הביצוע האסתיטי המצויין שבהוצאת ספר זה.  י.ל.
י.ל. הוא עורך "הד החינוך" באותן שנים ושמו המלא יעקב לוי. בקיצור, אנחנו לא לבד. לא בביקורת הספרותית, לא בידיעה על אנדרסן (לפחות לא בשנים האחרונות), ולא בחיפוש. אבל אני חושבת שאנחנו כן יודעים עכשיו יותר על היושר של פניה ברגשטיין, על הגרסא הנוספת של אילזה קנטור-דאוס, ועל שיתוף הפעולה הזה בין פניה לאילזה שהלך לאיבוד לפני 60 שנים.

שימו לב שבהד החינוך אנדרסן לא מוזכר כלל. כנראה בגלל התאריך: 24/5/1949. המכתב של פניה להוצאה לעצור את ההדפסה נכתב ב5/5/1949. אני די בטוחה שהעותק שראה יעקב לוי מהד החינוך לא היה עם מדבקה או עם תיקון "ע"פ אנדרסן". ב1949 גם השליח הכי מהיר לא היה מספיק להעביר את המכתב מפניה להוצאה, לעצור את הדפוס, להדפיס תיקון, לשלוח למערכת הד הגן, לכתוב ביקורת, להגיה, לסדר לדפוס, להגיה שוב, ולהפיץ בזמן. בעולם הישן ההוא, תיקון כזה מצריך הרבה מאוד השקעה. אני חושבת שבדיעבד צריך היה להגיד לפניה "כל הכבוד!" על ההתעקשות ועל התיקון.

יום שני, 19 באפריל 2010

ויהי ערב - הגרסא הלא נודעת - חלק ב' - הסיפור של אנדרסן

קודם כל תודה לכל מי שהתגייס לעזור לפתור את חידת הספר הדני שממנו עובד הסיפור לויהי ערב (והנה קישור לפוסט המקורי על ויהי ערב של אילזה קנטור-דאוס ופניה ברגשטיין). והרי הממצאים:

באמת יש ספר כזה וסיפור כזה. הספר הדני נקרא בשם אירוני למדי במקרה המסויים שלנו - "סיפור בתמונות ללא תמונות" (Billedbog uden Billeder או בתרגום לאנגלית - Picture-Book without Pictures).הספר יצא כנראה לחג המולד ב1839.

הספר הוא אוסף של אגדות קצרות (שכנראה פורסמו בכתבי עת קודם לכן) שמופיעות כתמונות-סיפור שראה הירח מדי ערב. הסיפורים נקראים לפי סדר הערבים/לילות שבהם ראה הירח את האירוע. שם הסיפור שלנו "Anden Aften" שמשמעותו - ערב שני. והנה הכריכה הפנימית מ1839 של הספר הדני:


מאוחר יותר, ב1844, שוב לקראת חג המולד, יצאה מהדורה שנייה ובה כמה סיפורים נוספים באותה המתכונת. סה"כ הופיעו 33 סיפורי ירח כאלה. בספר יש תמונות למרות שמו - אבל עדיין לא הצלחתי לראות אותן. מקווה שמישהו ימצא ויצלם (ותודה לניצן שמחפש אי שם בארץ רחוקה תחת ענן של אפר וולקני צפוני!).

בדנית (למי שיכול לקרוא) הטקסט נראה כך:
Anden aften

“Det var i går,” fortalte Månen mig, “da kiggede jeg ned i en lille gård, indesluttet af huse; der lå en høne med elve kyllinger, en dejlig lille pige sprang omkring dem, hønen klukkede og bredte forskrækket sine vinger ud over de små unger. Da kom pigens fader, han skændte, og jeg gled bort uden mere at tænke derpå; men i aften, det er kun få minutter siden, så jeg igen ned i samme gård. Der var ganske stille, men snart kom den lille pige. Hun listede sig sagte hen til hønsehuset, løftede klinken og smuttede ind til hønen og kyllingerne; de skreg højt og flagrede omkring, den lille løb efter dem, jeg så det tydeligt, for jeg kiggede ind gennem et hul på muren. Jeg blev ganske vred på det onde barn og glædede mig, da faderen kom og endnu heftigere end i går skændte og greb hende om armen, hun bøjede hovedet tilbage, der var store tårer i de blå øjne. ‘Hvad gør du her?’ spurgte han. Hun græd; ‘jeg ville,’ sagde hun, ‘ind at kysse hønen og bede hende om forladelse for i går, men det turde jeg ikke sige dig!’ og faderen kyssede den søde uskyldighed på panden; jeg kyssede hende på øjne og mund.” 

באנגלית הסיפורים האלה יצאו לראשונה בשנת 1866, בספר שנקרא "What the Moon Saw: and Other Tales" (מה שראה הירח, ואגדות אחרות). הקישור למעלה מוביל לספר עצמו כפי שפורסם בפרוייקט גוטנברג. ניתן גם להוריד את הספר סרוק בPDF. מתוך הסריקה הנה כמה פרטים:


(כריכת הספר "What the Moon Saw: and Other Tales" מ1866)

(העמוד הראשון של "What the Moon Saw: and Other Tales" מ1866)

והנה הסיפור שלנו... (אפשר ללחוץ ולהגדיל כדי לקרוא). האיור שמופיע הנו היחיד שמתייחס לסיפור. אין באיור ירח. יש בו ילדה שקצת מזכירה את עליסה בארץ הפלאות, אבא שלבוש בבגדי התקופה, ותרנגולת ואחד-עשר אפרוחיה המבוהלים.



העתקתי את הסיפור בגרסת 1866 לכאן כדי שתוכלו להתרשם בעצמכם.
Second Evening.


"Yesterday," said the Moon to me, "I looked down upon a small courtyard surrounded on all sides by houses. In the courtyard sat a clucking hen with eleven chickens; and a pretty little girl was running and jumping around them. The hen was frightened, and screamed, and spread out her wings over the little brood. Then the girl's father came out and scolded her; and I glided away and thought no more of the matter.


"But this evening, only a few minutes ago, I looked down into the same courtyard. Everything was quiet. But presently the little girl came forth again, crept quietly to the hen-house, pushed back the bolt, and slipped into the apartment of the hen and chickens. They cried out loudly, and came fluttering down from their perches, and ran about in dismay, and the little girl ran after them. I saw it quite plainly, for I looked through a hole in the hen-house wall. I was angry with the wilful child, and felt glad when her father came out and scolded her more violently than yesterday, holding her roughly by the arm: she held down her head, and her blue eyes were full of large tears. 'What are you about here?' he asked. She wept and said, 'I wanted to kiss the hen and beg her pardon for frightening her yesterday; but I was afraid to tell you.'


"And the father kissed the innocent child's forehead, and I kissed her on the mouth and eyes."

מאיזו שפה נלקח המקור לויהי ערב? יש לי תחושה שמהגרסא האנגלית - אבל אין לי מושג. זה יכול להיות גם מגרמנית. יש לי חברה טובה שמתרגמת משפות צפוניות כאלה. אשאל אותה. אני לא לגמרי בטוחה לגבי המשמעות המדוייקת של Anden Aften - ואם התרגום הוא לילה או ערב.

ועכשיו - איפה נמצא הספר של אנדרסן שהיה המקור ב1948-9 או קודם לכתיבתה של פניה ואולי גם לאיורים? ספר בן 100 עם מסרים נוצריים נראה לי לא רלוונטי - בטח לא האיור שהופיע כאן. בטח לא בישראל.

מצאתי סקירה של תרגומים לאנגלית של אנדרסן. מצויינים שם שני תאריכים שבפוטנציה יכולים להתאים לשנת הפירסום שלנו - תרגום אחד בסוף שנות ה30, ותרגום אחר - שנראה לי מועמד רציני - תרגום של כל כתבי אנדרסן שנעשה בין 1942-1947 ויצא עם איורים של מאייר נחשב. למרות שסגנון האיורים לא דומה. לפחות לא מה שאני ראיתי.

והנה התרגום שאני חושבת שהיה רלוונטי בסוף שנות ה40:
"It was yesterday," the Moon told me, "that I peeped into a little courtyard, enclosed by houses; there was a hen there, with eleven chickens. A pretty little girl was playing around them, and the hen clucked and spread out her wings in fright over her chicks. Then the little girl's father came and scolded her, and I passed on, thinking no more of it.

"But this evening, just a few minutes ago, I again peeped into the same yard. It was very quiet there, but soon the little girl came out, crept cautiously to the henhouse, lifted the latch, and stole softly up to the hen and chickens. They clucked loudly and fluttered about, with the little girl running after them! I saw it plainly, for I peeped through a hole in the wall. I was very angry with the naughty child, and was glad when the father came and caught her by the arm and scolded her, still more sternly than yesterday. She bent her head down, and her big blue eyes were filled with tears.

" 'What are you doing here anyway?' he asked.

" 'I wanted to go in and kiss the hen and beg her to forgive me for yesterday,' she wept. 'But I was afraid to tell you.' Then the father kissed the innocent child's forehead. I kissed her eyes and lips."

ניצן ורדי תרגם את הסיפור משפת המקור (דנית) לעברית:

ערב שני
"זה היה אתמול," ספר לי הירח, "כשהבטתי לתוך חצר קטנה, מוקפת בבתים; שם רבצה תרנגולת עם אחד-עשר אפרוחיה, ילדה קטנה נחמדה דלגה סביבם, התרנגולת קרקרה ופרשה בבהלה את כנפיה על האפרוחים. אז בא אביה של הילדה ונזף בה, ואני גלשתי הלאה בלי לחשוב עליהם יותר. אבל הערב, לפני דקות םפורות, הבטתי שוב באותה חצר. היה שם שקט, אבל מיד הופיעה הילדה הקטנה. היא פסעה בשקט אל הלול, פתחה את הבריח וחמקה פנימה אל התרנגולת והאפרוחים; הם צרחו בקול רם והתעופפו סביב, הילדה רצה אחריהם, את זה ראיתי ברור כי הצצתי דרך חור בקיר. כעסתי מאד על הילדה הרעה, ושמחתי כשאביה בא ונזף בה עוד יותר משעשה אתמול, ותפס את זרועה. היא הביטה למעלה ועיניה הכחולות מלאו בדמעות . 'מה את עושה כאן?' הוא שאל. היא בכתה; 'רציתי לנשק את התרנגולת ולבקש ממנה סליחה על אתמול, אבל לא העזתי לומר לך!' והאב נשק את הילדה התמה והמתוקה על לחיה; אני נשקתי אותה על עיניה ופיה."

 ועכשיו תודות: ליונתן דורי שגילה לי את מקור הסיפור והפנה אותי גם למקור מעניין על אנדרסן בעברית. ליעל דר שהסבה את תשומת ליבי לפן הנוצרי של הסיפורים, ליחיעם פדן שכתב לי מייד עם פרטים נוספים, לאלישע פורת שכבר הלך כמה צעדים קדימה וחשב על השלב הבא, לאהוד בן עזר - שכשמו כן הוא, והמון תודות לניצן ורדי שמיד התגייס לחפש בדנמרק ותרגם את הסיפור לעברית. תודה לכולכם. קיבוץ אינטרנטי ספרותי זה פרוייקט מעניין....

השלב הבא - מציאת מידע נוסף על חיים האוזמן. הדמות של הילדה אצל האוזמן נראית כאילו נלקחה מ"פרסים" שהדודה שלי - מיכלי - היתה אוספת פעם. סתם מחשבה.

ועוד מחשבה: באיור הראשון של אילזה קנטור-דאוס מופיעים 11 אפרוחים. גם אצל חיים האוזמן מופיעים 11 אפרוחים באיור הילדה בחצר. אצל חיים האוזמן מופיע הירח בכל איור, והירח גם מציץ אל תוך הלול דרך חור בקיר. אצל אילזה קנטור-דאוס יש אלומת אור מהדלת. האם הם קראו את המקור? האם האגדה של אנדרסן מבצבצת מתוך האיורים?

יום רביעי, 14 באפריל 2010

"ויהי ערב" הלא נודע של אילזה קנטור-דאוס ופניה ברגשטיין

את הסיפור שאני הולכת לספר כאן לא ידעתי ולא הכרתי אף פעם. הסיפור כשלעצמו מדהים - ומה שעוד יותר מדהים זה שהכל נשמר: האיורים, כתב היד, וגם המכתבים. ולמרות הכל, כבר יותר מ60 שנה, רק קומץ אנשים קרובים יודע את הסיפור שלמרות שיש בו המון חורים וחלקים חסרים הוא עדיין סיפור מרתק.

את הספר "ויהי ערב" כתבה פניה ברגשטיין ב1949. הספר הופיע בהוצאת הקיבוץ המאוחד מלווה באיורים של מאייר שנקרא חיים האוזמן. עד כאן הסיפור שכולנו מכירים. אין בו כל חדש.


(העמוד הראשון מתוך ויהי ערב של פניה ברגשטיין עם איורים מאת חיים האוזמן, 1949, הקיבוץ המאוחד)

את האיורים לויהי ערב של צלה בינדר מתוך הספר עיניים שמחות שיצא ב1961, 11 שנים אחרי מותה של פניה, כבר פחות מכירים.

(איור של צלה בינדר ל"ויהי ערב" מתוך עיניים שמחות, 1961, הקיבוץ המאוחד)

והנה מגיע הקטע המעניין... בארכיון של פניה ברגשטיין בגבת מצאתי את שני המכתבים הבאים. אחרי שכבר ידעתי חלקים מהסיפור. המכתב הראשון הוא מפניה לבנימין טנא (כל התמונות נפתחות כשלוחצים עליהן ואפשר ממש לקרוא את הכתוב). במכתב מספרת פניה כך:
"שמחתי לדבריך הטובים על 'ויהי ערב'. על הצייר איני יודעת ולא כלום. זה נעשה בלי כל קשר עמדי ואיני יודעת להסביר. לעתים נעשים ע"י הוצאות ספרים דברים מוזרים, וודאי אף אתה יודע משהו לספר על כך."
כשקראתי את הדברים האלה שמחתי מאוד (!!!) . הם מאשרים את הסיפור הידוע על חיים האוזמן שאין איש מכיר, ושאייר רק ספר ילדים אחד שנקרא "ויהי ערב". למעשה עד לפני שבועיים חשבתי שרק אותו אייר. עד שהאיר מישהו את עיניי כשמצא ספר טבע שגם אותו אייר איש בשם חיים האוזמן (אנטומיה ומורפולוגיה של הצמח: רשימות למוד מעובדות ע"י זכריהו גוטליב, 1941).




(מכתב מפניה ברגשטיין לבנימין טנא ובו פניה מספרת שהיא לא מכירה את המאייר של "ויהי ערב")

למעשה, העובדה שפניה עצמה לא הכירה את המאייר די תמוהה. פניה עבדה עם כמה מאיירים לילדים והעדיפה, כשיכלה, לעבוד עם אילזה קנטור (לימים אילזה קנטור-דאוס) שאיירה לה את "בוא אלי פרפר נחמד" וגם עיטרה שער של משמר לילדים עם שיר שכתבה פניה עבור בתה של אילזה - תרזה ("שיר ערש לתרזה" שגם הולחן ע"י אברהם דאוס אביה של תרזה: "לילה, לילה, נום ננס, מהלך לו עם פנס..."). אילזה היתה בהכשרה בנען כשפנו אליה לאייר את "בוא אלי פרפר נחמד". אח"כ היא ואברהם דאוס כבר חיו תקופה בגבת והיו מורים שכירים למוזיקה (הוא) ואומנות (היא). יש בעזבונה של פניה גם מכתבים שמספרים על בקשתה של פניה מהוצאת הספרים שאילזה תאייר לה גם ספרים אחרים.

לתרזה, שגרה לא רחוק ממני בקיבוץ שריד, נסעתי ברצון כדי לשמוע ולראות במו עיניי את העבודות היפות והמגוונות מאוד של אילזה. גם סיפרתי לה שב"ילדות יחפה" יש ביצוע של "שיר ערש לתרזה" ששרים חברי עין השופט. להפתעתי למדתי שגם בעלה של תרזה, באופן לא מתואם, שר בדיסק שיר של נתן יונתן ואייל בק שנקרא "עד סוף הסופים". טוב סטינו מהנושא....

בקיצור, תרזה סיפרה לי שב1949 אילזה איירה את "ויהי ערב" והכינה אותו לדפוס. הספר הוכן ו"הולבש" על בסיס כתב היד המקורי של פניה. ויום אחד, ללא התראה וללא תאום עם פניה או עם אילזה, יצא הספר עם מאייר אחר בשם חיים האוזמן...

והנה עוד מכתב מפניה להוצאה, שמבקש לעכב את הוצאת הספר כדי להוסיף לו פרטים חסרים. פניה התעקשה להקפיא את ההוצאה של הספר כדי להוסיף שהסיפור "ויהי ערב" נכתב וצויר ע"פ הנס כריסטיאן אנדרסן. היא גם רומזת על כעסים שיש בינה לבין ההוצאה על העובדה שלא קיבלה את הספר להגהה ולא ראתה אותו לפני ההכנה לדפוס.



(מכתב בכתב יד ואח"כ בדפוס מפניה ברגשטיין להוצאת הקיבוץ המאוחד ובו היא מבקשת לעצור את הדפסת הספר ולהוסיף את שמו של אנדרסן כמקור לסיפור)

והנה הגענו לסיפור המדהים... תמר דאוס, בתם השנייה של אילזה קנטור-דאוס ואברהם דאוס, שלחה לי היום תמונות של הספר המקורי ההוא מ1949. ב"ויהי ערב" הזה כתוב ממש על כריכת הספר "ע"פ כ. אנדרסן", מה שמצביע על שיתוף פעולה בין פניה לאילזה. מה שעוד מעניין זה ששיתוף הפעולה נראה לאורך כל הסיפור מכיוון שכתב היד הינו כתב ידה של פניה עצמה והאיורים של אילזה.

חיברתי את הכתב והאיורים לספר קטן ווירטואלי כדי שתוכלו להנות גם אתם:









מדהים לא? אם יש מישהו שרואה דמיון בין האיורים של חיים האוזמן לבין אלה של אילזה קנטור-דאוס שיחזור ויקרא את המכתב האחרון של פניה. בקשתה לא כובדה במלואה. הציורים גם הם על בסיס אותו סיפור עלום של אנדרסן. ז"א, על פי הבנתי, שיש אי שם בעולם ספר עם אגדה של אנדרסן ובו איורים דומים לאלה של חיים האוזמן ולאלה של אילזה קנטור-דאוס...

ועכשיו שאלות שנותרו פתוחות:
  1. איזה ספר של אנדרסן יש בו אגדה כזו עם איורים דומים?
  2. מי זה חיים האוזמן?
  3. מי החליט לתת לו את הספר לאיור?
  4. למה?
  5. אצל מי נמצאים האיורים המקוריים של חיים האוזמן?
אני יודעת שלא הכל פתיר היום אחרי כ"כ הרבה שנים, אבל אני מרגישה כאילו גיליתי יבשת חדשה... קולומבוס לפחות... אולי מישהו יוציא את הספר כמחווה לאילזה ופניה? אני חושבת שיש מקום לעוד פרשנות והשילוב בין כתב היד המקורי לאיורים הופך את הספר לפנינה אמיתית. אני מקווה שיש מישהו בקהל שיכול לעזור בחיפוש, במציאה, ובתיקון של סיפור שעדיין מטריד ומרגש בני משפחה ומכרים של משפחת דאוס. כמוני.