פטר מירום - לילדי חולתא הגדולים והקטנים

שוב ביקרתי ביד טבנקין. שוב לא מצאתי תשובות לשאלות שחיפשתי. ושוב מצאתי תשובות לשאלות שלא חיפשתי... ככה זה בד"כ, והתופעה רק הולכת ומתגברת...

אז הרשימה הזאת היא כרגיל לבעלי יכולות סקרנות ומציצנות גדולות מהמקובל. וגם קצת תיקון היסטורי לחובבי הז'אנר המתקן והמחנך. היום אכתוב בפירוט על התהוות הספר "הרפתקה באגם" של פטר מירום. כנספח אכתוב גם על ראשית התהוותם של ספריו השני והשלישי - "פלי השקנאי" ו"הבובה זיוה". תמונות ופרטים נוספים על הספרים האלה ניתן לקרוא ברשימה קודמת: "מי אתם ילדי השחור-לבן?".

ולפני שנתחיל - אנקדוטה. בשנות ה40 וה50 של המאה הקודמת, למעלה מ50% מסך ההכנסות של הוצאת הקיבוץ המאוחד באו מספרים לילדים ולנוער (חלק קטן מספרי לימוד - כ15% - והרוב מספרות לגיל הרך ולילדים - כ45%). בתחילת שנות ה50 החליטו בהוצאת הקיבוץ המאוחד להתמקד בספרי חינוך ולימוד ולהפחית את כמות ספרי הילדים והנוער החדשים. בראשית שנות החמישים הופיעו מעט מאוד ספרי ילדים בהוצאה זו. הדבר ניכר בהכנסות (לא מפליא...). באמצע שנות החמישים הצטרפו להוצאה כוחות צעירים יותר והוצאת ספרי הילדים התחדשה. אבל...

בכל החיטוטים שלי במכתבים הקשורים לספרי ילדים ובאיורים לספרים אלה, אני תמיד נדהמת מחדש איך הספרות הזאת כ"כ לא נחשבת בעיניי העורכים. לא בגלל הקהל אני חושבת. אלא בגלל התוכן. כי מה כבר אפשר להגיד לילדי הגן שישמע עמוק, נשגב, וניצחי? הסיפור היום הוא בדיוק על מאבק כזה - בין פטר מירום שמצא לנכון להנציח את אגם החולה לראשונה בספר ילדים דווקא, לבין ס. יזהר שהסתייג מהקהל ומהתוכן, ושב1956 אפילו חתם בפסבדונים על אחת מיצירות המופת לילדים שעוד יזכו לפרס ישראל ב2010...

הסיפור היום יסופר במכתבים. מי שרוצה לעקוב שיכין לו כוס תה/קפה/מיץ וישב לקרוא. כל תמונה ניתנת להגדלה ע"י לחיצה. המסמכים כולם נמצאים ביד טבנקין מפוזרים בין תיקים ותיקיות שונים. מי שרוצה לקבל מיקום מדוייק שישאיר לי בתגובות שם וכתובת מייל (זה מגיע אלי לפני שזה מתפרסם ואני לא מאשרת תגובות עם פרטים מזהים) ואשלח לו פרטים.

אז יאללה, לעבודה.

בשנת 1952 נעשה מאמץ בקיבוץ חולתא להוציא ספר שמתעד את אגם החולה על צמחיו היחודיים, בעלי החיים, עופות המים וחיי האדם סביב האגם. במשך כארבע שנים, ואולי אף יותר, נאספו חומרים, צוירו ציורים ע"י אריה חצור מגבעת ברנר שגוייס במיוחד לטובת העניין, נערכו ישיבות ונקנו ספרים ללימוד ולמחקר. המאמץ נחשב לרציני והוקדשו לו משאבים רבים מטעם חולתא והוצאת הקיבוץ המאוחד. והנה כמה מסמכים המעידים על כך:

(מכתב מדורמן לוועדת הגיוס של הקיבוץ המאוחד, מיוני 1952, ובו בקשה לגיוס אריה חצור מגבעת ברנר לעבודה ב"משרה מלאה" בתיעוד/ ציור הנופים ובע"ח של אגם החולה ההולך ומתייבש. "כוונתנו לתת את הנוף הזה - החי והצומח - כפי שהיה עד כה, ובטרם יחולו בו שינויים עמוקים כתוצאה מן הייבוש")

(מכתב מדורמן למנהל האגף לחינוך חקלאי במשרד החקלאות, ממאי 1953, ובו בקשה למימון ספרים לטובת לימוד לשם הכנת הציורים לפרוייקט התיעוד. במכתב מתואר הספר כ"ספר שירשום לזכרון-דורות את נוף החולה ההולך ומשתנה עכשיו במהירות רבה")

במקביל למאמץ הגדול הזה, נעשה מאמץ פרטי, של איש אחד ושמו פטר מירום. פטר בחר להנציח את האגם דרך עיניי הילדים דוקא. ע"י צילומי שחור-לבן. בראיון להארץ לכבוד זכייתו בפרס ישראל לשנת 2010 על פועלו בצילום ותיעוד נכתב:

לראשונה התפרסמו תצלומיו בספר "הרפתקה באגם: מעשה שהיה בים-חולה", שראה אור לפני ייבוש החולה; את הסיפור כתב ס' יזהר ובתצלומים נראו בתו הבכורה של מירום ובני כיתתה משתובבים באגם. "אז הם היו בני 9, היום היא בת 64", אומר מירום וצוחק. ההוצאה היא שבחרה ביזהר, הוא מספר ומוסיף: "את הטקסט אני בעצמי בקושי יכולתי לקרוא - הוא מתוסבך ולדעתי לא מתאים לילדים, אבל לא שאלו אותי שאלות".

המכתבים הבאים מספרים את השתלשלות העניינים ומעידים, יותר מכל, על נחישותו של פטר מירום ועל אמונתו בצידקת התיעוד והפנייה לילדים.

המכתב הראשון שמצאתי מתחיל כבר מאמצע הסיפור... פטר העביר כבר את התצלומים להוצאת הקיבוץ המאוחד והכתיב סיפור מסגרת. בעמוד השני של המכתב מופיעים תנאיו של ס. יזהר לכתיבת הסיפור.

(מכתב של ס. יזהר לדורמן ובו הערות על עבודות הגהה ובמיוחד - בסעיף 7 - תנאיו לכתיבת הטקסט להרפתקה באגם לפי תמונות שצילם פטר מירום)

7. ועתה בנוגע ל"יצירתו" של פטר. טוב שתדע שלוש הנחות יסוד שלי: 1. לגן-ילדים לא נתכוונתי לכתוב וגם לא אכתוב. 2. נכון אני לתקן זעיר כאן זעיר שם, לקצר, להחליף מלה קשה או אחרת, אבל לא לכתוב מחדש. 3. השתדלתי ללכת בחן בשיחי ורגלי כבולות מצד זה בתמונות כפי שהן, ומצד זה בטקסט שהומצא לי, מתוך יחס כבוד לעבודת החברים במקום - אילו היה הדבר נתון לידי מבתחילה, הייתי פורש מפרשי אחרת ומפליג אחרת.

כעבור כשלושה שבועות כותב ס. יזהר לדורמן שוב ובו הוא מספר על חילוקי דיעות בינו ובין פטר מירום בנוגע לטקסט של הרפתקה באגם

(מכתב מס. יזהר לדורמן, דצמבר 1955, ובו כתוב"כמו כן לפניך - כתב היד של פטר מוגה, לא לשביעות רצונו, אך לפי טעמי ולפי עניות דעתי... ושמא כדאי להוועץ בפלוני-אלמוני "מומחה" לספרות ילדים כדי להניח את דעתו של פטר ולפייסו?")

אח"כ כבר מתחילה מסכת שלמה של גלויות שנוגעות להדפסת התמונות והעיכוב של החומרים בין ההוצאה להדפסה. פטר רוצה שהספר יודפס לכבוד פורים וההוצאה לא ממש בכיוון:

והנה, מבין ההתכתבויות מופיעה ועולה... הבובה זיוה! בתוך כל העבודה על הרפתקה באגם, ועל עוד ספר שמופיע במכתבים הבאים, פטר שולח תמונות של סיפור הבובה זיוה. עוד תשמעו עליו:

5 לינואר, 1956. שוב מכתב מאוכזב מקצב ההתקדמות:

9 לינואר, 1956. תמר מבשרת לפטר שהתמונות "בדרך" לדפוס ושנסיונות יעשו בקרוב. בנוסף, במכתב מסופר על כוונת ההוצאה לשוות לספר מראה הדומה לספר "אלה קארי" המוכר:

14 לינואר, 1956. פטר שמח. סוף-כל-סוף יש תזוזה. מרעיון "אלה קארי" על השער הוא פחות מרוצה:

המכתב הבא נמצא ללא תאריך (מופיע כאן לפי מקומו היחסי בערימת המכתבים בתיקיה). הצעת פטר לשינו שם הספר והוספת כותרת משנה על הכריכה:

היות ובסיפור איננו מוזכר השם חוּלה בפרוש והספר נועד להוות כאילו מצבה או דבר דוקומנטרי למחצה על נוף זה שתוך שנה שנתים יעלם, הנני מציע חושב שהכרחי לכתוב בשער מתחת לשם הספר: מוקדש לנוף החולה ההולך ונעלם או דבר מה בניסוח יותר מוצלח. כן אבקש להדפיס מעבר לדף זה הקדשה: לילדי חולתא הגדולים והקטנים או אותו הדבר בניסוח אחר.

אני חושבת שהמכתב הזה הוא אחד החשובים שמצאתי מכמה סיבות. הסיבה הראשונה היא היסטורית ומסמנת את פטר מירום כמנציח אגם החולה והקורות אותו בשנים ההן - במודע. הסיבה השנייה היא השליחות שפטר ראה בכתיבת ספר כזה לילדים. אני לא הראשונה שרואה את זה - אבל במכתבים תחושות הדחיפות והשליחות עוברות טוב יותר. והסיבה השלישית היא ההקדשה. אני חושבת שההקדשה של פטר יפה במיוחד. פשוטה ומדוייקת. והרי המכתב לפניכם:

אבל... תראו מה קרה להקדשה היפה של פטר. הנה ההקדשה שמופיעה בדף הראשון במהדורה הראשונה של "הרפתקה באגם":

שלא לדבר על כותרת המשנה שביקש פטר לכתוב על הכריכה החיצונית... בקיצור, בסוף נכתב רק בכריכה הפנימית "הרפתקה באגם" ומתחת "מעשה שהיה בים-חולה":

27 לינואר, 1956. פטר עדיין מחכה להדפסה של התמונות...

3 לפברואר, 1956. פטר עדיין מחכה להדפסת התמונות...

11 לפברואר, 1956. פטר עדיין מחכה... מישהו קישקש על הגלויה שלו וכתב מה שנראה לי כמספר עותקים להדפסה של ספרים אחרים (3100 ילקוט, 2000 דורמן, 2100 מולייר). היה גם בול (?). מה שמעניין בגלויה הזו הוא איזכור של ספר בשם "פלי-כאן" שהוגש ע"י אראלה עבור פטר לבחינה בהוצאה. למי שלא מכיר - זהו ספרו של פטר הידוע כיום בשמו - פלי השקנאי:

14 לפברואר, 1956. מכתב מההוצאה לס. יזהר ובו עידכון על הקשיים בהדפסת התמונות והכנה להגהה אחרונה לפני הדפסת הטקסט:

20 בפברואר, 1956. פטר מבקש שלא יחתכו את התמונות בדפוס. למי שיש את הספר בבית - לכו תסתכלו.... כואב הלב לקרוא במכתבים כמה קשה מלאכתם של סופרים מתחילים....

המכתב הבא נכתב ע"י ס. יזהר אחרי ההגהה הסופית של כתב היד המודפס ולפני ההורדה הסופית לדפוס:

26 בפברואר, 1956. רחובות. "למזכירות ההוצאה שלום! הרי לפניכם ה"פטרולוגיה" מוגהה, על כל מֵימֵיהָ. הצעתי - להבליט כל אות פותחת בראשי הקטעים, באות גדולה או מעוטרת. ושמא כדאי להציג אות למספר הסידורי בראש כל עמוד ממול התמונה? מה יהיה הצעד הבא? בברכה. יזהר סמילנסקי

והרי הוא לפניכם:

ומה אתם חושבים? מישהו בהוצאה יעז להתנגד ליזהר סמילנסקי? יש אות פותחת גדולה בכל עמוד? יש! לפחות אין מספרי עמודים...

3 במרץ, 1956. פטר עדיין מחכה להדפסת התמונות. אבל לא מתייאש.. הוא מעביר לזרובבל גלעד את תמונות "הבובה זיוה" לעיון: 

והנה המכתב המצורף לתמונות "הבובה זיוה" (מועתק כולו מתחתיה):

חולתא 3.3.56

לזרובבל שלום רב!

עדין הנני מצפה לתשובתך על מכתבי. החלטתי בינתים להעביר לעיונך גם את הצעתי השניה "הבובה זיוה".

רציתי להגיש זאת עם שלושה טקסטים לבחירתכם אך בינתים החלטתי להראות לך את הספור בתמונות כפי שאני יצרתי אותה. (טקסט אחד קיים). כנראה שהדרך שהלכתי בה (חפשתי בעצמי את הסופרות) נכשלה, לכן החלטתי להגיש לכם את הצעת הספור שלי בתמונות בלבד. במידה שזה נראה בעיניכם אינני מתנגד שתמסרו זאת לכתיבה למי שאתם רוצים. (נסיוני הקודם עם הספר שנמצא כרגע בדפוס הראה לי שגם כאן צריך מאוד להזהר, כי לדעתי כתב יסהר ס. טקסט יפה מאוד אך איננו מתאים לחלוטין למגמת התמונות שלי ולגיל שהתמונות מתאימות).

אבקשך ובכן לעיין בתמונות של "עלילות הבובה זיוה" שהוא סיפור לגיל הגן ושונה לחלוטין מ"הרפתקה באגם".

אין לדעתי כל קשר להצעה זו והספר הנוכחי, לכן הנני מבקש את החלטת המערכת בענין זה. בקשה זו באה מתוך כך [ש] הדפסת הספר על החולה אורכת כל כך הרבה חודשים שאינני מוכן לעכב את הבובה זיוה עד יציאתו לאור ורק אז למסרו לסופר וכו. תוכניות רבות לי וברור לי שהעניין הוא עד כדי כך טוב שלא תהיה לי כל בעיה למצוא הוצאה לכך. אין גם כל קשר בין הצלחת או אי-הצלחת הספר על החולה ל"בובה זיוה".

את הפליקן אני מוכן לדחות עד הוצאת הספר לאור כי יש בו דמיון רחוק לעניין טבע החולה.

אבקשך לעיין בנ"ל ובתמונות (הן תהינה אצל תמר) להתיעץ ולהזמין אותי לפגישה איתך.

אבקשך כמוכן להשאיר את כל החומר אצל תמר (כולל ה"פלי-כאן") בכדי שתהיה לי גישה אליו אף במידה שאינך נמצא בתל-אביב.

הנני מצפה לתשובתך המהירה

בברכה פטר

4 במרץ, 1956. תמר כותבת לפטר שה"פלי-כאן" נדחה. אח"כ מבקשת פגישה בדפוס של התמונות, ומצרפת למכתבה מכתב מדן גלברט בקשר לכריכה (שהמקור שלה נשמר אצלה עד לפגישה בתל-אביב):

5 במרץ, 1956. הפלי-כאן התקבל בחזרה אצל פטר. פטר קורא את הטקסט (בפעם הראשונה? אולי לא שלו?) ומחליט "לשחרר" את הוצאת הקיבוץ המאוחד מהספר ומהסיפור. הוא עדיין מתעקש על הבובה זיוה:

8 במרץ, 1956. ההוצאה (בשם זרובבל גלעד) מודיעה לפטר שאין בכוונתה להוציא את ה"פלי-כאן". יש ספק גם בקשר ליכולת ההוצאה להוציא את הבובה זיוה - אולם עדיין לא ראו את התמונות:

28 למאי, 1956. פטר עדיין מחכה. אין תשובה מהדפוס. אין תשובה על הצעת הספר "הבובה זיוה":

3 ביוני, 1956. תמר מההוצאה מודיעה שיתחילו להדפיס את הספר ב7 ביוני...:

אבל.... ב12 ביוני, 1956 עוד מבקשים מס. יזהר שישלח הקדשה...

ובביקורת שכתב י. זמורה, בעיתון דבר, ב14 בספטמבר 1956, על הרפתקה באגם כתוב כך:

הרפתקה באגם

זהו ספר שכולו פרוזה, שכולו אומר שירה, והוא בלתי-שכיח בצירופו. קדמו, כנראה, הצילומים של פטר מירום, שהם מעשה ידי אמן במקצועו, והם עשויים לאסרך בעניין ובאהבה לים-החולה וכל הקשור בו. מראות כאלה אדם רואה רק בדמיון - והנה הם לקוחים מן המציאות. ממציאותנו שלנו, ורק קום ולך לראות, אם עינים נכונות לך ואם אתה מבורך בסקרנות טובה. ועל פי הצילומים כתב ה. רזי (שמו הבדוי של מספר עברי בעל שיעור קומה) סיפור הרפתקאות מרתק, סיפור על הטבע של אגם-החולה - קסמי מימיו, הוד הפלורא והדר הפאונא שלו. האגם הוא הנפש הפועלת הראשית, ומלבדו יש עוד שש נפשות פועלות, שתי נערות, שלושה נערים, וכלב אחד. וכל המסופר בזה - מהלך קסמים עלינו, בתכנו הפשוט והמתקבל על הדעת ובצורתו הפיוטית המעולה. איזה חן של לשון ממוזג עם דיוק תיאור עד כדי קוצו של יוד ועוד מזיגה מופלאה - לשון עשירה ומלאת דם מצד אחד, ומצד שני - לשון דיבור של ילדים. קצת מסוקסת וגוון מקומי גונה. תפארת הצילומים בכתב מתחרה עם תפארת ה"צילומים" בכתב, והם משלימים זה את זה אם כי הם קיימים ועומדים גם בנפרד.

הרוצה להינות מיפי מראה ולהתענג על סיפור מובחר, להרגיע את נפשו בפרק של שירה נעלה - ימהר ויבקש את הספר "הרפתה באגם" שלא ימוש, בוודאי, ימים רבים מידיו ומעיניו.

והנה מודעה ב"דבר" שפורסמה ב5/4/1957 ובה הצלם הוא פ. מירום והמחבר הוא ה. רזי. (כל המודעות מ"דבר" לקוחות ממאגר העיתונות היהודית ההיסטורית):

והנה מודעה מ7/6/1963 (שוב מ"דבר) שהופיעה אחרי כמה ספרים שיצאו עם צילומיו של פטר מירום - ובה פטר מירום מופיע בשמו המלא וס. יזהר גם כן....

וזיוה? זיוה כבר יצאה לכבוד חג החנוכה של 1957. מישהו כבר הקשיב שם לפטר מירום שביקש להדגיש את חשיבות הוצאת ספר ילדים לכבוד חג דווקא... והנה שתי מודעות שהופיעו ב"דבר" בחודש דצמבר 1957:

ומה קרה לפלי-כאן? הוא יצא בהוצאת מסדה ואת הסיפור שלו כתבה בינה אופק:

והנה המודעה של הוצאת מסדה ב"דבר", 11/6/1957:

ולסיום - הפתעה מעניינת מדבר השבוע של ה20 בינואר 1956.... מידע על זה לא מצאתי - והתפלאתי - כמו אלה שיקראו את הכתוב שם....

וכמו שכתוב בכותרת, ולשם תיקון שיש לו משמעות, הרשימה הזאת מוקדשת לילדי חולתא הגדולים והקטנים.

מי אתם ילדי השחור לבן?

ספרי ילדים בצילומי שחור לבן היו באופנה מאמצע שנות ה60 ועד סוף שנות ה70. הרבה מהספרים היו בנושא הקיבוץ וילדיו. הרבה מהסיפורים התחילו כתמונות שחובר להן טקסט. יש לי רשימה של 14 ספרים שראיתי ואני מכירה. למטה מופיעות כריכות של כל ספר כזה שנתקלתי בו.

זוהר שביט הציעה שאנסה לחפש את הילדים שהיו המושא של כל התרבות והאומנות שאני מחפשת. אני חושבת שבספרים האלה "מתחבאים" הרבה ילדי קיבוץ. אם אתם מופיעים באחד הספרים האלה או באחרים שאני לא יודעת עליהם, או שאתם מכירים מישהו בספרים האלה - אנא השאירו תגובה או צרו קשר. אפשר לשלוח תגובה והיא תגיע אלי לפני הפרסום ככה שאני יכולה לקבל מייל דרך התגובות גם בלי לפרסם אותן. אם תרצו לצור קשר שלחו אלי תגובה עם מייל או מספר טלפון ואחזור אליכם. אני מבטיחה לא לפרסם תגובות שמכילות מידע שמופנה אלי בלבד. אשמח לשמוע מה אתם זוכרים מהספר ומתהליך יצירתו.

והנה הספרים שאני יודעת עליהם (לחיצה על התמונה מגדילה אותה):

אתי ונעמה (1962), דקלה, צילם: ארוין פרקש

סיפור החליל המיתר והרוח (1965), תמר ירדני-יפה (ערכה תקוה שריג), צילמו: אמנון בר טור, אורי, עמיר

על תמר ירדני-יפה נכתב קטע יפה בעיתון "קיבוץ" במדור "הכל אנשים" (דצמבר 2005) מאת יבל ברקאי:

בגיל 87 נפטרה במעוז-חיים תמר ירדני-יפה, אלמנתו של אורי יפה, ממפקדי הפלמ"ח. ארבעת ילדיהם - איל, יחיעם, אסנת ואפרת, שאינם מתגוררים בקיבוץ, שקדו על הכנת ההלוויה המכובדת. אורי פגש את תמר כשהייתה חניכתו בקן "המחנות העולים" בירושלים. ב-1977 שכלו את בנם, עמיר, שנהרג בתאונת דרכים, בדרכו לסיני. עמיר היה המג"ד של אחיו, איל, שנפצע במלחמת יום כיפור. על לחימתו קיבל עמיר את עיטור העוז. תמר הייתה לאורך שנים מורה לריתמיקה ולמוזיקה של ילדי הקיבוץ, והעניקה טיפול במוזיקה לילדים עם צרכים מיוחדים. איילת אריאלי וצבי ורוחק'ה הרלינג, חברי הקיבוץ, מספרים שהייתה יוצאת עם הילדים לטבע, לאסוף דלועים וקני סוף, כדי להכין מהם כלי מוזיקה. "ההפקות המוזיקליות והריקודים שיצרה, היו תמיד במרכז אירועי התרבות והחגים בקיבוץ". בשנותיה האחרונות עבדה תמר בשירות הארכיון המקומי, ויחד עם הצלם אריה גינתון תיעדו את חייהם של ותיקי הקיבוץ.

אני מניחה שאורי ועמיר הצלמים הם בעלה ובנה של תמר. בספר באמת ישנן תמונות של ילדים מכינים כלי נגינה מקנה סוף ומדלועים. הספר הזה יוצא דופן מכיוון שיצא בתצלומי צבע מלא בשנת 1965. מצאתי עותק יחיד שלו במרכז ימימה בבית ברל.

שומר לילה (1974), בצלאל לב (הספר יצא לזכרו, בהוצאת גן שמואל וספרית פועלים)

אלינה היא אילנה (1977), מירה מאיר, צילומים יעל רוזן (יעל רוזן-הורן בהוצאה הנוכחית)

מלכת שבא הקטנה (1956), לאה גולדברג, צילום: חנה רבקין בריק

גם כאן מצאתי בעיתון "קיבוץ" במדור "הכל אנשים" של יבל ברקאי את הקטע הבא מאוקטובר 2004:

בשנות ה-50 הסתובבה בארץ הצלמת השבדית אנה ריבקין-בריק, בלוויית ידידתה לאה גולדברג, ויחד חיפשו "תאומה" ישראלית ל"סיאה, הילדה מאפריקה", ל"אלה קארי, הילדה מלפלנד", ול"נוריקו סאן, הילדה מיפאן" (כולם ספרי ילדים פופולאריים דאז). תוך כדי חיפוש מצאו השתיים ברמת-יוחנן את שולמית אוחיון (אוריון), ילדה יפה, עולה חדשה ממרוקו. בעקבות המפגש עם שולמית כתבה לאה גולדברג, לימים, את "מלכת שבא הקטנה".

שולה, שהיום שם משפחתה מירון ומקום מגוריה איילת-השחר, נזכרת: "בקיבוץ קראו לי 'מלכת שבא הקטנה' כי הייתי יפה. נולדתי במרוקו ב-1940, ולארץ הגענו דרך נורבגיה, במסווה של ילדים חולים. הייתי תלמידה טובה ומוכשרת בכל האמנויות, התחברתי אל הילדים ולא סבלתי בקיבוץ מאפליה, כמו רבים מהעולים החדשים".

ואיך התרשמה מלאה גולדברג?

מירון: "היא לא הייתה הכי בעולם... אפשר להבין, היו לה חיים קשים, ולא היו לה ילדים משלה. דווקא אל הצלמת התחברתי מאוד".

הרפתקה במדבר (1966), לאה גולדברג, צילום: חנה רבקין בריק

היה כנראה גם עוד ספר על ילדי קיבוץ בשם גדי והחמור הקטן שכתבו לאה גולדברג וחנה רבקין-בריק ב1959 אבל הספר נגנז. בכתבה בהארץ שאליה הקישור פה מוביל, נכתב על תוכנו של הספר כך:

הספר מתאר יום בחייו של הילד גדי, בן קיבוץ, החווה הרפתקה קטנה. תחילה מוצג גדי, ומספרים לנו שאמו מורה ואביו חורש את שדות הקיבוץ ואף מלמד את גדי כיצד נוהגים בטרקטור. גם את חברת הילדים מראים לנו ואת אופן הלמידה הייחודי בקיבוץ (במרחב הפתוח). כשגדי מגיע לפינת החי מתברר, שהחמור הקטן שהוא אוהב במיוחד נעלם. גדי יוצא מיד לחיפושים, הרחק הרחק, אל מחוץ לתחומי הקיבוץ. אנחנו מלווים אותו בעזרת תצלומיה של ריבקין-בריק וכך לומדים הן על מרחבי העמק והן על גדי המטייל בהם לבדו. אלא שהוא עסוק כל כך בחיפושים שאינו שם לב שהוא עצמו הלך לאיבוד. הסוף כמובן טוב. גדי נמצא וגם החמור. בסצינה הסופית מצולמת אמא משכיבה את גדי לישון.

מסע לארץ הגשם (1969), דבורה עומר, צילם: ברוך רביב

כאן יש לי דוקא סיפור מעניין. מצאתי בארכיון של דבורה עומר במרכז ימימה כמה פריטים ומכתב שמספרים את הסיפור שמאחורי הספר. תמיד חשבתי איך הספרים האלה נוצרים: אם קודם יש סיפור או קודם תמונות. במקרה של "מסע לארץ הגשם" כנראה שהדברים היו מקבילים. לדבורה עומר היה סיפור. לברוך רביב היו תמונות. שני הצדדים קיצצו והתאימו כדי ליצור ספר.

הנה החבילה ששלח ברוך רביב לדבורה עומר:

והנה מכתב שמצאתי שכתבה דבורה עומר למשה בן שאול על תהליך הכתיבה של "מסע לארץ הגשם" (יש ללחוץ על התמונה כדי להגדיל ואז תוכלו לקרוא):

ונעבור לספר הבא שהוא כנראה בכלל סרט...

הרפתקה בקיבוץ, ע. הלל, צילם: י. לוטן

הספר "הרפתקה בקיבוץ" הוא כנראה חלק ממאמץ אחר לגמרי - סרט בשם "הרפתקה ביער" שצולם במשמר נעמק בבמויו של ס. שטרנפלד. לא מצאתי כזה סרט באינטרנט - אבל אולי יש כזה. אשמח אם מישהו יוסיף לי מידע או לינק לסרט. הכי נחמד יהיה לראות קטעים מהסרט אם תצליחו למצוא. והנה מה שכתוב בכריכה הפנימית של הספר:

 

שאולי בלבולי, גרדה כהן, צילם: מאיר דרום, 1972

כלבנו שד, זיוה בן גל, צילם: יואב בליך, 1971 

את הספר כלבנו שד דוקא כתבה זיוה בן גל על ילדי עיר, אבל את הספר צילם, ע"פ הסיפור שניתן לו, יואב בליך ממשמר העמק. את הסיפור המלא על הספר כלבנו שד ותהליך יצירתו אפשר לקרוא בדף המידע של איתמר לוי.

לילך מקבוצת אילנות, נתן יונתן, צילם: פטר מרום, 1963.

דוקא על "לילך מקבוצת אילנות" יש לי המון חומר כתוב. במכון גנזים שמורה כל התכתובת של פטר מרום עם נתן יונתן. וחלק ממנה מופיע כאן:

יש לי עוד קצת מידע על החיפושים של פטר מירום אחרי סופרים נוספים שישתפו איתו פעולה (כמו דליה רביקוביץ' ולאה גולדברג). יש לי אפילו עוד קצת התכתבויות על ספר על צב (?) בשם "חבקוק" שכתבו פטר מרום ונתן יונתן אבל שלא יצא לאור. אני צריכה לברר על זה עוד פרטים ואשמח למידע ואולי אפילו צילום.
לפטר מירום יש כמובן עוד שלושה ספרים ששניים מהם על הנושא שבעבורו קיבל פרס ישראל השנה - תיעוד האגם לפני ובמהלך ייבוש החולה:

פלי השקנאי, בינה אופק, צילם: פטר מירום, 1959.

הרפתקה באגם, ס. יזהר (במהדורה הראשונה ה. רזי כפסבדונים), צילם: פטר מירום, 1956.

הבובה זיוה, רפאל אליעז , צילם: פטר מירום, 1957.

על הבובה זיוה ועל הספר מצאתי מידע רב בעבודה מרשימה מאוד שכתבה ילדה בשם רוית גולן מגבעת חיים מאוחד ב1982. העבודה מכילה פרטים וראיונות עם הונזו שאין למצוא בשום מקום אחר. והנה השער הקדמי של העבודה:

הבובטרון בגבעת חיים, כתבה: רוית גולן, כיתה ז', תשמ"ב, 1982

מתוך העבודה בחרתי להעתיק חלק מהפרק על הבובה זיוה:

הבובה זיוה – ראיון עם הונזו


ש: כיצד המצאת את הבובה זיוה
ת: כשעבדתי במאפיה, באו ילדים מכפר חוגלה לקנות אצלי לחם והיתה שם ילדה אחת, יעל שמה, עם פנים מיוחדות והזמנתי אותה ולפי הפנים שלה עשיתי את הבובה.

ש: מדוע שם הבובה הוא זיוה?
ת: זיוה גולן היתה הקריינית הראשונה והבובה זיוה היתה המנחה. אז זיוה הציגה עם הבובה ובגלל זה שם הבובה הוא זיוה.

ש: האם היו לבובה זיוה תפקידים מיוחדים?
ת: לא היא היתה תמיד רק המנחה

ש: מדוע נכתב עליה ספר? של מי הרעיון? ומה הם שלבי היצירה?
ת: רעיון הספר היה של הצלם של הקיבוץ המאוחד. עליה ועל חבריה של בובה זיוה. הוא היה בא אלינו, מצלם וכותב.

ש: האם בובה זיוה היתה בובה מיוחדת?
ת: באופן כללי לא, אבל הקהל הכי אהב אותה כי היא היתה המנחה ותפקידה היה ליצור קשר עם הקהל ולשוחח איתו.

וראיון של רוית עם אמה, זיוה גולן - שבגללה בחרה רוית לכתוב עבודה על הבובטרון:

זכרונות
אמא שלי שהיתה שלוש שנים שחקנית בבובטרון –

אני אהבתי מאוד את הפעילות הזו. הייתי מפעילה את הבובה זיוה ועוד בובות. היה לי נעים מאוד להיות מאחורי הקלעים כשבאולמות שהצגנו בהם היה חושך והם היו מלאים ילדים ומבוגרים ואני הייתי פותחת במילים: "שלום ילדים. קוראים לי זיוה". הכוונה היתה לבובה אך היות וגם לי קוראים כך, לא הבדלתי מי בעצם מדברת – אני או הבובה. אהבתי מאוד את הבובה, את הצמות שלה. כל לילה אחרי ההצגה הייתי משכיבה אותה לישון בארגז כאילו היתה ילדה אמיתית.

עבדתי עם הונזו בשנת 1949-1952. הבובטרון היה עובר ברחבי הארץ בקבוצים ובערים והציג את מחזותיו. היה לי תפקיד חינוכי חשוב. זו היתה תופעה יוצאת דופן. בישראל לא היו תיאטרוני בובות וכולם הכירו את "הבובטרון" של גבעת חיים. אהבו אותו. הקהל פעל, ענה על השאלות, השתתף, ותמיד אחרי ההצגה היו באים ילדים לראות את "הפלא". שנים רבות לאחר מכן כשהייתי מגיעה לאיזה משק היו אומרים לי – אנחנו זוכרים אותך ואת הבובה זיוה מהבובטרון. ואכן הייתי הבובה והבובה היתה אני. היינו באים לקיבוץ מסויים (כבר בבוקר) במשאית גדולה שהכילה את התפאורה, הבובות, השחקנים והחשמלאים והתחלנו להקים את הבמה. כל היום עבדנו ובלילה לאחר ההופעה פירקנו ונשארנו לישון. כך עברנו מקיבוץ לקיבוץ בגליל ובנגב. בכל מקום שבאנו היתה הרגשת חג. הבובטרון הביא שמחה, חגיגיות, יופי ודרישת שלום מגבעת חיים לרחבי הארץ כולה. זיוה

על הבובטרון ועל הונזו אכתוב לפחות עוד פעם אחת ואקדיש פרק שלם עם תמונות, אבל כאן נראה לי מתאים לשלב כמה תמונות של הונזו עצמו ואנשי הבובטרון מפעילים את זיוה.

עד כאן מה שמצאתי על ספרי השחור-לבן. יש לי עוד קצת מידע על מלכת שבא הקטנה ועוד קצת על הנסיונות של פטר מירום להוציא עוד ספרי ילדים מצולמים. סקירה מקיפה ומעניינת על ספרי צילום שחור-לבן עבריים לילדים - באופן כללי - אפשר לקרוא ולראות אצל אלי אשד.