יום שלישי, 9 באוקטובר 2012

רשמים מהתערוכה ומהספר עד כה

כבר מזמן לא כתבתי והתערוכה פתוחה כבר כמעט חודש. מבחינתי רוב התכונה היתה לקראת. בעיקר לקראת הספר שאת כריכתו אפשר לראות בתמונה למטה ושניתן להציץ לתוכו כאן, כאן וגם כאן (ולקרוא את ההקדמה כאן).

ניתן להשיג את הספר "שי לילדינו - תרבות לילדים בקיבוצים" (411 עמודים ולמעלה מ250 תמונות) בחנות המשכן לאמנות בעין חרוד בזמן הביקור בתערוכה או בטלפון. אפשר גם לקנות אותו באתר שלהם בהזמנה ישירה ובתשלום מקוון.

אין כאן כוונת קידום מכירות וההכנסות הן כולן לטובת המשכן לאמנות בעין חרוד - לכיסוי הוצאות התערוכה והפקת הספר. העבודה שלי היתה ועודנה בהתנדבות כמו הבלוג הזה וברוח רוב הרשימות שהבאתי עד עכשיו. בכוונתי להמשיך כך (לידיעת כל מי שמתקשר להציע לי לכתוב/לארגן/להצטרף/לאצור/להרצות בתשלום...).



התערוכה עצמה מתוכננת לעמוד עד סוף דצמבר 2012 לפחות. על מלאכת האירוח וההדרכה אמון צוות גדול של עובדי המשכן לאמנות בעין חרוד. הם מדריכים, מנחים ומארחים את הבאים מדי יום ללא הפסקה ודואגים לכל.


רבים מהמבקרים מצלמים וצילמו. חלקם בוחרים לחלוק איתי את זווית מבטם (ואני שמחה על כל שיתוף כזה). הנה כמה תמונות שצילמו עינת מגל-שמאלי, גיא ברילר, נעם לסטר, ומשפחת פרסאי.

צעצועי העץ:





הכנסת והקמת גן המשחקים שלוש הדתות של אברהמיק חזן בתוך המשכן:




הפתיחה - גליה מברכת את מאות (!!!) הבאים לפתיחה.



ואני - המיוזעת והלא מאמינה שכל אלה באו כדי לראות מקרוב את השגעון הפרטי שלי.



אחר-כך היה ראש השנה, אחר-כך ביקרתי פעם אחת בתערוכה להדריך את המדריכות, אחר-כך נפלתי שדוּדה למשך שלושה שבועות - בקריסת תשישות מוחלטת... ועכשיו נגמר חופש סוכות ומתחילים פרוייקט חדש (כרגע בזחילה רעיונית).

אני מתכננת לפרסם כאן עוד טקסטים שלא נכנסו לספר. במקור, לפני תחילת הקיצוץ והעריכה, הספר הגיע ל-150,000 מילים ובגרסה המודפסת הוא חצי מזה.

במסגרת התערוכה אני מפנה כרגע את המשאבים לכמה אירועים שפינטזתי עליהם. הראשון - כינוס של תזמורת בני הקיבוצים לדורותיה (אני מכוונת לחנוכה). השני יום עיון על המוזיקה הקיבוצית לגיל הרך, לגנים ולכיתות הנמוכות. האירוע השלישי יעסוק בספרות ילדים קיבוצית והרביעי יעסוק בהכנת צעצועים בקיבוץ.

אלו התכניות. מקווה שאצליח. אח"כ כבר נראה... אשתדל להודיע מספיק זמן לפני כל אירוע - אם אצליח להרים אותו כפי שרציתי.

להתראות בבלוג, בתערוכה או בשבילים.






יום שבת, 8 בספטמבר 2012

הזמנה לפתיחת התערוכה " שי לילדינו - תרבות לילדים בקיבוצים"

חלקכם כבר קיבל הזמנה אישית למייל. מי שקורא דרך הרשת - יקבל עכשיו הזמנה רשמית...

צילמתי הרבה את התהליך: את המשאית שהביאה מתקני המשחק הגדולים (באדיבותם של רותי ויעקב זיו ובחסות מפעל הגבס/טמבור של קיבוץ גשר), את החומרים שהצטברו ונערמו במחסן שמתחת למשכן לאמנות בעין חרוד, את הפרישה של כל הבובטרונים, הצעצועים, התלבושות והמסיכות ברחבי המוזיאון ואת התחלת הסידור בוויטרינות.

ביקשתי אפילו ממיכאל גורדון (מעצב הספר) שיצלם את הדפסת הספר בדפוס בתל אביב... מחר כבר כורכים ואבקש ממנו לצלם גם את זה.

אבל עכשיו אני מצרפת רק את ההזמנה הרשמית ומבטיחה לכתוב עוד כשהכל יהיה מסודר וכשהסערה תהיה מאחורינו.

לכל מי שלא שמע - בדקה ה91 - ממש בזמן הפציעות - שונה שם הספר והתערוכה - לפי רעיון של גליה בראור שעלה בעקבות ספר חד פעמי שסיפרתי עליו כאן לפני שנה (ושכמובן גם יוצג בתערוכה):



ולמי שלא האמין - גם אני לא מאמינה שזה באמת קורה. התערוכה תוצג לפחות עד סוף דצמבר - אז אין מה למהר בשבת הקרובה.

התמונה על ההזמנה וגם על עטיפת הספר היא משנת 1945 מנגבה. וכמובן שאחרי שהספר ירד לדפוס מסתבר שיש לנו בתמונה קרוב משפחה ממש... איך לא.

לילה טוב.

יום רביעי, 8 באוגוסט 2012

דרושה עזרה: שלב השמות - לספר ולתערוכה

כבר מזמן לא כתבתי. הייתי עסוקה באיסוף החומרים ובכתיבת הספר. למי שדאג והתקשר או כתב - תודה על הדאגה והאכפתיות!

ועכשיו - אני מבקשת עזרה...

לספר רציתי לקרוא פשוט "תרבות לילדים בקיבוצים" - אבל ישנם האומרים שהכותרת ללא שאר רוח. כמו שרובכם יודעים אני חובבת עובדות - אבל מבינה גם את הצורך בשאר רוח. לכן אני מזמינה את מי שרוצה להציע הצעות, לכתוב לי או להעיר את הערותיו בשבוע הקרוב.

הנה כמה הצעות שעלו:

ילדות יחפה (על שם הפרוייקט שממנו התחיל רעיון התערוכה)

שיר ידעתי, שיר מזמור / מי למדני לא אזכור (של פניה ברגשטיין - איך לא! - והנה כל המלים מזמרשת)

עלינו ועל ילדינו (ע"פ כותרת המאמר שסוגר את הספר - של דוד מלץ מ1928)

ועוד כמה הצעות שעלו וכנראה גם ירדו מסדר היום:

- לנו משלנו (לפי הספר של תקוה שריג)
- רובינזונדה של ילדים (לפי כותרת מאמר של מרים רות)
- בוא ואשק לך בני האדם (לפי שירו של יהודה אורן מנען)
- בבואות (בגלל המאמרים הרבים שמובאים בספר)
- שותפות גורל (בגלל השותפות...)
- ספורי בריאה (בגלל הבריאה)
- ספורי מקום (בגלל הסגנון הספרותי)
- יום הילד (טוב נו - זה די נדוש)


אז הנה הבקשות:

1) אם אתם בעד אחת ההצעות שלמעלה - נא כתבו.

2) אם יש לכם רעיון משלכם - כתבו גם.


והנה רק טעימה מתמונה אחת (מתוך למעלה מ250) שתופיע בספר. התמונה נמצאת בארכיון התצלומים הממשלתי ומתעדת את העבודה והצעצועים במפעל ניצב באלונים:


התערוכה אמורה להפתח בספטמבר הקרוב - לפני החגים - במשכן לאמנות בעין חרוד. מי שעדיין רוצה לתרום משהו לתצוגה - עכשיו זה הזמן המתאים...


יום שישי, 20 באפריל 2012

תגובה על כתבה בהארץ - על סטפה וקורצ'אק

בעקבות הערה של יעל על הרשימה הקודמת, החלטתי לפרסם תגובה אישית על מאמר שהתפרסם היום בעיתון "הארץ" שכותרתו "השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק: סיפורה של סטפה וילצ'ינסקה, שהיתה שותפתו המלאה של קורצ'אק והלכה אל מותה בטרבלינקה, ממחיש כיצד נבנה, או נמחק, זיכרון היסטורי".




 סטפה וילצ'ינסקה


והנה התגובה...

עדה הגרי-פוזננסקי מגבעת חיים מאוחד (שכבר הוצאתי לאור מחדש מאמר שלה כאן פעם) היתה אחת מהמתעדות המובילות של משנתו החינוכית של קורצ'אק. עדה היתה סטודנטית במוסד של קורצ'אק ועזבה את פולין ממש לפני פרוץ המלחמה, תוך כדי שהיא מוותרת על הגשת עבודת הדוקטורט שלה.

והנה בתמונה עדה הגרי-פוזננסקי יושבת (עם מטפחת על הראש) לימינו של יאנוש קורצ'אק. ביניהם מלמעלה אני חושבת שזו סטפה וילצ'ינסקה.


ולמה אני מביאה לכאן את עדה הגרי-פוזננסקי? כי רציתי להוציא לאור מחדש מאמר שלה שיצא בחוברת "החינוך המשותף":

"השפעתם של יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה על ילדי הקיבוץ", החינוך המשותף, מרץ 1978 (שיצא שוב בתוך אסופת מאמרים פרי עטה של עדה הגרי-פוזננסקי, תחת הכותרת "האיש העקשן - יאנוש קורצ'ק מקרוב", ספר שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב1989).

מוזכרים במאמר אנשים שיהיו מוכרים לכם כמו משה טבנקין וזרובבל גלעד שהיו הילדים שכתבו בעיתון חברת הילדים של עין חרוד ב1924. אז הנה המאמר עצמו:
















יאנוש קורצ'אק בביקור בעין חרוד. עם יהודה גור-אריה (בעל השפם, הסנדלר של עין חרוד), והילדה מיה שמחוני


 קורצ'אק עם ילדי בית הספר בעין חרוד ב1936

 

קורצ'אק עם מורי עין חרוד: יעקב סלנט, שושנה המורה, משה כרמי, חיים שפרוני, רייכמן, ואייזנשדט


והקשר הקרוב יותר אלי -

מיקרוסקופ שנשלח ע"י קורצ'אק לבית הספר בגשר-אשדות ב1935



עדה הגרי-פוזננסקי פרסמה גם מאמר נוסף בשם "יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה בעיני חניכיהם", בתוך "החינוך וסביבו", שנתון סמינר הקיבוצים, ו–ז (תשמ"ג/תשמ"ד): 93–132 (1983), בו היא מראיינת את היתומים שהצליחו להגיע לארץ על זכרונותיהם מקורצ'אק וסטפה.

טקסט משמעותי במיוחד מבחינתי מצאתי לא מזמן ביד טבנקין. זהו תרגום/תקציר של נאום שנשאה סטפה בכנס מחסנאיות בתי הילדים שנערך בדצמבר 1938 בעין חרוד. השתתפו בכנס מחסנאיות ותופרות מכל רחבי הממלכה הקיבוצית - וכולן באו לשמוע את סטפה, ואת חברתה פייגה ליפשיץ (או בשם נישואיה - פייגה ביבר) - מדברות על מחשבותיהן החינוכיות בהקשר הזה. הנה צילום מהמחברת (אם לוחצים על התמונה היא נפתחת בדף נפרד ואפשר לפענח את כתב היד ביתר קלות):












סטפה ופייגה בעין חרוד

סטפה ופייגה עם משפחת ביבר הצעירה

פייגה על רקע בית הקומותיים בעין חרוד - בעגלה כנראה ילדהּ של פיייגה




בקיצור... הכלים בהם אנחנו משתמשים כיום כדי לנתח את העבר הם כלים פגומים. אי אפשר לדבר על השכחה/הדרה/הסתרה של אישה כמו סטפה וילצ'ינסקה בלי להבין איך סטפה ראתה את עצמה. יותר מזה, אי אפשר להגיד שסטפה לא מתועדת או נשכחת. מספיק לקרוא את הערך הפומבי של סטפניה וילצ'ינסקה בויקיפדיה כדי להבין שעדה הגרי-פוזננסקי אספה כל פיסת נייר וכל שביב עדות כדי להנציח את זכרה של סטפה. ולא רק היא...

זה מזכיר לי מחקר שהתפרסם לא מזמן שמנסה לטעון שנשות חינוך ידועות בקיבוצים הודרו מהאקדמיה - הטענה הזאת לא מחזיקה מים כשבאים לשאול את הנשים עצמן או כשקוראים מה הן חשבו על עבודתן. בכלים של היום, של השגיות ומצויינות אקדמית, יש נטייה לנתח את הרצון לחנך בשטח - להיות מטפלת או גננת או מורה - כנחיתות מעמדית. סטפה וילצ'ינסקה היתה אשת חינוך. למעשה היא בחרה בתפקיד המטפלת - ללא רגשי נחיתות ופחיתות כבוד.

ככה אני חושבת שצריך לזכור אותה - כמטפלת - בסגנון הקיבוצי הישן. כמי שהחינוך לכישורי החיים הבסיסיים נמצא בידיה והיא מקדישה מחשבה, זמן ורצון כדי לחנך לנקיון, לסדר, לנימוס - להיות בנאדם או בתחווה שלמים.

ולכן כל תאוריות הקונספירציה דוקא פוגעות בעיניי בזכרה של סטפה. הייתי שמחה שהכותרת ב"הארץ" לא היתה ממהרת להכריז עליה כעל "נשכחת" - ושכל המאמר היה מתמקד במה שישנו ובמה שסטפה עצמה בחרה בו - להיות אשת חינוך.

כדי להדגיש את דעתי על מאמרי הדרת הנשים שצצים כפטריות אחר הגשם בחודשים האחרונים (חלקם מוצדקים - אבל הדיבור ממאיס את הרעיון - ומעשה אין...) - השארתי את צילום המחברת מהתחלת נאומה של אוטיה שבא אחרי נאומה של סטפה.

אוטיה היתה תופרת ומחסנאית בעין חרוד. כל זה טוב ויפה עד שיודעים את שם משפחתה של אוטיה ועד שמזכירים את שם אחותה... אוטיה בסביץ', אחותה של ליליה בסביץ' בחרה להיות תופרת. בחרה! צריך לכבד את הבחירה.

 אוטיה בסביץ' (מימין) ופייגה ליפשיץ-ביבר (משמאל) בעין-חרוד, בשנים מאוחרות יותר


עוד על קורות סטפה וקורצ'אק בעין חרוד אפשר לקרוא בעבודת סמינריונית למאסטר של טלי שנר - במסמך ה"ווֹרד" כאן, ובספרון שהוציאה טלי שנר בעקבות העבודה:


ולמי שממש רוצה לקרוא מקרוב מה חשבה סטפה על חינוך הילדים הנה דברים שכתבה היא בעצמה בעיתון בית הספר (אם תרצו לקרוא טוב יותר - יש ללחוץ על התמונה והיא תיפתח גדולה יותר בדף חדש):


















והנה גם משהו שפרסמה סטפה ביומן של עין חרוד - קטע המיועד למבוגרים דווקא:


וכדי שתבינו עד כמה המתעדת הראשית של סטפה וילצ'ינסקה היתה קשורה וקשובה אליה - הנה מכתב מאחיה של עדה הגרי-פוזננסקי אל ילדי עין חרוד - המבשר על בואה של עדה לארץ:




אז יש מי שזוכר - צריך רק לחפש. צריך גם להבין טוב יותר מה היה תפקידה של סטפה ומה היו רצונותיה. אנשי חינוך אמורים לשאוף למצויינות בחינוך ולא למצויינות בשיווק....

עד כאן תגובה לכתבה ב"הארץ". לילה טוב.