איך הכל התחיל...

אני אוהבת ספרים. תמיד אהבתי. בקיבוץ שלי היתה ספריה טובה וספרנית מצויינת. אותה הספרנית עובדת בה גם היום וגם הספריה עדיין פתוחה כל יום.

בהרבה מהספרים, בכרטיס הקורא, השם שלי רשום. עדיין. זה נעים להתקל בכאלה. לפעמים השם שלי הוא היחיד בכרטיס. לפעמים אני האחרונה שרשומה. זה כמו מין סוד קטן כזה - רק שלי. רק אני יודעת מה כתוב שם. לפחות בקיבוץ שלי.

עברו הרבה שנים. קרו לי הרבה דברים בדרך: צבא, טיול, עבודה, לימודים, חתונה, לימודים, ילד, לימודים, עבודה חדשה, ילדה, אותה עבודה, ילד, ושוב אותה עבודה, מחלה, בדיוק אותה עבודה, מחלה, יוק עבודה, והגעתי כמעט ל40.

מתישהו הקיבוץ שלי כבר איבד מזוהרו והפך למקום עצוב. כתבו על זה גם כמה ספרים. משפחה יש לי שם וגם הם נשארו עצובים. באחת מתקופות העצב חשבתי איך לעזור ויצא לי לחשוב על מה שהיה טוב בעיניי בקיבוץ. חשבתי כמה ימים עד שבשבת אחת, בביקור הסבים שבקיבוץ השכן (כן - גם הצד השני קיבוצניקים) ישבתי לקרוא ונפל לידי ספר של סיפורי מקום שבו מככב הסבא הפרטי שלנו. זה מאוד שימח אותי - הנה הדבר הזה שאני מחפשת - הסיפור הפרטי שלנו וגם הסיפור הגדול יותר של מי שגדל בקיבוץ - הסיפור הקטן הפרטי על ילדי הקיבוץ: על החוויה, על הייחוד, ועל החינוך השונה שהביא אותנו למה שאנחנו עכשיו.

התחלתי להזכר בכל ספרי הילדות שלי. נזכרתי בגרדה כהן, בעמוס בר, בתקוה שריג, בדבורה עומר (כשעוד היתה "משלנו"), וברבים אחרים שכתבו על החוויה המיוחדת הזאת. החלטתי למצוא את הסיפורים האלה ולשכנע את אבא שלי (איש שדות שאיבד את דרכו אי שם בשנות ה90), שיש לו קול בס נעים וקיבוצניקי למדי, להקריא אותם. תכננתי להוציא דיסק שמע ולנסות לשווק אותו לחנויות כדי לעזור לאבא שלי להתפרנס.

עברו כמה חודשים של איסוף וסינון (שעליהם ארחיב בהמשך אני חושבת), וכמו תמיד תכניות לחוד ומציאות לחוד... אבא שלי חשב שאני סתם הוזה. לקח לי עוד כמה חודשים, הרבה עבודת שכנוע, התחנפויות ואיומים בניתוק יחסים כדי לשכנע אותו שאני רצינית ושיזיז ת'תחת ויתחיל לקרוא את מה שאספתי. בסוף סרקתי לו מעל 20 סיפורים ושלחתי לו במייל עם תקציר קורות החיים של כל אחד מהסופרים.

כעבור שבועיים היה חופש סוכות וסיכמנו שהוא מפנה את כל השבוע לטובת חזרות בבית מול הילדים הפרטיים ואח"כ הקלטות באולפן הקלטות מקצועי בקיבוץ קרוב. הקלטנו קרוב ל15 שעות הקראה. אני ישבתי עם עורך מקצועי באולפן עוד 30 שעות. אחרי קיצוץ והשמטה של הרבה מהחומר נשארו לנו 14 סיפורים שיצאו טוב ושעברו את מבחן הילדים.

במקביל להקלטות הקשבנו להמון דיסקים לילדים (לnmc יש פרוייקט של המרת תקליטי ילדים ישנים לדיסקים ומאז שהם קנו את הד-ארצי הם מוסיפים הרבה חדשים לרפרטואר). יש לנו בבית אוסף של מעל 120 דיסקים עבריים לילדים - חלקם די מוכרים וחלקם יצאו מזמן ולא חודשו (יש לי חולשה לאוספים ביזאריים כמו שאפשר יהיה להבין בהמשך). מתוך מה ששמענו ומתוך ביקורת של הילדים הפרטיים הבנתי שסיפורים לבד לא יכולים לעבור כי בין סיפור לסיפור צריך אתנחתא - מין מחיקה של הזיכרון והתרגעות לפני הסיפור הבא. הפתרון המקובל זה שילוב של מוזיקה או שיר בין סיפור לסיפור.

התחלתי לפשפש שוב ולחשוב על שירים או מוזיקה מתאימה. התחלתי בזמרשת כי היו בו הרבה שירים ומנוע חיפוש טוב. מצאתי שפע של חומר והמון זכרונות יפים. לאט לאט הסתבר לי שהזכרונות היפים קשורים במוזיקה קיבוצית: שירי ערש, שירי חג, שירי קציר, שירי פעוטות. למדתי המון, והבנתי שאם הסיפורים בדיסק הם על ועבור ילדי קיבוצים, גם השירים יהיו על ועבור ילדי קיבוצים.

שוב התחלתי ללמוד, לאסוף ולסנן. הפעם שירים, מלחינים, משוררים, ומבצעים קיבוציים. היה מרתק. כל שיר הוביל אותי אל שיר אחר, יוצר אחר, או קיבוץ אחר. הרבה אנשים עזרו ומפה לשם אספתי 36 שירים. חלק המרתי בעצמי מקלטות, חלק שלחו לי במייל וחלק מצאתי בארכיונים קיבוציים. חלק קטן מהשירים לא הכרתי אבל אבא שלי שמע אותם וביקש להשאיר כי הם זיכרון מילדותו שלו. שמחתי שאיכשהו הדברים התלכדו לזיכרון שמע משותף לאבא שלי ולי - זכרון שמע של ילדות בקיבוץ.

כפי שניתן להבין, 14 סיפורים באורך ממוצע של יותר מ10 דקות, ו36 שירים באורך ממוצע של 3 דקות, לא נכנסים לדיסק שמע אחד.... הם כן נכנסים בארבעה (!!!) דיסקים. וארבעה דיסקים כאלה צריכים מארז.

טוב, אז ב-יוׁק עבודה שלי - בחיים הנורמליים שפעם היו לי - אני חובבת תוכנות גראפיות. הורדתי גרסת נסיון של פוטושופ עדכנית לחודש למחשב הביתי שלנו. תרתי באינטרנט אחרי דוגמאות של מארזים. אהבתי אחד במיוחד שהתאים לפחות דיסקים ושיפצתי אותו לארבעה מקומות איחסון. חשבתי על משהו דמוי ספר עם כריכה ואולי גם חוברת במרכז כרמז לספר וגם בשביל פירוט התוכן.

כדי "לקשט" את החוברת חשבתי שנמצא מישהו שמבין באיסוף חומר קיבוצי. לא הכרתי אף שם מלבד מוקי צור והוא נראה לי לא מתאים כי דיסק לילדים זה לא בדיוק נושא רציני להסטוריונים קיבוציים. שאלתי מסביב ומישהו אמר יובל דניאלי. יובל עובד במוסד שנקרא יד יערי שנמצא במקום בשם גבעת חביבה. המוסד הזה הוא בעצם שריד מהתקופה שבה היו מופנים משאבים רציניים בקיבוצי השומר הצעיר לטובת שימור ואיסוף חומר ארכיוני על קיבוצים. בקיצור, אבא שלי ואני נסענו לפגוש את יובל. יובל הוא איש חושב - ולמרות שגם הוא לא חשב שדיסק לילדים זה עיסוק רציני במיוחד - הוא השקיע מחשבה רבה ברעיון ואני חושבת שמי שרואה את התוצאה יודע שהרעיון שלו הופך את החוברת שנלווית לדיסקים למשהו איכותי במיוחד. יובל הציע שהחוברת תכיל בתוכה איורי שער של משמר לילדים. שוב איסוף, שוב סינון, שוב החלטות עריכה ונבחרו 15 מאיירים קיבוציים כמעטרים (בדיעבד...) לחוברת הנלווית לדיסקים.

מכיוון שלא יכולתי שלא לסטות מהרעיון המקורי הוספתי גם תמונות של חוברות יום הילד, חוברות תווים, חוברות של אירועי תרבות לילדים ועוד דברים דומים שמצאתי במכון החגים שבבית השיטה. הוספתי גם כמה קטעים משלימים שמצאתי בדבר לילדים (ובהם תגלית אמיתית אחת שלי שלא אגלה אותה כאן), ושירי פתיחה וסוף שמעולם לא הולחנו משל ע. הלל (פתיחה) ויורם טהרלב (סיום).

את הפרוייקט כולו, שנקרא מסיבות הסטוריות ואישיות (של אבא שלי ושלי): "ילדות יחפה" הקדשנו לילדים הפרטיים שלי.

תמונות אצרף בהמשך. סיפרתי מספיק ליום אחד.