עכשיו שיא החופש הגדול אצלנו בבית. "שיא" כי נגמרו כל הקיטנות והסבים והכוח - ועכשיו תור ההורים למשוך את העגלה עד סוף החופש. בתוך כל זה ניסיתי להזכר בחופש הגדול כשהייתי ילדה. הוצאתי הרבה מידע בארכיון יד-יערי מגליונות ישנים של עיתון "בקיבוץ" משנותיו הראשונות. כל קטע שמצאתי הזכיר לי עוד פרט נשכח ועוד בילוי ומשימה ומטלה.
החופש הגדול שלנו היה די מסודר. היו הרבה שעות עבודה - לפחות כך אני זוכרת - במשק-הילדים, בנוֹי, במסיק זיתים, בעישוב כותנה, ולקינוח - ממש בתחילת שנת הלימודים אני זוכרת שהתחילה עונת הקטיף בפרדס. במקביל לעבודה היו פעילויות שבועיות - סרט, ים, יום נושא, ארוחה מיוחדת, והמון המון בריכה. אני זוכרת שבשעות הבוקר אפשר היה לבחור בין "עמלנות" שבעצם היתה מן חוג מלאכת יד שהנחתה דודה אחת שלי, לבין בריכה שממונה עליה היתה דודה אחרת שלי... ומכיוון שאת שתי הפעילויות אהבתי מאוד - הייתי הולכת ל"עמלנות" וממהרת משם לבריכה (וכמובן ששתי הדודות לא היו מרוצות מהגישה של "להספיק הכל" - אבל אני נהניתי מאוד). החופש הגדול היה גם עונת הפירות ובבריכה תמיד היו ענבים ושזיפים ומישמשים שהדודה שלי או אחת המטפלות הביאו בקרטון גדול.
על סרטים, בריכה, ופעילות תנועתית (חטיבת בני הקיבוצים, השוה"צ וכו) אני מתכוונת לכתוב בנפרד (לפחות רשימה לכל נושא) - אבל על החופש הגדול המאורגן - וגם הספונטני - אני רוצה לכתוב היום.
והנה סיכום החופש מבית-השיטה שפורסם בספטמבר 1952:
החופש המאורגן
"החופש הגדול" חייב להיות מאורגן ומתוכנן, בעבודה, בהעסקה ובילוי, בנסיעות, בלימודי-עזר וכו'. כבר בראשית החופש ידע כל ילד מכיתה ה' ומעלה מתי יקבל את החופש האישי שלו, מתי יצא למחנה, מתי ואיך יעבוד במשק, מי לומד בשעורי-העזר ומתי. טבלא זו חייבה את הילד, את ההורים ומוסדות המשק. וכך סודרו הדברים השנה:
א) מחנה של חברת הילדים, כיתות ב'-ט' בקיסריה, שנמשך 10 ימים, הוצב באמצעיתו של החופש. זו הפעם הראשונה, במשך 7 שנים רצופות של מחנות, שהמחנה קויים והוחזק ע"י מדריכים מבני השכבה הבוגרת (כיתות י'-י"א) בהעדר המורים (פרט למרכז המחנה). המדריכים עמדו במבחן וחזרו עשירי-נסיון.
ב) חודש יולי הותר לנסיעות לחופש האישי. אלה שנזקקו ללימודי-עזר (חשבון, כתיב, אנגלית) ולקידום בלימודים, למדו באופן רצוף כשלושה שבועות והתקדמו.
ג) עבודה במשק: השכבה הבוגרת – 53 במספר – שזו להם גם שנתם הראשונה לעבודה רצופה של "חצי שנה" במשק – נכנסו לענפים כחברים, והיו לעזר רציני ביותר ובצורה המעוררת סיפוק וכבוד. בשכבת-הנעורים של חטיבת בני הקיבוץ עבד כל חבר בתור של שבועיים (ביחידות בנות 10) בגיוס למשגב-עם ומלכיה.
במחצית השניה של החופש הושם הדגש על מבצע המסיק. חברת הילדים קיבלה על עצמה את ארגון ובצוע המסיק, מהחל ועד כלה (ללא שותפות או התערבות של חבר מבוגר). האחראי היה חבר כיתה י"ב. ראשי הבתים והאחראים על יחידות-העבודה היו בני השכבה הבינונית. העבודה התנהלה בקצב וללא בזבוז של זמן. לא אחת נשארים גם זמן נוסף בכרם, כדי להשיג את השגי אתמול ולהגיע לשיא יומי חדש...
כאן הוכחה פעם נוספת יעילותם המוחלטת של הילדים בעבודות העונתיות (כגון איסוף הבצל, בציר, מסיק וכו') – אם רק נמצאת המסגרת החברתית והארגונית המתאימה. נצטרפו לכך גם ילדי כיתות ג'-ד', 2 שעות כל יום. צורה זו של עבודה תימשך גם במשך החודש הראשון של הלימודים, עד תום המסיק.
ד) פתחנו מועדונים לכיתות ב'-ג', ד', ה'-ו' בהדרכת חברות מהבינונית והבוגרת. המועדונים פעלו בחלק הראשון של החופש, שבו פעלה גם בריכת השחייה. המדריכה האחראית בשחייה היתה בת בוגרת, שזה היה יום עבודתה.
בית-השטה, אריה
את הפעילויות היותר מושקעות זוכרים כסוג של הזייה. אני חושבת שרק כשהתחלתי לאסוף חומר לרשימה הזאת הבנתי כמה זכרונות לא מובנים כאלה היו לי. מורים מתחפשים, מטפלות דופקות על סירים בלילה, חגיגה בבריכה, מִשתה לילי - כל אלה התגבשו לתמונות חיות כשקראתי את התיאורים הבאים מקיבוצים שונים. זה נתן לי כמה רעיונות לחופש הזה. אולי עוד נספיק...
"שבוע התענוגות"
עם סיום הלימודים הוכרז על "שבוע תענוּגוֹת" בבית-הספר. לבקשת הילדים להביא אמנים מן החוץ – נענו העובדים ו... התחפשו כספרדים, ולאחר חצות הליל עברו מבית לבית והעירו את הילדים. המורה לכינור הסביר בספרדית את נגינתו. הילדים שנאספו בסוכת בריכת השחיה, האזינו לנגינה, לפזמונים ולסיפור, ליקקו גלידה וקצפת – ונהנו.
יום אחד במסגרת השבוע היה "יום הכרמים". לאחר יום של בציר נערך לפנות ערב ובלילה משחק-לילה בסביבת הכרם, ובסיומו מסיבה סביב למדורה, שתכנה נגינה וסיפורים ואכילת ענבים בשפע.
ב"יום הדגים" התחלקו הילדים לחבורות מעורבות, מבני כיתה ב' עד ח', קוששו עצים ובילו אצל מדורות ליד הבריכות בבישול וצליית דגים, וכן בשיט בסירות עד חשיכה.
השבוע כלל עוד מסיבות, קונצרטים וסרט, ערב חידונים ו"יום ספורט".
מתוך: "לחברים", מעוז חיים, יולי 1952
ועוד אחד - מסופר כסיפור בלשי - ומעלה זכרונות של "אנחנו" (הילדים) ו"הם" (המבוגרים):
"שבוע תענוגות" לילדי גברעם
כבר חדשיים לפני גמר הלימודים החל לעלות ה"מתח" בין הילדים. עובדי בית-הספר רמזוּ (שלא במתכוון כביכול), על "השבוע הגדול" העתיד לבוא מיד עם תחילת החופש. קטנים שבילדים ראו בסוכה שצצה לפתע על בריכת-השחייה סימן מובהק ש... המורים יצבעו את הילדים, יקשרום וישליכום בחצות לתוך הבריכה. גדולים שבהם ראו בכל הזמנת צבעים אצל מרכז-הקניות, הוכחה למזימות המורים. החלה פעולה קדחתנית של ביצור חדרי הילדים נגד "פלישה" בלתי רצויה של מורים...
בימים האחרונים שלפני "שעת האפס" הגיעה המתיחות לשיאה. ילדים בלשו בכל פינות החצר למצוא אסמכתות כדי לגלות את "לוח הזמנים". עובדי בית-הספר שקדו לשכלל את "קשר השתיקה" ע"י "תמרוני התעייה". במיוחד סבלו שומרות הלילה, כי כיסוי הילדים היה כרוך ב"סכנת נפשות". פטנטים ומכשולים לכל נכנס, כיד הדמיון הטובה של הילדים, הופעלו על ידם. דליים עם מים היו מתהפכים באופן אבטומטי עם פתיחת הדלת; חבלים עם קופסאות פח היו מקימים מהומת תופת; חיבורי חשמל לידית הדלת וכו' – כאלה היו אמצעי ההגנה של הילדים.
ויהי בחצות הליל...
במוצאי-שבת 17.7 בשעה 12.29, היו השומרים עדים לתהלוכה מוזרה וססגונית, שעשתה דרכה לעבר בתי-הילדים. דייג סיני עם מכמרתו ודגי-ים ממש בידו. קדר, אכר, מנדרין עוטה גלימה משובצת אבני-חן, נודד עליז וחלילו, חסידה צהובה, בעל בית-תה סיני, משרתים – כל אלה פרצו כרוח-סערה אל בית-הספר. הוכרז חגיגית:
"נסתיימה שנת הלימודים – החל שבוע התענוגות"! הילדים התייצבו במפקד-פיג'מות והריעו – "דרור, דרור, דרור" – לכבוד המאורע. חיש פורקו כל ה"פטנטים" שלהם, כולם לבשו בגדי חג ומיהרו לעבר הדשא. כאן חיכו להם שולחנות ערוכים, תחת תאורת פנסים, כשאורנים וצפצפות תמירות מהווים רקע דמיוני נאה למשל העם הסיני ה"חסידה הצהובה". עובדי בית-הספר הציגו אגדה זו לפני הילדים, וכמה שמחו אלה לראות את מוריהם ומטפלותיהם "משחקים" למענם. ולאחר מכן סעודה כיד המלך: גלידה, ענבים, משקה, וכריכי לחם לבן בנקניק.
ה"לונה-פארק"
השעה 9.30 בערב. במשך היום צצו מבנים שונים על דשא ילדי "אורנים". הצטרפנו למרגלית מקבוצת "צמרת" ולדני מקבוצת "אורנים", ונלווינו אליהם בסיורם. תחנה הכרחית ראשונה – הקופה: ישראל מחלק כאן לכל אחד גליון, ובו 4 תלושים. דני ומרגלית מחליטים לבקר קודם-כל ב"ביתן בעלות-האוב". תאבים הם לדעת את עתידם. בפינה, ליד יורה רותחת, יושבת בעלת-האוב ולוחשת לדני קסמים זרים ומופלאים. עתידו היא מנבאה ע"י התכת עופרת וקירורה. בגמר טכס ההשבעות, מושטת לידו מעטפה, ובה חרוזי עתידו.
מכאן – לתקליטון: בחוץ מצוייה רשימת תקליטים. מהם תוכל לבחור אחד וינוגן לך מיד. כן תוכל לשדר מכאן תכנית "כבקשתך", להוריך, אחיך וחבריך, בצירוף מהתלה או דרישת שלום. מרגלית מבקשת בשביל אבא את "שיר הוולגה" ומובטח לה שעוד מעט ישודר השיר באמצעות רמקול החוצה.
ליד התקליטון צפיפות רבה: אלישבע מנצחת על ביתן "מוח וכוח"... בפנים מותחים קפיצים, מרימים כסאות בזרוע ישרה (קונץ!) – ועל הקיר חידון תמונות "חברים בילדותם, נא לזהות"! דני ומרגלית יוצאים "מבסוטים". כנראה שהצליחו, כי בידם בוטנים ומאסטיק.
ולאן עכשיו? רגע קט מתעורר ויכוח. אך מחליטים: למזנון! התלוש מס' 2 מוגש לרות, וכבר הנך סועד לבך ונהנה מכוס מיץ קר. נשארו עוד שני ביתנים. אנו מכוונים צעדינו לעבר ביתן "קלע ופגע"! כאן לוקחים מאתנו 3 תלושים בבת אחת. כל כך למה? בתלוש הראשון מותר לך להשחיל 3 כדורים דרך פיו של אינדיאני או של כושי, ולהפיל צילינדר מפדחתו של ד"ר מכובד. דני מצליח להפיל את הצילינדר ומחטיא את הפיות הפעורים – לזכותו 5 נקודות. בתלוש השני הוא מנסה להעלות טבעות על קולבים, וגם כאן הוא זוכה ב-5 נקודות. לבסוף הוא פוגע בראשי הנחשים – הצהוב, הירוק והאדום – ומספר נקודותיו עולה ל-19. כעבור שעה קלה נשוב לכאן לחזות בחלוקת הפרסים.
ואחרון-אחרון חביב: "יגעת וטרחת – פאלאפל הרווחת"! זהו אותו ביתן על הבריכה, שעורר ניחושים בליבות רבים עוד שבועיים לפני כן. לא, כאן אין קושרים אותך ואין משליכים המימה. בהתלהבות נדחק תור ילדים לבוש בגד-ים לפני קיר גבוה. זוגות-זוגות נכנסים. דני מטפס ועולה בקיר וקופץ לעבר השני, וכאן מוכנה לו הפתעה – הוא משתטח בבוץ סמיך. מרגלית – מיד אחריו. עכשיו עליהם לעבור בזחילה מתחת לחיל דוקרני המתוח אף הוא בבוץ. גמרו מדור זה, הם שוטפים עצמם בצינור, קופצים המימה ושוחים לעבר חבית המתנדנדת קלות באמצע הבריכה. מעל הבריכה מתוח חבל ועליו תלוי בקבוק עסיס, בו יתחלק הזוג, אם יסייעו אהדדי לעלות על החבית ולהשיגו. מכאן עליהם לצלול לתוך המים ולעלות במקום שקרקעית הביתן פתוחה. דני מצליח בצלילה, עולה בנשיפה, והנה מושטת לו מנת הפלאפל המוכנה בביתן. בחצות מתאספים כולם לחלוקת הפרסים. באותו מעמד מוכרז היום הבא כיום הכנה למחנון, ובערבו הצגת סרט "ילדי הערבה".
יום המחנונים
יום ההכנה נוצל כדבעי. חברת-הילדים, על ארבע כיתותיה (ד, ו, ח, י,) חולקה לכיותו רב-גיליות. כל מפקדי הכיתות קיבלו רשימת מקני-חובה, שעליהם להכינם עם כיתותיהם במחנה. בבוקר יצאה כל החברה לחורשה, וכבר בשעה 10.00 עמדו מתקנים הכרחיים על תילם. כירת-המזבח עמדה במבחן ראשון. כל כיתה בישלה לעצמה ארוחת-בוקר וצהריים על כירת-בור, ורק משקה ומאכל כלליים הוכנו על כירת-המזבח. בזמן מנוחת הצהריים, עת הכל נחו באוהלי שמיכות וערסלים, עברו השופטים וחישבו לפי נקודות הישגיה של כל כיתה במחנאות. הדגל האדום, שהתנוסס על תרנו, נראה היטב במחנה, ולפנות ערב באו חברים לבקר. בשעה 6.30 פורק המחנה וחזרו הביתה.
היום האחרון
יום זה הוקדש להצגות והופעות. הוצג הסרט "מפרש בודד מלבין באופק". קבוצת "צמרת" הציגה מסכת-סיום בשם "כיצד אנו לומדים", שמגמתה היתה להראות את דרך הלמידה של קבוצה זו לעומת בית-הספר בעיר. המסכת כללה בין השאר הצגות על פי שלום עליכם, פרישמן, אגדה סינית ועוד.
אפרים ב., אוגוסט 1953
ומאותו הגליון - סיכום של ה"נופש" המאורגן ואיך בחר כל קיבוץ לבלות אותו:
החופש בבתי הספר
עוד לפני שנסתיימה שנת הלימודים, בעוד המורים והילדים טרודים בהכנת מסיבות הסיכום השנתיות והתערוכות, קפצה עליהם "אימתה" של העצרת, כמין שוט מעורר ומגביר מתח. כל רגע פנאי נוצל לאימוני ההתעמלות, לימודי המחנאות והכנת המתקנים. רגע למנוחה לא נשאר. נעצו המטפלות מבטי דאגה בילדים היורדים בודאי במשקל, אך בסופו של דבר עלה הכל יפה, גם המסיבות, התערוכות וההכנות לעצרת.
יומנים רבים מסכמים את שנת הלימודים. העין מופנית באהבה להערכת עמל-הנמלים של המורים, ויצר הדעת ותבונת-הכפיים של הילדים. בכל בתי-הספר הוחג סיום שנת הלימודים במסיבות, בהצגות תערוכות – ואת המיטב הביאו עמם הבנים לעצרת.
ובינתיים החלו המשקים, כמעט ללא יוצא מהכלל, במבצע נופש וקיט לילדים. שדה נחום הזדרזה והוציאה את הבנים לקייטנה בשדות-ים, כבר לפני העצרת, וכמוה אפק שבניה השתזפו על חוף עכו. רמת-הכובש רכשה לעצמה מורה לשחייה עם חנוכת בריכת-השחייה במקום. לא מעט תועלת תפיק חברת-הילדים משעורים אלה עם צאתם לנופש על חוף נתניה ב-4 מחזורים.
שפיים נוהגת מזה שנים ל"הבריא" את הילדים בבית-ההבראה המקומי, וגם השנה לא סטוּ מן הנוהג. גבעת חיים תסיע פעמיים בשבוע את בניה לרחצה לחוף הים, אך גם הקיט לא יקופח חלילה, ומחנה הנופש יקויים בכפר-ויתקין. את נהריה חמדו לקייט משקים רבים ובהם: עין חרוד וחפצי-בה. גבת התקשרה עם בית-הארחה בגשר-הזיו, והילדים יפושו בו בשני מחזורים.
ויש שעשו חילופים, כגון נען שתבצע חילופי קייטנות עם בית-אורן ודפנה. בני גליל-ים פתחו את חופשתם במבצע למופת: הקימו מחנה קטן בקרבת המשק יחד עם ילדי המעברה הסמוכה, שבני גליל-ים עובדים ומדריכים בה. המחנה מנה כ-50 ילדים, מחציתם ילדי המעברה. למחנה היתה הצלחה מרובה, וילדי המעברה נקשרו קשר אמיץ אל המשק. בני גליל-ים גאים במפעלם זה וממליצים עליו לפני חבריהם בחטיבה.
עין-כרמל שינתה מן הנוהג המקובל וטעמה עמה: את הנופש יקיימו עם סיום החופש – והילדים יחזרו רעננים ודרוכים לקראת שנת הלימודים החדשה. משקים רבים מתכוננים לקיים נופש והבראה לילדים במקום.
גם הנוהג של הקדשת שבועיים מרוכזים בהם יכולים הילדים לבקר אצל קרובים ומכרים, מתקבל והולך ברוב המשקים. אין ספק שסידור זה יעיל מבחינה חברתית ומאפשר לסידור-העבודה ניצול פרודוקטיבי של עבודת-הילדים בימי החופש.
במשקים אשר בנים בוגרים להם, מוטלת על כתפיהם הדרכת הגילים הצעירים בימי החופש. מתקשים במקצת המשקים הצעירים החייבים למצוא מחליפים למורים בימי החופש, ולא תמיד נמצאים הם בעין.
באותה שעה יושבים כבר המורים בהשתלמויות מהשתלמויות שונות, והמנהלים מתרוצצים ומחפשים מורים נוספים הנחוצים לכיתות לפי תכנית השנה החדשה.
דן גלברט, אוגוסט 1953
נקים מפעל קיט לילדינוגם הוצאות הספרים לא שכחו את הילדים בחופש.... הספריה היתה מקום מפלט ממוזג ופינה שקטה לבלות בה את החופש. והנה מה שפרסמה תמר דובדבני ב"משמר לילדים" ביוני 1959:
בעוד שבועות מספר נפסקים הלימודים בבתי-הספר. אלפים רבים של ילדים יצאו לקייטנות, לשם נופש והבראה. קייטנה לילדים בעולם (ובאקלים שלנו לא כל שכן) – הפכה מוסד חיוני ביותר, ואין כלל צורך להסבירה. העובדה שמשרד החינוך והתרבות, וכן מוסדות סוציאליים שונים, אשר אין "מפנקים" אותם בתקציבים גדולים, משקיעים כאן מיטב כוחותיהם ותקציבם – תוכיח.
גם במוסדותינו, ולא בעמקים החמים בלבד, תופסת הקייטנה את מקומה הראוי. כל משק לחוד עושה למעלה מיכלתו, למען אפשר לילדיו ליהנות מאויר-הרים או רחיצה בים, ולוּ 7-6 ימים בלבד. חדשים רבים לפני כן מתחילה התרוצצות והתדפקות בדלתות ישובי-ההר או חוף הים, וכל הקודם זוכה. מעטים זוכים במה שרצוי, והרוב מסתפק במצוי. ומתחילה פרשה של סחיבת הציוד הכבד והקל, כולל אינסטלציה (מים, מאור וכד'), חמרי-בניה להשלמת מבנה ותיקון כלשהו. תמו ההכנות – ויש לקבוע את המלווים המבוגרים לשם עבודה, שמירה, הדרכה וארגון זמנם.
ואחרי ככלות הכל, יש ומסכמים – מפח-נפש. הילדים אמנם השתזפו כהוגן (כאילו זה חסר להם...). יש וגם מוסיפים משקל... והעוסקים בכך? – נניח, גם הם מרוצים, אולם קשה להשתחרר מהרגשה של בזבוז... הלא במשותף יכולנו לחסוך הרבה כוחות ולהקים משהו משוכלל!
הגיעה השעה שמוסדות הקיבוץ יתנו דעתם על כך. הצעתנו היא, כי בכמה משקים שעל חוף הים (או בקרבתם) יוקמו מחנות-נופש והבראה לילדים מהאזורים החמים. באמצעות מפעל הבניה יוקמו מבנים ארעיים (או קבועים) לשירותים השונים. אלה ישמשו בשאר ימות השנה לכינוסים שונים וימי-עיון.
במחזורים (לפי הגילים) יבואו ילדי-הקיבוץ ויבלו כאן 10-8 ימים בפגישת-אחים ממשקים שונים. ולשם הדרכה יגוייסו מבני-הנעורים, מדריכי החטיבה ועובדי החינוך. אורח-החיים יהיה קבוע, בהתיעצות עם ועדת הבריאות, ועדת החינוך, ובפיקוח רפואי, לפי הצורך. העובדים יגוייסו מבין המשקים המשתתפים במפעל.
עיקר ההוצאות, ואולי גם חלק ההשקעות, יחוּלו כמובן על המשקים, אולם יתכן שאפשר יהיה להשיג השתתפות-מה ממוסדות שונים, כגון: קופ"ח, ההסתדרות, שלטונות החינוך והלשכות השונות.
הזמן קצר. יש לכנס פגישה דחופה של נציגי המשקים ועובדי החינוך לשם בירור מפורט ויסודי. אם נוכל לעשות משהו עוד השנה – ולוּ נסיון בלבד – הרי במרוצת השנים ילך וישתכלל המפעל, עד שיתפוס את מקומו הראוי במערכת המפעלים של קיבוצנו.
שדה נחום, שמואל ניצן, מאי 1953
ומי שרצה להפליג בדמיון רחוק עוד יותר הקים מחנות, ושבטים, והתחפש לאנשים מארצות אחרות. סוג של טיסה לחו"ל לילדי קיבוצים...
"יום אפריקה"
גבעת-חיים – מוצלחת ביותר היתה קייטנת ילדינו על חוף כפר ויתקין, שהיתה מתוכננת בצורה מחנאית, ושררה בה רוח צופיות והתלהבות.
יום-יום – ותכניתו המיוחדת. יצויין במיוחד "יום אפריקה", בו הפכו כל הילדים, על מדריכיהם ומחנכיהם, לשבטי כושים פראים. היה זה מחזה מיוחד במינו לראות מיפקד של 120 "כושים", ילדים ומבוגרים, לבושים עלים, צדפים וצמחי-ים שונים, אשר פניהם מרוחים במישקע של קקאו, והם צועקים בפראות רצינית. ולאחר המיפקד – מדורות, הופעות, ריקודים – כיאות לשבטים אוכלי-אדם!
ולמי שכבר שכח איך מרגיש מחנה בים ומה ריחו וטעמו - הנה תזכורת יפה ונאמנה לזכרונות:
קייטנות-ילדיםתכננתי להוסיף כאן כמה תמונות של ילדים בים - אבל אני חושבת שהקטע שלמעלה מספיק להעביר את התחושה - אולי לא את עניין הגעגוע - אבל את הריצה בבוקר לים ואת החול באוכל ואת הבגדים המלוחים. וים יש לנו בשפע גם היום.
המיית הים. זרי קצף לבן מכתרים גלים ירוקים וכחולים. ריח עז וחריף, וחול לבן מדגדג בין אצבעות רגליים חשופות.
דומה שתמיד-תמיד אנו כאן. שוכנים באוהלים, מתכנסים לסוכת-המחצלות המתנפנפות ברוח, לארוחות טעימות, זרויות חול דק, ותמיד נקיץ ממיטות-שדה מתקפלות, נפשיל יריעות-האוהל, נשתאה מחדש לנוף הכחול, ונינשא בתרועות-גיל לטבילת-שחרית. כה שונה הוא הים מבריכת-השחייה שלנו. גלים מטלטלים, גלים נושאים, והלאה מושך המרחב הפתוח, ושוא שורקת משרוקית המדריך: לחזור! –
ובלילות, עת חרמש-הירח מטייל ומנצנץ בגלי-הים האפלים, נתכנס על אחת מגבעות-החול לשמוע סיפור מרתק, ואחר ננסה, ביחידות ובחרדה, לגלגל אבטיח מהמיקשה הסמוכה...
ימים ולילות בין חול וים...
שזופים בכל גון, מהאדום ועד לחום, מעורטלים בבגדי-ים נוקשים ממלח וחול, נתקהל סביב אחד שבא משם, מהבית, ואתו פיסות-נייר כתובות בחפזון: ד"ש וד"ש. ופתע נצבט משום-מה הלב מגעגועים אל הבית ואל נופו, אל העמק המשתטח באת לכאן, ושם בבית, סובבים והולכים מעגלי החיים: כבר החל המסיק, והעבודה רותחת, וכבר מצפים לשובך...
דוד, אוגוסט 1954
ועוד זיכרון יש לי מהחופש הגדול - והוא קשור בדשא ובשעה שבין ארוחת הערב לבין ההשכבה. הקטע הבא מספר על הדשא ועל מחשבות של מבוגר בשעה שילדיו מתרוצצים על הדשא הגדול:
על הדשא הגדול
א.
אין אנו מרבים להיות יחד. עסוקים וטרודים אנו, ורחוקים משלווה. אך ישנה שעה קלה אחת, זו השעה שבין ארוחת-הערב והשכבת הילדים, בה אוהבים אנו, החברים, להשתרע על הדשא ההומה מילדים ונוער, להתבונן למשחקיהם הנלהבים, ולחטוף שיחת רעים קלה, על דא ועל הא – שיחה ללא התחלה וללא סוף אך טובה ופשוטה.
במה עוסקת שיחה זו? – לא בעיצוב השקפת-עולם, אף לא בהתמודדות עם רעיונות עמוקים ומכבידים. הנכון הוא, שאנו חושבים ומדברים, כמו שאוהב אותו ילד מכיתה ג' או ד' להגדיר: "סתם, ככה"... וסתמיות זו, מתבטאת בדברים על יום העבודה החולף, על ועדות ותפקידים במשק, על שגיאות ודברים לא טובים המתרחשים בחיינו... והשעה מה קצרה היא, ובכל זאת, אין היא מתבזבזת לריק... התגברנו עליה מבלי שנדע זאת.
ב.
אנו משוחחים ומתבוננים. והדשא – מה סבלני הוא! מרמס לעשרות-עשרות ילדים, המשחקים ומשתוללים ללא-עייפות, ללא-הפוגה, ללא-הבנה כי עוד מעט קט, ונגזר עליהם לשוט בארץ החלומות...
"עוד רגע, אמא"; "עוד חצי רגע, אבא" – מתחננים הזאטוטים "הנחטפים" ממשחקיהם. הילדים הגדולים מביטים בלעג על אחיהם, הנלקחים לבתיהם, וממשיכים בסערת משחקיהם...
בירכתי הדשא מתרכזת קבוצת נוער בוגרת. הבנות מניחות ראשיהן על ברכי הבנים, לצד קבוצה זו מתבודדת נערה המשעינה ראשה על ברכיה – מי יודע מה בלבבה... תמונה זו הן מזכירה לך ימים עברו. הן כך עבר עליך בנעוריך – לא חשוב היכן: על שפת הים או בגן העירוני... אותה דבקות חברית, שנבעה לא רק מאהבה אלא גם מיחסים מתוחים ומאוויים שקשה להשיגם...
הדשא מתרוקן. עטלפים ופרפרי-ליל מכים בפנסים המסנוורים. עוד נשאר מי בבדידותו... אולי החבר החדש, העולה, הבא אלינו מארץ רחוקה, ומשטר חיינו עוד זר לו, לא מובן...
הדשא ריק, מכסיף הוא מאגלי-טל, הנחים עליו חרישית. מי יודע, אולי מתקומם הדשא בבדידות-לילו? אולי אגלי-הטל אינם אלא נטפי רגשות טמירים – המביעים געגועים לילדים, לנוער, לחברים, לכל השוקק חיים, רציפות של חיים מלאים, איתנים?
מעוז-חיים, דוד סולודר, אוגוסט 1954
רק השבוע הבנתי מאיפה אבא שלי שאב את כל הידע האסטרונומי הזה... כשהוא היה ילד זה היה חומר לעיתון יומי... גם בדבר וגם במשמר היו עדכונים על מצב השמיים.
מפת השמיים באוגוסט 1953, 1954, 1955
עיתון דבר, ו1944 מעיתון משמר
ואני מקווה שבין שמיים למים נצלח את החופש הזה בשלום ובשמחה... לילה טוב.
היה לי נעים מעניין ונוסטלגי לקרוא :)
השבמחקעשה לי חשק לעבור לקיבוץ...