יום רביעי, 14 באפריל 2010

מַעֲשֶה בְּעֹפֶר אַיָלִים

אם היו שואלים אותי לפני כמה שבועות מהו הסיפור המפורסם ביותר והמאוייר ביותר של ע. הלל הייתי עונה מיד ובלי היסוס "דודי שמחה". אבל התשובה שאתן היום היא "מַעֲשֶה בְּעֹפֶר אַיָלִים" (באמצע העמוד בקישור יש ניתוח חינוכי ומלומד של הסיפור).

מצאתי את הסיפור מאוייר בשלושה ספרים שונים משלושה עשורים שונים וע"י שלוש מאיירות: הראשונה - בריגיטה פרנקפורטר בתשי"ז (1957, הקיבוץ המאוחד), השנייה - אלונה פרנקל (1977, עם עובד), והשלישית - כריסטינה קדמון (1989, כנרת). אני חושבת שהסיפור מופיע גם בכמה אוספים נוספים ואולי גם בחוברות לנוער. צריך לחפש.

בכל אופן הסיפור בקצרה הוא שילוב של הצב של אורן עם במבי (לעופר באמת קוראים במבי): הילדים מקבלים מאברשקה עופר ומטפלים בו. נירה נקשרת אליו במיוחד. בזמן טיול נירה ספק מאבדת, ספק משחררת את העופר. העופר חופשי. הילדים עצובים מלבד נירה (כנראה). ואברשקה מספר סיפור. סוף טוב.





מה שאותי מעניין זה איך הסיפור הזה (שהוא אגב מאוד יפה אבל אין בו את חוש ההומור הרגיל של ע. הלל) התגלגל להיות כ"כ מפורסם ובאותו זמן כ"כ לא מוכר. יש בו חיות ויש בו קיבוץ ויש בו מוסר - אבל מי דחף אותו קדימה? בד"כ ספר ילדים מודרני הופך לקלאסיקה בשילוב עם האיורים - אבל כאן זה לא המקרה. מי יודע?

ועוד שאלה - האם יש מאיירים נוספים שאיירו את הסיפור הזה?

יום שלישי, 13 באפריל 2010

מכתב לזרובבל גלעד

לפני כמה שבועות נסעתי ליד טבנקין כדי לחפש חומר על זרובבל גלעד ומשה טבנקין. את האוסף של זרובבל גלעד ראיתי במלואו. לצערי, לעזבון של משה טבנקין לא נתנו לי לגשת כי ב30 השנים שעברו מאז מותו לא נמצא זמן/תקציב/כוח לסדר את המסמכים... ארחיב על זה בפעם אחרת. ישבתי הרבה שעות וקיבלתי יחס מאוד נעים ומקצועי מהארכיונאי שעובד שם בקבלת קהל. צילמתי מאות מסמכים ומצאתי הרבה חומר רלוונטי. כתבי-יד, מכתבים, ופרסומים. וגם - צמה גזורה בשקית נילון - של אחת מבנותיו כנראה. וגם מכתב מסבא שלי אליו (יש לי בבית את מעשה בארנב קטן שלו במהדורה של ספריית דרור עם איורים של ורה איל מוקדש מבנות משפחת גלעד לאבא שלי ואחיו כי המשפחות היו חברות - אבל זה נחמד למצוא את כתב היד של סבא שלי ביד טבנקין).

בכל אופן, אחרי הרבה שעות של צילומים וחיפוש נתקלתי במכתב שידעתי שישמח מאוד מישהי. המכתב הוא ממשה מוסנזון ובו מסופר על דיון שהתקיים בכיתתה של בתו, ורד, בשנת 1969, על שיר של זרובבל גלעד. והרי המכתב בשלמותו לפניכם (הקליקו על התמונות להגדלה):






את ורד אני לא מכירה ממש. ביקשתי ממנה פעם שתעביר מסר לאחותה, דבורה, שאנחנו רוצים להקליט סיפור מתוך קובץ הסיפורים הראשון שלה. מצאתי את ורד דרך מנוע חיפוש וכתבתי למייל שמופיע בבלוג שלה. אבל המכתב הזה שמדבר על אביב ועל שדות עשה לי משהו. וגם האהבה ששופעת מתוכו - אל הילדים, אל זרובבל, ואל האביב שימחה אותי מאוד.

כמו ששיערתי, ורד מאוד התרגשה וסיפרה לי שהעונה הזאת, בין מרץ לאפריל (איפהשהו באמצע שם שלחתי לה את המייל), היא עונה רגישה אצלה:


אוי זה כה מקסים, תודה.כבר הרבה זמן לא קבלתי מכתב ממנו, ובדיוק יש לו יום זכרון, 31 שנים למותו.מעבירה גם לדבורה כמובן.... זה קורה מידי פעם, שמגיעים אלי מכתבים שהוא כתב לפני עשרות שנים. טיול בזמן. גם התזמון מפתיע. אולי יעניין אותך: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1514008

ואני עניתי לה:
לא ידעתי על יום השנה. רק עכשיו קראתי. כששלחתי לך דוקא חשבתי על האביב, ועל פסח ועל איך שאבא שלך שמח בפירוש שלך לשירים של זרובבל גלעד, ועל איך שהוא רצה להעביר חוט בין נען ובין עין חרוד ולספר על שיחה בין אב לבתו, על הקיבוץ בפסח, על הקשר שלו לזרובבל, על המורה שרושמת הכל במסירות, ועל פרשנות של ילדים של טיול בשדה פורח של איש אחד בקיבוץ רחוק... זה יצא אלי מבין אלפי הדפים שהיו שם ומיד ידעתי שזה בשבילך. ושמחתי.... יש עוד הרבה מעגלים כאן. חלקם גם שלי. ואבא שלך נגע בזרובבל גלעד, בך, וגם בי במכתב אחד ובמחשבה אחת מלפני 41 שנים.

אין כמו ארכיונים קיבוציים לא?