קהל בחינם - קצת פילוסופיה אנתרופולוגית מעוגנת במיתקני ברזל

אחד הדברים שהכי מעניינים אותי באיסוף וחקר העשייה עבור ילדים בקיבוצים הוא ה"דחף" הפנימי שגורם לאדם לקום יום אחד ולהחליט לעשות משהו יוצא דופן. אין לי תשובה אחת ובכל פעם אני מגלה עוד זווית ועוד כיוון שמסבירים קצת איך נוצר פרץ עשייה כזה.

אחת התשובות טמונה ברצון של הרבה מבוגרים לחזור לילדוּת ולחופש לשמוח בדברים הקטנים וה"לא חשובים". להתנדנד בצוותא למשל... ולצחוק מזה. העיסוק בבניית מתקנים ובהפעלתם למען הילדים מהווים מסווה די מוצלח להנאה שבהפעלת המתקנים ומאפשרים את פוזת ה"אני רק מנסה/בודק את הנדנדה".

לפעמים הרצון ליצור הוא הגורם המרכזי. גם אם לא קוראים לזה אמנות או יצירה אמנותית.

מה שאני לומדת לאט לאט זה שהגורם המכריע ביצירה הקיבוצית לילדים הוא הקהל. קצת קשה לי להסביר את זה בלי להסתבך - אבל אני מגדירה את זה ש"הקהל הוא בחינם". צריך להבין את זה בהקשר של אמנות ותרבות בעולם בכלל. כל אמן או בדרן בעולם המוּכּר מחוץ לקיבוץ צריך להקים לו מערכת שיווק ויחצנות, אחרת אין לאמנות שלו קול ואי אפשר להציג בתערוכות ולהתפרסם (לפחות לא בעודו בחיים...). ככה עובד העולם הקפיטליסטי וככה עובד גם העולם הלא קפיטליסטי. בשביל להתקיים כאמן או איש תרבות בעולמנו צריך "לקנות" קהל. והקהל יקר, בררן וקשה להשגה.

בקיבוץ, גם בקיבוץ של ימינו, בקהילה המבודדת והסביבה המשותפת שמחוץ לבית, הקהל בא בחינם. היוצר לא צריך להקים מערכת שיווק גדולה במיוחד וגם לא להפעיל יחצנות כבדה אלא אם כן הוא רוצה לצאת את גבולות הקיבוץ. קהל הילדים בקיבוץ במיוחד - לוקח כל מה שנותנים - ונהנה כשהעשייה מושקעת. וילדים יודעים לזהות השקעה - מכל סוג שהוא. זה נכון שהקהל הקיבוצי נעשה בררן ושיש הרבה מאוד אפשרויות אחרות היום, אבל עדיין כשהעשייה זמינה וסוחפת - אנשים באים. מספיקה מודעה בוידאו או אפילו התגודדות במקום ציבורי - כדי שיווצר עניין.

וכדי להמחיש קצת יותר את משמעות המושג "קהל בחינם" רציתי להביא היום את מה שנראה לי תמיד כשיא ה"דחף היצירתי" הזה שצומח דוקא אצל אנשים שלא קוראים לעצמם וגם לא חושבים על עצמם כעל אמנים או יוצרים. האנשים האלה קוראים לעצמם מסגרים, מוסכניכים או סתם "חבֵירִים".

ונתחיל בסיפור של איציק קלמן משובל שבעקבות נסיונות שלי לראיין אותו - החליט לספר את סיפורו לשובעלון, שהוא העלון של שובל, בינואר 2011:

ההליקופטר - מפי איציק קלמן

לאחרונה פנתה לארכיון שובל אישה שכותבת מחקר על צעצועים ומשחקים שהוכנו בעבודה עצמית בקיבוצים. מיקי [מיקי עין-גדי הארכיונאית של שובל] הפנתה אותה אל איציק קלמן שאחראי לכך שבשמי שובל טס הליקופטר עמוס בילדים במשך 30 שנה. חשבתי שסיפורו יעניין גם את קוראי השובעלון, ובמיוחד את אלה שההליקופטר הרטיט את לבם, בתור טייסים צעירים ובתור הורים או סבים הצופים מהקרקע. מכאן דבריו של איציק:

בשנות השבעים טיילתי עם משפחתי בעין חרוד מאוחד, וראינו שם הליקופטר במגרש המשחקים. הוא נועד לפעול כמו קרוסלה: מסובבים הגה במרכז, והמתקן מסתובב, אבל כמו קרוסלות רבות הוא היה תקוע. אמרתי בלבי שהרעיון נהדר, אבל אם אבנה הליקופטר, אעשה לו מערכת הנעה שלא נתקעת, בעזרת תמסורת עם מנגנון של קומביין.

בשנת 1979 הכינו בשובל את "יום הילד". בילי קורן הייתה האחראית, והיא בקשה ממני לבנות מתקן שעשועים. אמרתי לה: בדיוק לזה חיכיתי! ידעתי שבמוסך מונחות שלוש תיבות של הֶנֵּעַ סופי - final drive שפורקו מקומביינים ישנים. ביקשתי מאברי הופמן מרכז המוסך שייתן לי אחד מהחלקים האלה כדי לבנות את ההליקופטר. הוא ענה: השתגעת? זה עולה 100,000 לירות! גם אני נבהלתי מהסכום, אבל אחר כך אמרתי לו: הרי יש שלושה רזרביים! מה הם שווים אם לא משתמשים בהם? לבסוף אברי נתרצה, וזאת בתנאי שהחלק יוחזר למוסך ברגע שיזדקקו לו. התחייבתי לחבר אותו בברגים ולא לרתך אותו לעמוד, כדי שאפשר יהיה להחזירו במקרה הצורך. סופם של חלקים אלה היה כגרוטאות מתכת...

נגשנו לעבודת התכנון והביצוע. אהוד וייס היה היועץ ההנדסי, הרצל, ובעיקר בני בלול שהיה אז נער, עשו את עבודת המסגרות. אני תכננתי, חקרתי ובדקתי, ומעבר לשאלת ההפעלה עסקתי בעיקר בשאלת הבטיחות. יודעי דבר אמרו: זה גבוה, ילד עלול ליפול מלמעלה, זה מסוכן, החלקים שמסובבים את השרשרת מסוכנים, וכשמסובבים את ההליקופטר, ילד שנמצא למטה עלול לקבל מכה מהסולם. אם הייתי מקבל את כל הדברים ובונה בהתאם, הייתי בונה הליקופטר מעץ, מונח על הקרקע, ללא תנועה, ממש כמו זה שעומד כיום ליד גנון דובדבן ומתאים לפעוטות...

אמרתי: כזה אני לא בונה! זה סותר את כוונותיי. לכן המשכנו בבנייה לפי התכנון, אך טיפלנו בבעיות הבטיחות: הוספנו מעקה גבוה יותר, שרשרת שמונעת ירידה בסולם בשעת הטיסה וקבענו את גובה הסולם כך שילד שעוד לא מלאו לו שלוש לא יוכל לטפס ללא עזרת מבוגר. בנוסף הקטנו את מהירות הסיבוב שמתאפשרת מסיבוב ההגה. בדיעבד, אחרי שהילדים קיבלו את המתקן לידיהם, גילינו שניתן לסובב את ההליקופטר בעזרת הסולם במהירות רבה בהרבה מזו המתוכננת ולסכן בכך את האוחזים בהגה. במסגרת מחויבותיי לבטיחות התחייבתי בפני בילי שאתחזק את המתקן במשך 20 שנה. ואכן קיימתי את הבטחתי: גם בשנתו ה-30 עדיין עשיתי זאת: שימנתי, בדקתי ברגים והחלפתי קרשים רקובים בהליקופטר.

ההליקופטר תמיד "משך אש". כל קצין בטיחות שראה אותו אמר שהוא מסוכן ולא היה מוכן לתת לו אישור, אבל עובדה היא שמעולם לא קרתה תאונה בגללו, ואילו במתקנים אחרים, מאושרים כחוק, קרה שילדים נפגעו.

כזכור, לפני כשנה הורדו בשובל כל מתקני השעשועים שלא קיבלו אישור בטיחות. הסולם של ההליקופטר הוסר כדי למנוע שימוש בו, אך מבחינה מכנית הוא עדיין תקין לגמרי.

ההליקופטר ממשיך לטוס בבדידות בשמי שובל, לצערם של כל הילדים חובבי האתגרים. נותרו רק הזיכרונות בלבם של הטייסים הצעירים וזיכרון אשכולות הילדים העליזים התלויים עליו מכל הכיוונים, כי כל אוהביו ידעו: הליקופטר כזה יש רק בשובל!

יש בסיפור של איציק קלמן שתי נקודות שאני רוצה להדגיש: הראשונה היא שרעיון ההליקופטר הגיע מעין חרוד מאוחד - שזו תופעה מדהימה שאני ניתקלת בה כל הזמן - דילוגים וקפיצות מקיבוץ לקיבוץ של הצגות, מתקנים, שירים (בקרוב רשימה ארוכה על שיר אחד כזה), ועוד הרבה רעיונות שכנראה יכלו "לתפוס" רק בקהילה סגורה כמו קיבוץ ולכן גם עברו רק מקיבוץ לקיבוץ.

הנקודה השניה שרציתי להדגיש היא שקהל הילדים האוהד בשובל גרם לאיציק לתחזק את ההליקופטר כל-כך הרבה שנים. ברגע שהמתקן הופך להיות "מוסד", כמו שתראו בסיפורים הבאים, היוצר מרגיש אחריות וממשיך לתחזק אותו עד שהמתקן נסגר (מה שקורה לרוב מסיבות בטיחות) או שמי שיצר את המתקן איננו יותר (בקיבוץ או בעולם הזה).
קרוסלת המיכלזונים של שריד היא דוגמא מיוחדת לקרוסלה שעדיין קיימת ועובדת למרות שמי שדחף ובנה אותה כבר איננו. הנה ראיון עם הוגה ודוחף הקרוסלה של שריד בפתיחת המתקן. אני אוהבת במיוחד את הצורה שבה הוא מתאר את כל האנשים שעזרו לבנות את הקרוסלה. ההומור הוא הומור פנימי אבל הוא מעיד על השעות, הימים ומספר האנשים שלקחו חלק בבניית המתקן המדהים הזה ( את המתקן רואים כמעט כל הסרט והראיון מתחיל ב4 דקות ו48 שניות).

כשאמרתי שילדים יודעים לזהות השקעה בכל מיני מובנים, התכוונתי ליכולת שלהם להתחבר להתכוונות ולמסירות. אני זוכרת שאצלנו היתה אישה צעירה בשם נגה שהגיעה מבית העמק והביאה איתה את חיידק משק הילדים. כל הילדים עזבו הכל ובאו למשק כשנגה סוחפת את כולם לטפל, להאכיל ולאהוב חיות. ההתגייסות סביב נגה היתה עצומה ואני חושבת שמה שזיהינו היתה מסירות לרעיון.

מסירות כזאת והשקעה כזאת זיהו גם ילדי רמת יוחנן ברון אנג'ל. לא הייתי מעולם ברמת יוחנן ואני לא מכירה את רון - אבל הסרט שצילמו ברמת יוחנן (ממש לא מזמן) מספר את הסיפור בצורה כנה ואוהבת:

ומצאתי עוד כמה תמונות כאלה של חדוות עשייה ויצירה של מסגרים. הנה סדרת תמונות מדליה:

וסדרה דומה ממעוז חיים שמספקת עוד תשובה לפרץ עשייה פתאומי - הנצחה. שימו לב לשמות הנופלים שלזכרם הוקם גן השעשועים של מעוז חיים. שניים מהם הוזכרו כאן בהקשרים אחרים - עמיר יפה השתתף בצילומי ספר השחור/לבן של אמו תמר ירדני-יפה, ואהוד דפנא - הוא הודי חמודי. הצלמת היא דרורה גפני, אמו של בועז גפני שמונצח גם הוא בגן השעשועים:

זהו. רק רציתי לשתף אתכם במחשבות על משמעות הקהל ביצירה לילדים בקיבוצים ועל תפקידים יצירתיים של אנשים שאינם יוצרים מוכרים בעשייה עבור ילדים. מקווה שתמשיכו לחשוב על "קהל בחינם" גם אחרי שתקראו את הרשימה... 

וקרדיטים: פרוייקט הדיגיטציה של בית יגאל אלון, רון ברק מהוידאו של שריד, מיקי עין-גדי ואיציק קלמן משובל וכל האנשים שהיו קהל כשפיתחתי בלהט את רעיון ה"קהל בחינם" שלי....

לילה טוב.