"אנקורים" - פתרון די עצוב לתעלומה לא נודעת....

היום אספר סיפור מדהים על חידה שנפתרה בלי שידעתי שיש חידה. חלק מהסיפור הזה סופר בהרצאה שנתתי באורנים. את רוב הפרטים לא ידעתי אז - אלא רק את התמונה הכללית. עכשיו אני יודעת את כל הסיפור ואספר אותו כאן. בסוף הרשימה הזאת תבינו למה היה לי דחוף כל-כך לספר את הסיפור הזה דווקא ביום העיון. אז נתחיל...

לפני כמה חודשים כתבתי כאן על תולדות סדרת אנקורים של ספרית פועלים. במסגרת המאבקים הפנימיים שתארתי אז - בין חברי קיבוצים שראו בהוצאה צינור לביטוי יצירתי משלהם לבין גרעין של אנשי רוח וספרות עירונים שבראשם אברהם שלונסקי ולאה גולדברג - הבאתי גם מכתב של יצחק בן-מנחם ממשמר העמק ובו כתוב כך:

3.4.1943
משמר העמק
אל מערכת "ספרית פועלים"
ח.י.
נודע לנו שהנכם מוציאים ספורים בהוצאת "אנקורים". היות והתיחסנו להוצאה זו כלשדה פעולה רק לציירי הקבוצים שלנו – נבקשכם לא להוציא ספורים בשם ה"אנקורים" ולא להשתמש גם בסמל ה"אנקורים".
בהזדמנות זו נבקשכם גם להחזיר לנו את הגלופה של סמל ה"אנקורים".
בברכת חברים
בשם מזכירות הארגון
י. בן-מנחם

כשהבאתי את המכתב הזה הוא נראה לי מוזר - אבל חשבתי שצריך להתייחס בו רק לעניין הגלופה... כי זה מה שידעתי אז - והתעלמתי ממה שלא הבנתי. מה שלא ידעתי זה שמאחורי המכתב הכועס והלא מובן מסתתר סיפור מדהים על סדרת ספרים מושקעת ומאויירת על ידי התארגנות של אמנים חברי קיבוצים. את הסיפור הזה אספר היום.

הסיפור מתחיל כסיפור מקומי. בדצמבר 1935 מגישים שני חברי משמר העמק שי לילדי הגן לכבוד חנוכת המבנה החדש. השי הוא ספרון בשם "אבנר אוהב מאוד פרחים" שכתב יעקב (קוּבָּה) דורון ואייר יצחק בן מנחם.

והנה כל דפי הספר בסרטון קצר

חודש אחר-כך, בינואר 1936, שוב קיבלו ילדי הגן של משמר העמק ספרון במתנה מקובה ויצחק. הפעם הוכן הספר לכבוד יום הולדת הקיבוץ (שלפעמים קוראים לו גם חג הקיבוץ או חג המשק או יום העליה על הקרקע - תלוי מאיזה קיבוץ אתם).

והנה עוד סרטון ובו דפי הספרון השני:

וכאן הסיפור מתחיל להיות מעניין... חבר משמר העמק בשם ישעיהו בורובסקי שלח את הספרונים ב1936 לנתן ביסטריצקי מקק"ל. ביסטריצקי העביר את הספרים לשושנה פרסיץ, מייסדת הוצאת אמנות, וענה במכתב הבא:

ז' מנחם אב תרצ'ו
26.7.1936
לישעיהו בורובסקי,
משמר העמק
ח.נ.
הנני להודיעך כי מסרתי את הספורים שאתה המצאת לי לידי הגב' ש. פרסיץ והיא מצאה בהם ענין רב. היא מוכנה ומזומנה להוציא את הספורים האלה בהוצאת "אמנות" אולם היא מעירה, כי אעפ"י שהציורים בדרך כלל כנים הם מצד הרעיון המונח ביסודם, הרי ההוצאה אל הפועל איננה מתוקנת כל צרכה. ע"כ יהיה צורך להתקין כמה ציורים מחדש, כמובן, על אותם הנושאים ובאותו הרוח של הציורים המקוריים. הודיעני נא אם אין אתם מתנגדים לכך. הגב' פרסיץ מוכנה לשלם שכר חבור בעד החומר הזה וכן להמציא מספר טפסים חנם בשביל המוסד וחניכיו.
בברכת חברים,
נתן ביסטריצקי

עברו כמעט שנתיים... הגענו למרץ 1938. נראה שלא קרה הרבה בעניין הספרונים של קובה ויצחק והם נשארו בגדר ספרים מקומיים וחד פעמיים (יש עשרות כאלה ברחבי ממלכת הקיבוצים ואני מתכננת לכתוב על זה בנפרד פעם). יצחק בן מנחם הפך בינתיים לרוח החיה מאחורי ארגון הציירים והפסלים של הקיבוץ הארצי. במסגרת תפקידו הוא מארגן כינוסים ותערוכות לכמה עשרות בודדות של אמנים חברי קיבוצים שמבקשים להמשיך ליצור, להשתלם ולשפר את יכלתם. בכינוס אחד כזה במרחביה יצחק בן מנחם נואם ומגדיר את תפקיד האמן בקיבוץ - והפעם זה רלוונטי גם לנו. הנה כתב היד (ניתן להגדיל כל תמונה ע"י לחיצה עליה) ומתחתיו הנאום המוקלד. אני ממליצה לקרוא את הנאום כי הוא רלוונטי לעיסוק בתרבות בקיבוצים בכלל ואולי מתוכו מבינים גם את הקושי העצום שבעיסוק באיזשהו סוג של עשייה תרבותית בשנות ה30 בקיבוצים:

בשם ארגון הצירים והפסלים של הקבה"א הנני מודה לועדת התרבות המקומית שהואילה למסור לרשותנו את האולם הזה.
הננו יודעים שלא קל היה הדבר היות ופנה זו משמשת כרגיל חדר קריאה וברורה לנו שרעה גרמנו לחברים הנהנים ממוסד חשוב זה – ולכן הננו חושבים שנכון לבקש את סליחתכם. האמצעים הכספיים הדלים שעומדים לרשותנו לא אפשרו לנו [שכירת] אולם אחר והננו מקווים שהעבודה שהשקיעו חברינו והמאמצים של הארגון המעביר את התערוכה הזו לכל פינות הארץ – במידת מה יכפרו על עווננו.
הכרזנו שהננו מציגים את התערוכה השלישית שלנו ורבים בודאי לא יודעים דבר על שתי התערוכות הקודמות ועל קיומו של ארגון הצירים והפסלים בקבוצינו בכלל. לרשות הארגון שלנו, המונה כיום 23 חברים, מסר הקבה"א 600 ימי עבודה לשנה המתחלקים בין החברים ומזכירות הארגון. את פעולותינו התחלנו לפני 7 שנים במספר 8 חברים וכ-4 שנים המשכנו בלי כל תנאים לעבודה. בשתי התערוכות הקודמות הצגנו במושבות ובקבוצים.
חברי הארגון לרוב אוטודידקטים. בכדי לעלות ארצה ולקבוץ – וותרנו על השתלמות והזנחנו את עבודתנו באמנות. רק אחרי שנים של עבודה רגילה והשתרשות בארץ ובקבוץ חזרנו למכחול. בקיבוץ מסדרים מדי פעם בפעם נשפים מלווים הצגות טאטרליות [תיאטרליות]. חברי הלהקה הם חברי הקבוץ. להצגה דרושות תפארות – בזה התחיל את קיומו הצייר בקיבוץ.
עברו שנים. – הקבוץ שגר באוהלים עובר לצריפים ובסוף גם לבנינים. העליה ברמת החיים הכלכליים גוררת אחריה גם עליה ברמת החיים התרבותיים. רוכשים נסיון ומשתלמים. הציירים מנסים את כוחם גם בפעולות נפרדות ולא מסתפקים יותר בהשגיו של חובב. - מתארגנים ומסדרים תערוכה – התערוכה הראשונה שהתקיימה לפני 5 שנים שמשה כמבחן לכוחות הפזורים וגרמה לרכוזם, היות ונוכחנו לדעת שיש חומר שעלול להתנוון באם לא נדע לארגנו ולהפעילו לקראת שכלול אחד השטחים המוזנח מדורות בתרבות חברתנו.
התערוכה השניה שבאה אחרי שנים של טפול בחברים הוכיחה לנו שיש באפשרותנו לחסל את הדילטנטיות ולהפוך חובבים לעוסקים באמנות בכל הרצינות – על-אף הקושיים שבהם היינו נתונים בתור פועלים הממלאים את יום העבודה שלהם ככל חבר בקבוץ ועל-אף המאורעות בארץ המחניקים כל פעולה תרבותית. ברור היה לנו שעדיין לא עלינו על שלב, המרשה ותובע מאתנו להגיע גם אל הצבור הרחב בעיר הנהנה מתערוכות תמידיות של אמנים מקצועיים. במוצגי התערוכה השניה התבלט החיפוש אחרי אמנות פרולטרית ומהתערוכה ההיא למדנו שלא מספיקים לשם זה – תלבושת, אגרוף קמוץ ועוד סמלים למלחמה מעמדית. למדנו גם שאין הנושא מכפר על האמצעים האמנותיים שתבעו שכלול. – היתה סכנה שנפול לקיצוניות שניה שבחפושים אחרי פתרונות לשאלות פורמליות – מקצועיות.
לא זרות לנו הפרובלימות של הכוונים החדישים באמנות הפלסטית ונדמה לנו שידענו עד כה לשמור אמונים לתפקידנו החברותי ונשארנו מובנים למסתכל שלנו – מבלי שנרד גם לטעמו של הקהל, שעדיין קשור ברובו לדרכו ולטעמו של סגנון ה"ברוק" השולט בחברה הזעיר-בורגנית שבה גדלנו וחנכנו בגולה. רצוננו לשרת את החברה העובדת השואפת לסגנון חיים שיסודם פשטות וכנות. מגמתנו – לתת בטוי ציורי לאופייני שבחיינו ואם סביבתנו חדורה רוח וקצב מהפכניים, נדע לבטא את זה בפרצוף כמו בנעל בנוף וגם בפרח.
בעבודות התערוכה השלישית (הזאת) אפשר בודאי למצא השפעות שונות מכוונים וגדולים באמנות שהתביעו את חותמם על כל שטחי התרבות של זמננו – אבל נדמה לנו שלא תמצאו כאן זיופים וחיקויים. הננו רוצים לטפל באמת הפשוטה שבחיינו – החסרים הִדור – וחסרים גם כבלים המחסלים כל רצון משוחרר. הננו מאמינים שבכוחה של האמת הפנימית להזהיר ולמנוע כל אדם חפשי משעבוד לזולת ובכוחה גם להוביל את האמן להתבטאות כנה ולא לשעבוד למנירה.
כל תערוכה שלנו מקדים כינוס שבו הננו גם דנים על דרכו ועל עבודתו של כל חבר מארגוננו. לא חסרה לנו בקורת עצמית – אבל גם לא מספיקה רק בקורת זו. הבאנו את עבודתנו העירה בכדי לקשור יחסים עם צבור העובדים הרחב ועם חבר האמנים המתרכזים בעיר. ברצוננו לתת ממה שביכלתנו וגם לקבל מחכמתכם ונסיונכם אתם. ברור לנו שעלינו עוד לרומם, לשפר ולשכלל את אמצעי הבטוי שלנו בחפושינו אחרי האמת שבאמנות. מהבקורת שלכם נדע ללמוד – באם תובא לנו לשם עזרה.
קיימים גם אגודים עירוניים וארציים של ציירים ופסלים ולא ידוע לנו מידת פעילותם וחלקם בחיי הצבור. ארגוננו תובע מחבריו לא רק השתתפות בתערוכות אלא גם פעילות מתמדת בחיי הקבוץ. הננו עוסקים גם בהרצאות באילוסטרציות לספורי ילדים בשפור העתונות הפנימית, בקשוט הנשפים המוסדות ואף הדירות של חברים וחצרות במשקים. הננו רוצים בזה להחדיר יחס והבנה לאמנות הציור בחברתנו.
כוחותינו דלים – כי אין באפשרותנו ואין גם ברצוננו לעשות כל זה רק ע"ח העבודה במשק ולכן הננו זקוקים גם לעזרה מהחוץ. בהזדמנות זו הננו פונים בקריאה למוסדות התרבות המרכזיים ולחברים האמנים – תנו יד למפעלנו – מפעלכם!

בסיכומי הכינוס במרחביה במרץ 1938 נכתבו שתי שורות שחייבים להקליד כאן (מי שרוצה לקרוא את הסיכומים יכול ללחוץ על התמונה ולפתוח לגודל המתאים - אני ממליצה!):

"מטעם המחלקה לתרבות שליד הוה"פ של הקבה"א השתתף בכינוס דוד הנגבי."

"הכינוס רואה צורך בהוצאת סיפורים לילדים עם אילוסטרציות. הכינוס פונה למחלקה לחינוך של הקבה"א שתשתתף בהוצאת הדבר לפועל."

ובחוזר שנשלח למשתתפי הכינוס (כאן למטה המסמך כולו) מתבקשים חברי האירגון "להתפקד" ולשלוח תשובות לשאלון קצר (שחלקו נשאל בצורה אחרת שלא מצאתי ונקרא "שאלון ברונשטין") על יכולותיו והכשרתו של כל אמן.

והנה כמה מהתשובות... שבהחלט נוגעות לעניננו כאן.

תשובותיו של מרדכי ורהפט משריד - הלוא הוא מרדכי אמיתי העורך הראשון של משמר לילדים ועוד יופיע כאן בהמשך. שימו לב לפנסי הקסם ולהצגות שהוא מזכיר:

תשובותיו של אברהם (טושק) אמרנט ממזרע (שימו לב לתיאטרון הצלליות, למריונטות, ולבובות האצבע):

תשובותיה של ז'ניה ולדברג מבית זרע (שימו לב לתיאטרון הצלליות ובובות האצבע):

ועוד...

תשובותיו של פיליפ [משה?] ממעברות - נגר, יש תיאטרון צלליות, יודע להכין בובות:

מתיאס מהזורע - נגר, יש תיאטרון בובות, יודע להכין בובות, חבר בועדת קישוט:

בקיצור... יש פעילות תרבותית לילדים בקיבוצי השומר הצעיר כבר כמה שנים ומכינים אותה אמנים מקומיים. יש פואנטה לסיפור הזה... אל תאבדו אותי...

ונחזור לספרים שהכינו קובה דורון ויצחק בן מנחם ב1935-1936. לא ברור מה יצא מההתקשרות עם הוצאת אמנות ועם שושנה פרסיץ. גם לא לגמרי ברור לי שאלה באמת הספרים שנמסרו. אבל מה שברור זה שמעיין היצירה של קובה ויצחק לא יבש. הם המשיכו ליצור ספרונים חד-פעמיים משותפים והנה עוד אחד כזה מיוני 1938 - "לגד כפתור אבד" שמוקדש לבנו של קובה - ישי דורון:

אבל... החלום לא נזנח... ב5 מאי 1939 מופיעה כתבונת קטנטנה ב"דבר" שמספרת את הסיפור הבא (הבאתי את תמונת העמוד השלם ואח"כ הכתבה עצמה):

והקטע הרלוונטי לסיפורנו:

בהוצאת "סמדר" תל-אביב יצא מטעם ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר חוברת גדולה, בצורת אלבום "אבנר אוהב פרחים" סיפר יעקב צייר יצחק (הציורים הם בכמה גוונים). בקרוב עומדים להופיע חוברות חדשות בסידרה זו, מאת יעקב (יום הולדת לקבוץ, הטרקטור החדש), אממה (הקדים והסוכה, הגיבורה הקטנה), מרים (מעשיה ביום סערה), הכתובת: תל-אביב, ת.ד. 298. המחיר 50 מא"י.

לפני שתתחילו לנחש מי הן אממה ומרים (את יעקב ויצחק כבר הכרתם וגם את ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר - ובכתבה הם מוזכרים שוב - קובה מוזכר ככותב ב"הדים" ויצחק מופיע ברמיזה ב"בשיר ובחרט" שהוא מצייריו.)... הנה הספר "אבנר אוהב פרחים" - שיצא בהוצאת מסדה (ולא ב"סמדר" כמו שכתוב):

והנה כל דפי הספר:

מעניין גם לראות את ההכנות שנעשו לציורים שבספר. יצחק בן מנחם השתמש בשלושה צבעים - צהוב, כחול ושחור. למטה אפשר לראות (וכדאי להגדיל!) את הציור המקורי ואת נסיונות הצבע שלפני ההדפסה:

והנה שילוב הצבעים שנבחר:

בחלק הפנימי-האחורי של הכריכה נכתבו שמות הספרים שעומדים להופיע בסדרה:

ובצידה החיצוני של הכריכה מופיע סמל הוצאת מסדה:

מוקדם יותר, במרץ 1939, כותב יצחק גולניצקי מרמת-יוחנן שמשמש כמזכיר ארגון הציירים והפסלים במקום יצחק בן מנחם למשמר העמק. מדובר במכתב על תקציבים, על סידורים, על פנס קסם להרצאות, על הצלחות ואכזבות, ועל "אבנר אוהב פרחים":

והקטע העיקרי שרלוונטי לסיפור שלנו (אפשר לקרוא את כל השמות והפרטים במכתב עצמו):

קיבלתי בינתים את "אַבנר" שלך. החוברת נתקבלה יפה מאד בחוגי ההורים. גם המחיר הזול וגם הסיפור המתאים וכו'. אך לגבי דדי – קצת הצבעים בגוף הספר – גַסים מדי. הציור על המעטפה קצת קולקל. שני הצבעים חופפים פחות מדי אחד את השני.

ובאפריל 1939 מגיע גם מכתב ממרדכי נרקיס ששמע על ספרון חדש בשם... "יום הולדת לקיבוץ" אבל לא מצא אותו:

כמה ימים אח"כ מגיע מכתב (שאני לא מזהה את החותם עליו) ובו פרטים על הוצאת הספר השני בהוצאת מסדה ועל עמידה על המקח מול ברכה פלאי בעלת ההוצאה:

והנה הספר השני שיצא בסדרה - "יום הולדת לקיבוץ" (אגב - ראיתי כמה עותקים של הספר במקומות שונים. כל העותקים נראים מלאי פטריה שקצת מקלקלת את המראה המדהים של הספר. זה כנראה משהו בנייר שעליו הדפיסו את הספר ב1939):

אם תחזרו לספרון המקורי שיצא בעותק אחד ב1936 תראו שהציורים מאוד מאוד דומים.

אז נמשיך... ביולי 1939 יוצא חוזר לחברי ארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר. בחוזר מסופרת השתלשלות העניינים של ספרי הילדים ומוצגת תכנית המשך.

והנה החלק שלנו בהגדלה. שימו לב לסעיף השני ובו מתבקשים החברים לשלוח איורים לסיפור "מעשיה ביום סערה" של מרים משער הגולן. עוד נחזור לזה...:

ביולי 1939 מגיע מכתב מצבי זהר (אותו צבי זהר ממשמר לילדים שייצא בעוד 6 שנים) ובו הוא מביע הסתייגות מתמיכה גורפת של הקק"ל במפעל ספרי הילדים:

ובאוגוסט 1939 הקק"ל (הפעם שוב נתן ביסטריצקי) מודיעים שיסכימו לתמוך בספרים עתידיים לילדים בתנאי שיראו רשימה מסודרת של הצעות לסיפורים:

אני לא יודעת אם אלה ההצעות שנשלחו לקק"ל אבל הנה כמה רשימות של סיפורים שנשקלו - בכתב ידו של יצחק בן-מנחם. וכאן גם מופיעים השמות המוכרים.:

והנה קצת מהמקומות בהם הופיעו הסיפורים:

עין הקורא הוא קיבוץ שער הגולן לפני עליתו על הקרקע בעמק הירדן. מרים רוט היא מרים רות. והסיפורים שמוזכרים התפרסמו כולם בין 1936 ל1939 ב"דבר לילדים" ב"החינוך המשותף" וב"הדים".

הקריאה שיצאה מארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר - לאייר את "מעשיה ביום סערה" של מרים רות הניבה הרבה מאוד הצעות. הנה מכתב אחד ששלח שלמה חוצן מקיבוץ גת ביחד עם הצעה משלו:

והנה חלק מההצעות שהצטברו "במערכת" אצל יצחק בן מנחם במשמר העמק.

הצעות לדף הראשון (גם זו המרשימה מלמעלה):

הצעות לדף השמיני שבו יש לילד גדעון אבנים בכיסים:

והצעות לסיום הסיפור בו גדעון פוגש באורי ושניהם יחד הולכים ופוגשים בילדים שנותנים ידיים:

עכשיו גם תבינו למה היה לי דחוף לספר את הסיפור הזה ביום העיון ע"ש מרים רות באורנים. המשפחה היתה שם והם לא ידעו על הספר ועל ההכנות. למעשה, אני לא חושבת שהרבה ידעו. שער הגולן נחרבה ונשרפה ב1948 והרבה מהדברים שנאספו בחדרה של מרים רות אבדו אז. אין זכר בכלל לדברים המוקדמים שעשתה וגם אין תיעוד שיספר את הסיפור הזה מהצד השער-הגולני כי פשוט לא נשארו שם מסמכים כאלה מהתקופה שלפני המלחמה. אם יש למישהו זכרון או מידע אשמח לדעת בעצמי ולהעביר למשפחה. מזל שהציורים שאתם רואים למעלה וגם ההתכתבויות נשמרו כדי שאוכל לספר את הסיפור.

ומה שאתם עוד לא יודעים זה שהנכדה של יצחק בן מנחם נשואה לנכד של מרים רות (רון מהבלון הצהוב). וכמובן שגם הם לא ידעו. אה - מה תגידו? סיפור שווה!

וזה עוד לא נגמר...

 הם לא מתייאשים וממשיכים לדחוף עוד ספרים. כבר סוף 1940. יצחק בן מנחם כותב למשרדו של מרדכי נרקיס. המכתב לא ברור לי לגמרי אבל מוזכרים בו ספרי ילדים בהוצאה רוסית. אני חושבת שפעם אבין את המכתב הזה טוב יותר.

ועכשיו - עוד הפתעה. בתיאור של אוריאל אופק את מרדכי אמיתי ברשימה על משמר לילדים מוזכר הספרון על עלילות קופסון בן חיל שיצא ב1939. בערימת החוברות והציורים שמצאתי נמצא גם מקור לספרון אחר שהכין מרדכי ורהפט שהוא, כמו שראינו למעלה, חבר בארגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר.

וגם תכתובות (די מאכזבות) בקשר לספרון הזה מצאתי:

אל תדאגו... זה עוד לא נגמר.

הזכרתי בכותרת את המכתב של בן מנחם בקשר לשם וסמל האנקורים של ספרית הפועלים... ואנחנו עדיין רק ב1940....

אז לקובה ויצחק היתה במשמר העמק שכנה-חברה שקראו לה אמה תלמי - או אמה לוין - או אממה. אני אקרא לה אמה. אמה כתבה סיפורים ואפילו פרסמה ספר בשם "אנחנו - מספורי הגן" ב1937 או 1938 (אני לא לגמרי בטוחה). רבקה גורפיין מעין שמר, שכבר נזכרה ברשימה הזאת כמה פעמים, כתבה על הספר ביקורת בדבר ביולי 1938 (כדאי להגדיל - כתוב יפה):

ובמקביל אמה פרסמה מספוריה ותרגומיה בדבר לילדים, ב"החינוך המשותף" ובהרבה הזדמנויות ופרסומים אחרים. לפי הדברים שכותבת רבקה גורפיין - אמה תלמי היא כנראה באמת חלוצה בז'אנר סיפורי המקום הקיבוציים לילדים:

(על התרגומים שמופיעים כאן בנוסף לסיפור - אני מתכננת לכתוב מתישהו בקרוב):

והנה הסיפור עם השם המוזר "עמוד החשמל":

במרץ 1941 מופיעה ידיעה קצרה על ספרונים שהוציאו חברי הקיבוץ מסיפורי המקום לילדי-הקיבוץ לכבוד סיום לימוד נושא "הנקודה" (גם על שיטת הנושאים אני צריכה להרחיב פעם):

ובסוף 1941 יוצא הספר "עמוד החשמל במבוכה" שכתבה אמה תלמי ואייר יצחק בן מנחם:

וכשהופכים אותו רואים את הסמל והכיתוב הבאים:

גם ב"דבר" מופיעה מודעה בסוף דצמבר 1941:
:

ובה כבר כתוב בפירוש - "האנקורים" בת לספרית פועלים

 נסיונות להפיץ את הספר לילדי הגולה לא עולה יפה - כמובן. המלחמה והמאורעות לא מאפשרים שום קשר - והקק"ל שוב מתחמקים מעזרה ממשית:

ועכשיו הגענו ל1943. הנה שוב המכתב של בן מנחם לספרית פועלים - עכשיו הוא מובן יותר. הרבה הרבה יותר:

3.4.1943

משמר העמק

אל מערכת "ספרית פועלים"

ח.י.

נודע לנו שהנכם מוציאים ספורים בהוצאת "אנקורים". היות והתיחסנו להוצאה זו כלשדה פעולה רק לציירי הקבוצים שלנו – נבקשכם לא להוציא ספורים בשם ה"אנקורים" ולא להשתמש גם בסמל ה"אנקורים".

בהזדמנות זו נבקשכם גם להחזיר לנו את הגלופה של סמל ה"אנקורים".

בברכת חברים

בשם מזכירות הארגון

י. בן-מנחם

והתשובה מגיעה 3 ימים לאחר מכן....

אני חושבת שאין הרבה מה להוסיף... הנגבי פשוט מוחק את כל מאמציו של יצחק בן מנחם ומנשל אותו ממש במחי קולמוס מתכונה חיובית של עשייה והשתדלות שנמשכת כבר יותר מ8 שנים... אמרו לי במשמר העמק שזה לא היה נדיר לראות את בן מנחם כועס. מעניין למה... אני הייתי מתפוצצת מכעס. כל מאמצי הציור, השכנוע, הכוונות הטובות - הכל הפך לסחיר ומכיר. מכעיס זו מילה עדינה.

והבירור ממשיך:

ועוד אחד:

ולבסוף סיכום:

שימו לב לסעיפים הבאים:

"3. בטול חוזים עם אנשים מבחוץ הנוטלים את האפשרות לעבודת חברינו - הסכמנו לדחות עד לאוקטובר בתנאי שיודיעו לח' ל. גולדברג וא. נבון על הבירור שהתקיים.
4. לצרף מיד חברים שמזכירות הארגון תקבעם, למערכת "אנקורים" ו"אלכסון" - הננו מניחים שלא תהיה בזה הפרת חוזים והננו מאמיניםשרק בדרך זו נאפשר טפול מידי בהכנת החומר לשנה הבאה."

למותר לציין... לא קרה כלום... חוץ מהמכתב ההוא מ1943 לא נותרו לבן מנחם ספרי ילדים בספרית פועלים. גם שם האנקורים הפך ל"של לאה גולדברג". אירגון הציירים והפסלים של קיבוצי השומר הצעיר המשיך וממשיך לעבוד - אבל הילדים יצאו נפסדים ממהלך פוליטי ב1943. חבל.

שימו לב שרבקה גורפיין - שהמשיכה להתעקש וגם הצליחה להוציא ספר ב"אנקורים" ב1944 ל-מ-ר-ו-ת כל התמרונים של לאה גולדברג - התעקשה שאיגנץ (יצחק פולקוביץ') מעין שמר שהיה חבר בארגון הציירים והפסלים - יאייר את ספרה "וַדִי יוצא לעבודה".

בתחילת 1944 יצחק בן מנחם מציע למכור את פנס הקסם, את המסגרות ואת הצלליות של ארגון הציירים והפסלים למוסד החינוכי:

כל מה שנשאר מהכוונה והעשייה של יצחק בן מנחם, קובה דורון, מרים רות, אמה תלמי, מרדכי אמיתי, ועוד רבים וטובים - בסדרת אנקורים - הם ספרים יפיהפיים ונשכחים בקופסה בארכיון. אני מקווה שבמשמר העמק, שנכנסת לשנתה ה90 בקרוב - ידעו לעשות משהו מכובד עם הספרונים האלה. אולי אפשר להוציא מחדש? אני ראשונה בתור להזמין. 

אגב, לפני ההרצאה באורנים הלכתי לבדוק בספריה של מרים רות אם יש זכר לספרונים האלה אצלה. היה שם עותק יפה ושלם של "עמוד החשמל במבוכה". אני חושבת שכל מי שידע על הסיפור הזה הבין את מה שאני מבינה היום - שכל הוצאה של ספרון כזה עלתה במאמצים והשקעה אדירים - גיוס כספים, כינוסים, ימי עבודה ארוכים ואכזבות. מי שהצליח לתמרן בין כל אלה עשה את זה במחיר כבד של מריבה בלתי פוסקת.

מרים רות עצמה הוציאה שוב ספר רק בשנות ה70 כשהיתה כבר מבוססת במעמדה כאשת חינוך. קובה המשיך לכתוב לילדים - ועוד אספר על מפעל מיוחד שלו - אבל נהנו מיכולותיו בעיקר ילדי משמר העמק וקוראי "השבוע בקיבוץ הארצי". יצחק בן מנחם נפטר לפני שיצא ספרה הראשון של מרים רות. אמה תלמי נהיתה חברת כנסת. רבקה גורפיין ומרדכי אמיתי המשיכו להאבק בממסד ובלאה גולדברג.

וכמובן - קרדיטים - תודה לנירה ונאוה בארכיון משמר העמק, לעודד בן מנחם (בנו של יצחק), לישי דורון ונירה אשל (ילדיו של קובה דורון), לספרית אורנים ולבנות מרכז מעיין שנתנו לי לפשפש בספריה של מרים רות, לארכיון יד יערי וליובל דניאלי במיוחד במקרה הזה, לארכיון דבר ברשת, למשפחת עברי המקומית (שהיא גם בן מנחם), לרבקה אמיר, ולכל מי שבא והעיר על ההרצאה שנתתי באורנים. תודה!

עבדתי על הרשימה הזאת כמה ימים ולילות - אז עכשיו אמנם מוקדם - אבל לילה טוב....