מפי הטף ועוד הפתעות...

הרשימה היום באמת ארוכה אבל אני די גאה בה. רציתי לכתוב משהו שיספר על מקומם של הילדים בחגיגות היובל לדגניה א' ולתנועה הקיבוצית. היום המקום שמוקדש להם הוא מצומצם עד לא-קיים. אני לא מתכוונת לנוסטלגיה או לסיפורי ילדות - אלא לחגיגה עצמה - ל"יום הולדת".

ביובל לדגניה א' ולתנועה הקיבוצית שנחגג (משום מה) באביב 1961 בתערוכת "משפחת הקיבוץ" דוקא מצאו לילדים, כיאה למשפחה "צעירה", מקום די מכובד. ברשימה הזאת ובזאת שאחריה אני מתכוונת לספר על שני אירועים שסימלו את מקום הילדים בחגיגות: הראשון הוא הספר "מפי הטף" של אראלה הורביץ (נתיב הל"ה), זרובבל סקר (ניר-עם), ותקוה שריג (בית השיטה), שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד; והאירוע השני הוא המחזמר "מה טוב יחדיו" מאת יהודית סלע-וינר (דגניה ב') ויקותיאל שור (קבוצת כנרת) ובביצוע ילדי בית החינוך המשותף בעמק הירדן, שהוצג בטקס המרכזי בחגיגות היובל.

ולפני שנתחיל, אזכיר שכל תמונה נפתחת בהגדלה ע"י לחיצה עליה. הפעם מסתתרים הרבה פרטים ושמות בתמונות שלא העתקתי. ונתחיל...

דוקא מי ש"התניעה" את התהליך הלימוד המדוקדק שאציג כאן היום היא לא אחרת מאשר בתו של האיש שיברך את דגניה ביום חגה - הלוא הוא נשיאנו שמעון פרס... פניתי אל צביה ולדן במסגרת החיפושים אחרי חיים האוזמן והיא שאלה בשבילי את הוריה, שהם בוגרי בן שמן מהשנים הנכונות, אם הם מכירים אותו. צביה חזרה עם תשובה שלילית, אבל גם שאלה שאלה משלה - האם אני מכירה או מתעניינת בנושא אימרות ושיבושי-לשון של ילדים בקיבוצים. מיד אמרתי לה שיש את הספר "מפי הטף" שהכרתי, והבטחתי לה שאשלח לה עוד מידע. ה"עוד מידע" הפך לרשימה הזאת ועל כך תודה לצביה.

אז למי שלא זוכר או לא יודע - הנה עטיפת הספר "מפי הטף", שהוא למעשה ספרון מרובע - די נחמד:

עטיפת הספר מורכבת מכתב ידה העגול של אראלה על ציור של ילד מנתיב הל"ה בשם עופר שהיה בן 7.5 ב1960-61:

את הספר פותחת הקדמה שנכתבה כנראה ע"י אראלה או תקוה שריג (כפי שנרמז בחתימה המעניינת שבסוף ההקדמה - אראלה היתה גרפיקאית בהוצאת הקיבוץ המאוחד ותקוה שריג היתה מחברי המערכת):

לדגניה אם הקבוצות

פשוטו כמשמעו: לקט דברים מפי-הטף, ילדי הקבוצות והקיבוצים – שברירי-ראי, בהם נשקפת הווית הקיבוץ בעיני ילדיו: כיצד משתלבים ומתמזגים בחייהם תופעות המשפחה, היחד והיחיד; כיצד הם מהלכים בחצר הקיבוץ וגדלים בתוכה עם נוף הצומח-והחי; מהו אופק-ראייתם ומהי בת-הקול העונה מפיהם לעולם שמחוצה להם; האם הם בני יש-מולדת ויש-עם ומעמד ואם הד בפיהם לקולות הזמן. האם וכיצד הם תוהים על פלאי-הבריאה; תגובות, הארות ו"מעני-לשון" שנאמרו בתום-ילדות ורעננות ראייה.

נמנענו מגודש. פנינים מרובות נשארו במטמון לעת-מצוא. שמחנו על כל ישוב שנוסף כאן, כשם שהצטערנו על ישובים שנעדרו מן המחרוזת שלנו.

גיל הילדים שהבאנו דבריהם הוא הגיל הרך. (הסיפרה בסוגריים ליד שם הילד מציינת את גילו) בכמה מקומות נעלמו ממנו שמות הילדים, או הישובים – ועם כולם הסליחה.

החומר נלקט מתוך שבועוני התנועה הקיבוצית: "בקיבוץ" (הקיבוץ המאוחד), ה"איגרת" (איחוד הקבוצות והקיבוצים), "השבוע בקיבוץ-הארצי" ו"עמודים" – (שבועון הקיבוצים הדתיים). הקבוצים השוקדים על אגירת דברים אלה ופירסומם יצאו "נשכרים", ואין הלקט המקרי הזה מעיד, כמובן, במאומה על שנינותם של ילדי קיבוץ זה או אחר.

תהי נא הופעת הלקט הזה "מפי עוללים ויונקים" בשנת יובלה של דגניה האֵם, סימן לאחוות הקיבוצים ועֵדוּת למעיינות-חיוּתם המפכּים בעוז.

המביאים לבית-הדפוס

הספר עצמו יצא במהדורה של 3000 עותקים וע"פ מסמכים שמצאתי ביד טבנקין אכן הוגש לדגניה לכבוד שנתה ה50. והנה ההקדמה כפי שהיא נראית בספר (השארתי שוליים לתמונות כדי שתקבלו מושג איך נראה הפורמט המרובע):

ושתי דוגמאות מתוך הספר מעוטרות באיוריה של אראלה. בדף האחרון של הספר מופיע הציטוט המחוכם הבא:

יד לפה!
הילדים עומדים בגן ו"מתחכמים" בינם לבין עצמם. פתאום קופץ אלון:
ילדים, אל תגידו "חכמות"! עוד יכתבו את זה ביומן!
(עין חרוד)

הסיפור מאחורי "מפי הטף" מעניין למדי, ומלמד על היקף תיעוד אמירות הילדים ועל התופעה כתופעה קיבוצית. את המסמך הבא מצאתי ביד טבנקין. בסוף 1958 שלח זרובבל סקר את הגלויה הזו להוצאת הקיבוץ המאוחד:

ניר-עם 28.11.1958

לכבוד מערכת הוצ. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

ח.נ.
יש בידי אוסף "מפי הטף", מבני הקיבוצים של שלש התנועות הקיבוציות, המקיף חומר של כ-10 שנים. האוסף כולל כ-600 כרטיסיות ממוינות וערוכות לפי מדורים. לדידי, יש בו חומר מענין ואף חשוב מבחינת ראיית העולם ע"י בן הקבוצה.

הח' דן גלברט כתב לי שהוא דבר על כך עם הח' מאיר. דן מוכן להוסיף ציורים.

אם אתם מעונינים בהוצאת ספרון מסוג זה, הודיעוני-נא ונבא בדברים.

את התשובה אפשר לשלח לפי הכתובת שבניר-עם או כתבתי בירושלים, בה אני נמצא משך כל השבוע (מלבד שבתות, כמובן).

בברכה

זרובבל סקר

החומר שאסף זרובבל סקר נלקח בעיקרו מפרסומי התנועות השבועיים. האימרות שהופיעו בפרסומים האלה נלקחו מתוך העלונים הפנימיים של הקיבוצים השונים. הנה לקט אופייני מתוך "בקיבוץ" של שנות ה50:

אֶיל (בן 3.5) יושב על ערימת אבטיחים ליד הרפת.

- אֶיל, אֶיל! איפה אתה?
- אני בשיכון אבטיחים....
(בית קשת)

דוד (בן 5): אמא! אברהם יש לו שפם – אז הוא פלמחניק?
- כן.
- אז גם סטאלין הוא פלמחניק. נכון?
(שפיים)

מתכוננים ללכת לסרט. האם מזרזת את שלמה (בן 4): עוד מעט יתחיל הסרט....
שלמה: בין כך יגידו עוד מעט: "ילדים, לעזוב את האולם!..."
(תל-יוסף)

יעקב (אל אבא): אתה יודע למה לסינים יש צמות?
- למה?
- כי סין ארץ רחוקה והספר לא מגיע לשם...
(כברי)

עירית: אבא, בשביל מה הכוכבים?
אבא: הכוכבים – זה החשמל של השמים...
עירית: אז למה לא שומעים את הגנרטור?
(חקוק)

לטורים היה בד"כ אופי מאוד גרפי והפורמט נשמר במשך שנים. עיצב אותם דן גלברט והם היוו מקור לא אכזב של מידע מקומי מכל קיבוץ. ועדיין... היה בהם משהו מוכר לכל קוראי העיתון - הרעיונות וגם הנפשות הפועלות היו טיפוסיים ומשותפים לקיבוצים רבים.
 

ולמי שלא מכיר וחושב שאני מתארת תופעה שעברה מן העולם, הנה כמה דוגמאות מהשנים האחרונות. בהרבה עלונים קיבוציים תיעוד אימרות השפר של הטף הוא דבר מקובל ואפילו אהוד. תוכלו למצוא גם כמה דוגמאות ברשת:



מפי הטף בעלון של שובל מ2009





"טפטופי טף" מבית-ניר משנות ה80
נשלח ע"י הקוראת הנאמנה שלומית



ולמה, אתם בטח שואלים, כ"כ מתעניינים חברי קיבוצים מבוגרים באמירות של ילדים קטנים? הנה הסבר אחד, קצת רומנטי, על משמעות האמירה הילדית. המאמר התפרסם באפריל 1951 ב"בקיבוץ". שימו לב (!!!) לאיור של מרים ברטוב: 

שפת הילדים

הסופר הרוסי, צ'כוב, אמר פעם כי תאור הים הנפלא ביותר היה תאורו של ילד: "הים היה גדול מאוד"...

יש משהו מקסים ולבב בשפת הילדים. היא משוחררת מהמלאכותיות שבעושרנו הלשוני, היא בלתי אמצעית, היא קולעת לעיקר.

פעמים, כשלשוננו נאלמת נוכח יופי בלתי נשכח, בפגישת פנים-אל-פנים עם הנשגב, נבקש שפת-ילדות זאת, והמלים מפרפרות על קצה הלשון ואינן...

לא מקרה הוא שאף האמנות, בבקשה את הביטוי הבלתי מזויף, הישר – חוזרת למחוז הילדות. בציור – לאמצעי ביטויה הפרימיטיביים, לקוויה הפשוטים. במוסיקה – לצלילים הבלתי מזוייפים. בשירה – לפשטותה.

יש ונתעורר מלהגנו היום-יומי, משפע חכמתנו ובטחוננו העצמי והנה חסרי-אונים אנו מילד, אלמים.

האמן הגדול, שמא אינו בעצם אלא ילד גדול?..

זאב, יראון

תאורים מפורטים של שיחות ילדים לא היו נדירים בעיתונות הקיבוצית התנועתית והפנימית (כבר כתבתי על זה פעם משהו). הנה למשל תיאור של שיחת ילדים על מה יעשו כשיהיו גדולים, שרשמה זהבה מאשדות יעקב בספטמבר 1952 והתפרסם על דף שלם בגליון "בקיבוץ":

הסבר אחר, קצת ציני אולי, יכול לספק קטע שהתפרסם ב"בקיבוץ" ביוני 1951. הקטע מתאר קטעים של אמירות של ילדים בעיר שהתפרסמו במוסף סוף השבוע של העיתון "דבר". "הצצה חינוכית - בגליון אחד של "דבר השבוע" (24.5.51) אנו מוצאים את ה"פנינים" החינוכיות המצורפות, שנמסרו ע"י קוראים מן העיר. שם המדור בעתון הנ"ל הוא "הצברים הללו"... האם לא יהא נכון הדבר להכתירו בשם "ההורים הללו" או "החינוך הוא?"...."

הקטעים שצוטטו מציגים את המשפחה העירונית כמשפחה אלימה ולא מכבדת ילדים. האיור של דן גלברט מציג מהצד השני של הגדר את הקיבוצניקים שמצטופפים ביחד לראות את הנעשה בצד השני:

אני לא יודעת איזה מן ההסברים הוא הנכון. אבל כדי להבין את שרשי התיעוד של אמירות הילדים הלכתי לחפש את האוספים הראשונים שהתפרסמו.

האוסף הראשון בעברית של אמרות ילדים התפרסם ב1935 ונקרא "הילד בארץ ישראל". הספר הוא פרוייקט מרשים בהיקפו, בחזונו, ובפורמט המהודר שבו יצא (והיה נדיר לתקופה). מאחורי הפרוייקט עומדת משוגעת לדבר בשם גיטל מייזיל. לא יכולתי להתאפק ו"דחסתי" לכאן כמה דפים מהספר שיכולתי. ראיתי והחזקתי במו ידי שלושה עותקים של הספר במקומות שונים בארץ. כל מי שמחזיק בעותק כזה יודע בדיוק במה מדובר ומעריך מאוד את הספר ואת חזונה של גיטל מייזיל. העותק שממנו צילמתי את התמונות נמצא בארכיון של דגניה א'.

ההקדמה לספר היא פנינה של ממש ולמרות שהיא ארוכה מאוד החלטתי להביא אותה כאן במלואה. כמו שכתבתי קודם, כל תמונה מתוך הספר ניתנת להגדלה וכדאי (מאוד!) לפתוח לפחות תמונה אחת כזאת כדי לחזות מקרוב בפלא...

הקדמה

אגב נדידה ממקום למקום, מנקודה לנקודה על פני ארץ ישראל כולה; אגב הקשבה לשיחת ילדים בבית, בגן, בחצר בית הספר וברחוב; מתוך קשירת יחסים עם הורים וקרובים, מטפלים ומטפלות, גננות, מחנכים ומורים של שכבות סוציאליות שונות, קבוצים וקבוצות – לוקטו למעלה מ-4000 מאמרות שבעל-פה, אלפי שירים חבורים, חידות ומכתבים מאות ציורים ועשרות ניגונים.

כמורה דרך בשעת צירוף הספר "הילד בארץ-ישראל" שמשה לא הכוונה הפדגוגית, הפסיכולוגית גרידא או הפילוסופית, אלא הגישה הספרותית, אמנותית-אנושית. ומים החומר שלוקט נבררו המאמרות והיצירות (שיתכן, כי לפעמים הם חלשים כערך בפני עצמו), המשקפים בצורה הבולטת ביותר את הילדות-כללי והאנושי-כללי המשוח בצבע הסגולות המיוחדות של המקום.

החומר שנבחר חולק באופן שיועמד האדם מול הסביבה, שיובלט ויודגש האדם, הלך רעיונותיו, הסתגלותו לחייה ולאוירה של ארץ ישראל.

ומשום כך החלוקה לשמונה מדורות: א) אדם וטבע, ב) אדם וביתו, ג) בין אדם לחברו, ד) אדם ועבודה, ה) אדם, עם וצבור, ו) בין אדם למקום, ז) הרהורים ורעיונות, ח) חבלי לשון – ובכל מדור עצמו חלוקה לפי הגיל. (בדרך כלל מגיל אחת וחצי עד שלש עשרה וחצי שנה). לפני כל מדור ניתן צלום של ילד או ילדה. החומר ניתן בלי "הנחות קודמות", בצורה גולמית, בלי חסר ויתיר בלי יפוי וקשוט, אלא דברים כמו שהם, כפי שיצאו מפי הילדים, כפי שהועתקו או צולמו מרשימות, יומנים, מחברות בתי-ספר, ציורים וכדומה. בצרוף שמו של הילד, גילו, מקום מגוריו, ומעמדו הסוציאלי של הוריו. בכמה מקרים, מתוך נימוקים חנוכיים, ניתנו הדברים בעילום שם. אצל ילדי הספרדים והתימנים צוינה גם העדה.

אשר לילדותי-כללי ולאנושי-כללי הרי העובדות הדומות דלהלן אינן מקריות כלל: מוטיק בן ה3.5 (דגניה ב'), כשאיימו עליו שיכלאוהו בלול, השיב: "טוב, אשב בלול, אבל ביצים לא אטיל!" וממש כתשובה על דברי-איום כאלה ילדה בגרמניה לפני 50 שנה (Kindermund, Paul von Schonthan, Berlin 1886) או יצחקה'לה בן הארבע (קבוצת גשר) בקש ביום של שרב: "הוי, תקררי לי את השמש!" – וכמעט כדברים האלה אומר קוקו בן השלש ברוסיה הדרומית, בקרים (Mапенькие Дети Қ. Чуковский Лениград, 1929) ולא זו בלבד – אפילו ביצירת מלים חדשות, בסרוסי הלשון אתה מוצא חוקים הגיוניים-פנימיים דומים אצל ילדים המדברים בשפות שונות זו מזו, כגון רוסית ועברית, עברית וגרמנית, עברית וכל לשון שהיא.

אך לא מקרית היא גם העובדה, שנבדלות זו מזו הבדל אינדיבידואלי ומצוינות בסגולות ספציפיות הן יצירות הילדים, לא רק של כל שכבה סוציאלית בארץ-ישראל כשהיא לעצמה, אלא גם של החלקים השונים בשכבה הסוציאלית האחת. נבדלות זו מזו הן האמרות הספונטניות של קבוצות קרובות זו לזו כבית-אלפא וחפצי-בה, דגניה א' ודגניה ב'; של שני מושבים קרובים זה לזה, כנהלל וכפר יהושע, לא כל שכן של המושבות חדרה וזכרון יעקב, או של אותן השכבות הסוציאליות בחיפה ובתל-אביב, או בתל-אביב ובירושלים. מה שונים וספציפיים הם, למשל, שלשת המקרים הללו:

על שאלת ילד בן 8 במושב, מדוע לנה מלקטת החומר הזה במלון ולא בביתם, משיבה זו, כי אין היא רוצה להפריע להם. – ומה יותר טוב, - משתומם הילד עד עומק לבו – להפריע לנו, או לבזבז כסף סתם?

או – באחת הקבוצות נתקלת המלקטת בילד בן 4, העומד ליד הפתח של חדר האוכל שבגן הילדים ובוכה, כמו שהילדים אומרים כאן "בכיי-בכיות".
- גמרת לבכות? – שואלת המלקטת בשעה שהילד משיב רוחו. וברגע זה יוצאת מחדר האוכל ילדה בוכה תמרורים. ופתאום מבריקות עיני הילד ובקול רונן הוא קורא: - אני כבר גמרתי, אבל היא עוד לא. – ומפנה מיד את מקומו סמוך לדלת לילדה זו, העסוקה בענין חשוב זה של בכיה ביום חמסין.

ולבסוף – בעיר נעצרת המלקטת ליד ילד בן 6, העומד ליד בית ההולך ונבנה ואינו גורע עין מן העבודה.
- לנו גם כן יש מגרש – אומר לה פתאום הילד – אנחנו גם כן נבנה לנו בית. אז אני מוכרח להביט איך בונים. אני מוכרח לדעת!

המקרים הללו, ואלפים כיוצאים בהם, מגוללים באופן ספונטני עולמות ילדות לאין שיעור. וכשיוצא אדם לשוטט בלבב אוהב ובאוזן קשבת ברחובות, על פני בתים, בתי ספר, ההצגות היומיות בקולנוע – כמה עולמות חיים ומפרפרים מתגלים לפניו. אך מן הראוי מאד שיהיה פונוגרף טמון לו בכיסו – כי אם קשה לדלות את פניני הילדים, הרי שבעתיים קשה לקיימם ולשמרם, וכשבעים ושבעה קשה לקבעם אל נכון.

כי יש תמיד סכנה, כי בלי משים ובלי יודעים "ייפה" ו"יחכם" הבוגר את דברי הפעוטות ועל ידי כך יפיג את הריח והטעם המיוחדים של האמירה הילדותית.

ואכן, הקושי הראשון והגדול עד אין שיעור, בליקוטו וצירופו של ספר זה, היה בבדיקת החומר כדי לברר, במדת האפשר, את נכונותו וראשוניותו של החומר אשר הומצא.

וקשה היה, עם כל המאמצים הרבים, גם להשיג מדה מספקת של חומר במושבות, בין העדות המזרחיות, וכמעט שאי-אפשר היה להשיג בין האדוקים.

כמו כן קשה היה לקפל את כל הבעיות המעסיקות את הילדים בשמונה פרקים בלבד, ויותר מזה אי אפשר היה לקבוע מקוצר המצע של הספר. ומה הם בכלל גבולות של ספר אחד, כדי שיוכלו לשמש אספקלריה, המאירה את החיים בכלל ואת החיים המתהווים בארץ-ישראל בפרט?

ולפיכך, הספר "הילד בארץ-ישראל" אינו אלא נסיון נועז למקוטעין, טפין-טפין, בלי התחשב בעמדתה של המלקטת, לחשוף את תמונות החיים הארצישראליים, כפי שהם משתקפים בעיניו, לבו ומוחו של הילד. רק נסיון הוא להביא חומר מלוקט לפני כל אדם המתענין, מבחינה זו או אחרת, בנשמת הילד בכלל והילד הארצישראלי בפרט. נסיון לתת להם דחיפה שילקטו ויבררו ומחדש או ימשיכו לקבץ חומר נוסף, והעיקר: לרשום את הדברים אל נכון ובלי כחל וסרק. משום שהספר הזה אינו אלא "טיפ-טיפה", כסגנון הילדים, מצרור היצירות הילדותיות, רק פסיעה ראשונה לעבודה גדולה וחשובה.

אבל גם פסיעה ראשונה זו היתה בגדר הנמנע בלי עזרתם המצוינת של הרבה מורים, מחנכים, הורים, וסתם אוהבי ילדים בכל מקום ובכל נקודה, שהמלקטת הגיעה לשם. שמותיהם של אלה שעזרו – ברשימה המצורפת (יסלחו לי אלה ששמם נשמט במקרה), ותובע-נא להם בזה תודה לבבית ובקשה לסייע למלקטת גם בפסיעותיה העתידות לבוא.

תודה מיוחדת לאלה שסייעו סיוע פעלתני להוציא את הספר לאור ולעצב את דמותו האמנותית: העורך-דין א. בוטליצקי, האדון אריה שנקר, המשורר א. שלונסקי, הפסל ציפר, הציירים שמידט, ברנשטיין, פרופ' ד. שור, דוד קרצ'מר.

גיטל מייזיל

אחד הדברים שקפצו לי מיד כשעברתי על הצילומים זה הנוכחות של ילדה בשם תרצה באימרות, בכתיבה, ובציורים. הנה דוגמא אחת מוגדלת של ציור כזה:

הבעיה היא שהתרצה הזאת מופיעה לפעמים כילדה מבית-אלפא ולפעמים כבת מורה מתל-אביב. מה ש"סידר" לי את הדברים הם שני איזכורים בספר. אחד היא העובדה שבהקדמה מצויין בפירוש שהספר נאסף על פני כ-10 שנים. והאיזכור השני הוא זאב המשורר שנמצא בצוות האנשים שרשומים כמוסרי חומרים לגיטל מייזל. אז אני לגמרי בטוחה שמי שציירה את הציור שלמעלה היא תרצה טנאי וכמעט בטוחה שכל המופעים של תרצה, גם בבית-אלפא וגם בתל-אביב, הם כולם משל אותה ה"תרצה". 

מוסרי המידע מהקיבוצים הם:

דגניה א': מרים זינגר, יונה בן-יעקב, יהודית, מנוחה.

דגניה ב': יחיאל, רות דרוקס.

עין-חרוד: אסתר רבינוביץ, מ. כרמי.
בית-אלפא: שנקה כהנא, ישראל.
כפר-גלעדי: בת-עמי, שיר שרה.
אילת-השחר: זלמן קרסנוב, רבקה קלינר, כנעני.
משמר העמק: מילק גולדשטין, חתולי, צבי זהר, רבקה, אמה.
גן-שמואל: סוניה אדיב, צשקה בראור, ריקל, שושנה.
קבוצת השרון: צפורה בת עמי, לאה ישראלי.

הספר השני שראיתי נמצא ביד יערי, והספר השלישי שראיתי נמצא בבית פרטי. הנה ההקדשה שעל הספר השלישי (ההקדשה היא לזוג מוסרי החומר מרחובות). בכל שלשת הספרים ההקדשה היא מגיטל מייזיל עצמה. אין לי מושג מה היו שיטות ההפצה אז - אבל אם יש למישהו עותק שלא ראיתי אשמח לדעת אם יש גם עליו הקדשה מגיטל מייזיל עצמה:

לקט מוקדם נוסף מצאתי בארכיון גבת. הלקט, שנקרא "מפי הילדים" נאסף ונערך ע"י פניה ברגשטיין ויצא כשנתיים לאחר הספר שתיארתי למעלה, ב1937. הלקט מוקדש כולו לילדי גבת והוא, אני מאמינה, הראשון שיצא אי-פעם בקיבוץ כלשהו:

מתוך החוברת של גבת, בעריכתה של פניה:

יהודית (בת 3.5) רואה את אחת החברות משוחחת עם אבא שלה.
יהודית: את לא טובה!
הבחורה: למה?
יהודית: את מבזבזת לי את אבא שלי.

 


אוסף מאוחר יותר "אמרות כנף - מפי הטף", שיצא ב1962 מצאתי בארכיון גבעת-חיים מאוחד. החוברת עוטרה ואויירה ע"י מיכל אפרת ויצאה לכבוד 30 שנה לעליה על הקרקע של גבעת חיים. לא ראיתי מקור אלא רק צילום ואשמח לקבל עותק או תמונות ממי שיש לו:

והגענו כבר לשנות השמונים... ב1987 הוציאו מרים רות ומיריק שניר ספר שנקרא לשונות קטנים. הספר יצא מחדש לזכרה של מרים רות ב2007 (והנה ביקורת שכתב עליו יהודה אטלס בהארץ). גם את הספר הזה אין לי, אבל מצאתי ברשת מה שנראה כהקדמה שכתבה מיריק שניר לספר והנה הקטע לפניכם: 

מפי מרים רות שמעתי לראשונה את הצירוף אמירות ילדים. עד אז, קראנו להן חוכמות או בדיחות. צחקו מהן, השתעשעו איתן, הן היו סוג של בידור. מרים לימדה אותנו להקשיב לאמירות של ילדים. לתעד אותן, להתפתח איתן, ללמד בעזרתן.

בדיעבד הבנתי, שהטיית-אוזן במשך שנים לילדים רכים הייתה ההשראה ותהליך ההכשרה הטבעי של מרים לכתיבת ספרות ושירה עבורם. ידעתי גם שבזכות ההקשבה החלוצית שלה, זכינו אנו, להיות: הורים, מורים וסופרים קשובים ומתחשבים יותר.

אי אפשר להגזים בחשיבות ההקשבה לילדים רכים במורשת היהודית! כתוב: "מפי עוללים ויונקים ייסדת עוז". כיבוד זכויותיהם של תינוקות וילדים רכים, תלוי ביכולתנו להקשיב להם ברגישות, ולפעול למענם בעוז רוח. מרים רות הבינה שאיכות ההקשבה לילדים משפיעה על החברה, כי העוללים ויונקים של היום, הם: ההורים, המורים, המחנכים, האמנים, המנהיגים של המחר.

ואם חשבתם שכאן הסוף לאובססיה אז טעיתם... רציתי להמחיש שמקום אמירות הילדים לא נגמר בליקוט ובאיסוף עצמם. לא רק ספרי לקט פורסמו אלא גם ספרי שירה וספרות. לחלק מהשירים יש אפילו לחן. אחד מהם אתם בטוח מכירים... אבל חכו... בואו נתחיל מיצחק יצחק מקיבוץ יפעת. בספר חרוזים עליזים ישנם כמה שירים שנושאם הוא אמירות ותובנות של ילדי יפעת.

אבל לפני שנמשיך לקריאת שירה... הפתעה... בספר, שנכתב כנראה סמוך לחגיגות היובל של דגניה יש שיר שמוקדש לחג דגניה, שנקרא "אם כל הקבוצות - לדגניה א' בת ה50". הספר יצא כ5 שנים אח"כ אמנם, ב1966, אבל ילדי יפעת וילדי דגניה זכו לשיר דגניה נוסף:

ועכשיו לעניננו, מפי הטף אצל יצחק יצחק. הנה הדוגמא הראשונה. שימו לב לתמונה מצד שמאל שלקוחה מאחד השערים הפנימיים בספר ושהשירים נופלים תחת הנושא "מפי הטף" על פי הגדרתו של המשורר:

חרוזים מנין?

לסיפור אהוד מקשיב
בשבעים אזנים,
אבל שיר עליו חביב
כפל וכפלים.


הגננת נחמה
מעידה שכך הוא:
חרוזים אהוד ישמע –
לאכל ישכח הוא...

על חדרי עבר אהוד:
"בוא נא" – לו רמזתי –
"בן חמוד, אֵהוּד אָהוּד" –
לכבודו חרזתי.


"מה נשמע בגן, ספר.
לציר התחלת?
למה זה לא תסתפר?...
איך היום אכלת?"


...עוד חרוז ועוד חרוז
פני-אהוד נהרו,
הוא עמד מבלי לזוז
ואת פיו פער הוא.


עת סימתי הוא צחק
וקרא: "זה פלא!
מאיפה תמציא, יצחק,
חרוזיך אלה?"


מהיכן אמציא?... אולי...
"מן הראש" – גמגמתי.
אז אהוד נגש אלי
ואני נדהמתי.


הוא על קצות רגליו עמד
התמתח מתח
כרוצה למצוא מיד
בראשי הפתח.


הסתכל בו מכל צד
לחזות בעין...
חרוזים יוצאים. כיצד!
מן הראש – מנין?

והנה עוד דוגמא, יותר מובהקת, של מפי הטף בקיבוץ יפעת: 

נימוק חשוב

ביום אחד הפעוטות
ערכו טיול אל הרפתות.
שם יש הרבה דברים לראות:
איך במכונה חולבים פרות
והחלב כיצד? איכה?
זורם, נופל לתוך ברכה...
פורקים מספוא מעגלה,
משקים חלב מדלי – עגלה...
איך ממלאים את המזוות
במעלית – תערובות...
איך רוחצים את השקתות...
עוד ועוד – יש מה לראות.


ליד חצר-העגלים
עמדו זמן רב מתפעלים,
כיצד הללו לועסים
מספוא ירוק ועסיסי...
וזה את זה איך דוחקים
משתובבים, משחקים,
מתנגחים (בצחוק, עדין –
לא צמחו להם קרנים),
עמדו קטנים, מתפעלים:
"מה נחמדים העגלים",


ואז גלה דן הקטן:
- אמר לי אבא (הוא רפתן)
... אם הם יהיו שמנים, גדולים
(הצביע על העגלים)
אז ימכרו אותם לאיש
בעיר. אבל – הוסיף הוא חיש
בלחש קול: "להם זה סוד,
הם לא יודעים בכלל את זאת
אל תגלו – (נימוק חשוב)
שלא יהיה להם עצוב".

ועכשיו... הבטחתי גם מנגינה מוכרת שהיא גם מפי הטף וגם מקיבוץ... קבלו את הודי חמודי של משה דפנא. השיר יצא בספר "הבוקר בהיר הוא" עם איוריה הצבעוניים של מיכל אפרת, בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 1965: 

לָמָּה?

זֶה הוּדִי חֲמוּדִי הוּא יֶלֶד קָטָן.
גָּר הוּא הַרְחֵק שָׁם בְּעֵמֶק בֵּית שְׁאָן.


עֵינַיִם לוֹ תְּכֵלֶת וְרֹאשׁ לְבַנְבָּן.
פֶּה לוֹ מָתוֹק מְחַיֵּך וּמַקְשָׁן.

שׁוֹאֵל בְּלִי הֶרֶף הוּא: לָמָּה זֶה כָּך?
"לָמָּה וְלָמָּה" מַעֲבִיר הוּא בַּסָּךְ.


הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן-אֲבִיטַל,
שְׁאֵלָה רִאשׁוֹנָה אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:


לָמָּה טָלֶה עֵת יִפְתַּח אֶת הַפַּה
יוֹדֵעַ לוֹמַר לִי אַךְ מֶה וְרַק מֶה?


וְלָמָּה צְבִיָּה הַפָּרָה הַחוּמָה
יוֹדַעַת לוֹמַר לִי גַּם מוּ וְגַם מָה?


הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל,
שְׁאֵלָה שְׁנִיָּה אֶת אֲבִיהוּ שָׁאַל:


לָמָּה הָעֵגֶל הָרָץ לַמֶּרְחָב
שׁוֹלֵחַ לְמַעְלָה לְמַעְלָה זָנָב.


וְלָמָּה צְנוֹנִית קְטַנָּה, אֲדֻמָּה
שׁוֹלַחַת זָנָב דַּק אֶל תּוֹךְ אֲדָמָה?


הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל,
שְׁאֵלָה שְׁלִישִׁית אֶת אָבִיהוּ שָׁאַל:


לָמָּה הַשֶּׁמֶשׁ תָּמִיד הוּא רִאשׁוֹן
לָרֶדֶת בָּעֶרֶב לִשְׁכַּב וְלִישֹׁן.


וְלָמָּה יָרֵחַ הוּא דַּוְקָא בַּלֵּיל
יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ וְהוֹלֵךְ לְטַיֵּל?


"לָמָּה וְלָמָּה" רַבּוֹת עוֹד שָׁאַל
הוּדִי חֲמוּדִי, הוּא בֶּן אֲבִיטַל;


לָמָּה אוֹהֵב כֹּה הַצֵּל אֶת הָעֵץ?
מִבֹּקֶר עַד עֶרֶב אֶצְלוֹ הוּא רוֹבֵץ.


לָמָּה בּוֹרֵחַ הַצֵּל מֵהָאוֹר –
הַשֶּׁמֶשׁ מֵצִיץ בּוֹ, נָסוֹג הוּא אָחוֹר.


לָמָּה הָרוּחַ מַכֶּה אִילָנוֹת?
וְלָמָּה בּוֹכִים כֹּה יוֹנִים וְיוֹנוֹת?


לָמָּה כְּנָפַיִם נִתָּנוּ רַק עוֹף? –
וְעוֹד הוּא שׁוֹאֵל בְּלִי קֵץ וּבְלִי סוֹף.


אַךְ תַּעֲנֵהוּ אִם כָּךְ וְאִם כָּךְ –
וְ"לָמָּה" חָדָשׁ אָז מִפִּיהוּ יִצְמַח.


ונזכיר גם את חנן שדמי ואבי מרגלית שמתארים שיחה-לא-שיחה בין תינוקות שאינם יודעים כלל לדבר:

שיחה עליזה


מימי, רמי ויותם
משתזפים בלול שלשתם.


אחד על בטן,
אחת על גב
ואחד זוחל כצב.


ממלמלת מימי: אַ –
כשואלת מה נשמע?


אז עונה לה רמי: בַּ –
זאת ודאי היתה בדיחה,


כי –
מימי, רמי ויותם
צחקו פתאֹם שלשתם.

והגענו למירה מינצר-יערי שמתארת אמירות ומחשבות של ילדים בתוך המשפחה בקיבוץ, בספר שיצא בספרית פועלים ב1981:

ככה זה אצלנו


שילֹה –
עושה קול של מפתח,
שיחשבו שהוא סגור
ולא יכנסו.


ויהלי –
קם מהשֻלחן, ושואל:
"אם אני אוכל גזר –
יצמחו לי אזנים של ארנב?"


וסיון –
מביטה ואינה מבינה:
נכון שתמונה זה ציור לא גמור,
שממשיך גם מחוץ למסגרת עד שכלו נגמר?
אז למה הקיר שעליו הוא תלוי,
לבן, וחלק ואינו מצֻיר?

ועוד אחד אחרון ודי... הפעם ספר שכותרתו שיבוש לשון של ילדה אחת מתוך סיפור של עמוס בר - "כואבות לי הנעלים". הספר הזה פשוט יפיפה ואני חושבת שיש בו עניין לציבור גם היום... אם מישהו מקשיב לי - כדאי להשיג - ואולי אפילו לנסות להוציא מחדש.

באותו יום הלכו הילדים לראות כיצד בוקעים האפרוחים מביצתם והגר לא יכלה ללכת, היא נשארה בבית. ישבה בפינה, הסתכלה בנעליה האדומות, אבל הקסם לא חזר אליהן.

לפנות ערב באה הגר הביתה להורים כשהיא צולעת קצת ומושכת רגליה התקועות בנעליה ובידה פתק לבן שמלים שחורות מצוירות עליו: "הגר מתאוננת שכואבות לה הנעלים, כנראה שהן לוחצות לה. שימו לב - ואם זה נכון, הרי שנזמין לה נעלים חדשות."

חתום: המטפלת

הסוף ידוע, אבל כל הסיפור נסוב סביב שיבוש הלשון המעניין הזה והפתרון המדויק שלו בסיום. הספר יצא, כמובן, בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב1969, ויצא בשלוש מהדורות לפחות (יש לי מהדורה שלישית מ1979).

אז מה אני מנסה לספר לכם כאן? שמפי הטף זה ז'אנר קיבוצי במיוחד? אני לא בטוחה, אבל אני בטוחה שבקיבוצים הוא תפס טוב ושיש בו עניין מיוחד. אני גם יודעת שיש בהוצאות הקיבוציות הרבה מאוד ספרים לילדים מהסוג הזה ומהנושא הזה. אולי יש ב"מפי הטף" סוג של סיפור-מקום. מן סיפור קטן על ההווי הקיבוצי ועל הסדר המקומי. מה שבטוח זה שיש עדיין מפי הטף בהרבה קיבוצים והתיעוד נמשך כבר עשרות רבות של שנים. זאת היתה מטרת הסקירה-רשימה הזאת - להראות שהתיעוד של מפי הטף נוכח בהוויה הקיבוצית, אבל נפקד מחגיגות ה100 לדגניה ולתנועה כולה - משום מה... אין לי הסבר טוב לזה.

ואם כבר דגניה א', אז הנה שתי פנינים לסיום. הקטע הבא הופיע בחוברת שערך אריה בן גוריון ב1966 מטעם מכון החגים ושמה "עִם הילד". אני מביאה אותו כאן אולי כדי לספק עוד הסבר ללמה הילדים כבר לא מהווים את מרכז החגיגות לדגניה. עייפות החומר או עייפות הרוח של הורים...

 משה טבנקין (עין חרוד)

שמעתי את חיותה בוסל מספרת בהתרפקות על הימים הראשונים לחינוך המשותף בדגניה: מדי פעם בפעם, בשבת או בחול, כשהיו מופיעים פתאום ילדים בחצר הקבוצה, היו נוהרים פני החברים מאוֹשר. היתה הרגשת-חג בהופעה זו. "הינה באה השבת!". – היו קוראים למראה החברייה הקטנה. עתה נעשה הדבר הרגל, אינו מפתיע עוד. ויש אשר בבוקר שבת כיום, בהתרעש הזאטוטים על הדשאים, נאנחים ההורים הצעירים על מנוחתם המופרעת: "זו שבת, זו?"

 
וב1945, עשרים שנה לפני שמשה טבנקין כתב את ההערה הזאת בחוברת על תרבות הילדים של מכון החגים, כתבה מרים זינגר את הרשימה היפה הזאת (כנראה בעלון של דגניה) על אמירות הילדים בגן בדגניה א':

שיחת ילדים

תש"ה 1945

אין להם מושג לשטף הימים. הילדים לא מונים אותם ואינם מרגישים במרוץ הזמן. היום מחולק אצלם רק לפי הארוחות והשבתות, הם מגדלי אור אשר מאירים מיום ראשון אחד לשבת הבא.

בגננו תלוי לוח החׁדשים ובו ציורים יפים (מעשה ידי אמן), הם מסמלים כל חדש וחדש. את הלוח הזה אני מחליפה בראש חודש, אך רק ביום ב' לחודש, כשהילד בעצמו ראה את הירח המתחדש. אזי מתנהלת בגננו שיחה רצינית על החודש אשר חלף, אם הוא משתייך לחודשי הקיץ או לחודשי החורף. איזה עבודות הוציאו בחודש זה לפועל במשק, איזה חגים הביא החודש הזה, ולבסוף – למי היתה יום הולדת.

אחר כך אני מחליפה את התמונה. והנה זזנו כבר מן האתמול אל המחר. נשטפנו עם הזרם קדימה – לקראת העתיד ומול עיניהם החודש הבא. והגלגל סובב את צירו, אותן השאלות: איזה חודש זה? חורף? או קיץ? וכך הלאה.

ומכיוון שחורף זה קודר הוא, קר הוא, השמים בוכים, וכמעט חמשה חדשים הרגלים בוצקות, והעין תרה אל נוף השמים לחפש שמי תכלת. לחנם חכיתי עד שנראה את הירח המתחדש, ולבסוף נאלצתי בג' באדר לאסוף אותם והפעם להתחיל שיחה על ראש חודש אבסטרקטי, על מושג אשר לא נראה לעין.

אמרתי להם שהעננים כסו את פני הירח, ועל כן לא ראו את החרמש. והנה באופן טבעי הרגשתי שמהלך מחשבתם נעצר ופתאום סטופ!.

צלה שאלה: "מרים, מאין יודעים האנשים הגדולים שיש ראש חודש אם הם לא רואים את הירח?" – טוב, שאלות כאלה אני אוהבת, הבה ונתאמץ נרד לעומק ההסתכלות שלהם, וננסה לצלול, אולי שם מי שהוא לב אל הלוח, אשר הוא במספריו השחורים גנב וגזל מאתנו יום אחר יום. והוא רק הוא אשם בזה ששערותינו מלבינות. עניתי לצלה בשאלה: מי מכם יודע מאין אנשים גדולים יודעים מתי מתחיל החודש?" והנה באו התשובות כמטר:

חנל'ה תיכף ידעה את המחסן של כל אוצרות האנושיות ותיכף אמרה "מהראש". וצלה רצתה להתבטא ביתר דיוק ואמרה "מהשכל". היא הספיקה כנראה בגילה הצעיר כבר להציץ אל תוך נבכי החיים ולהוכיח שיש ראשים בלי שכל...

הדיון נמשך.

רמי תפש תיכף את רוח הזמן והזדרז והכריז: "מהרדיו". לא לחנם אביו ניזון מהידיעות במשך היום, ולפיהן הוא מבריא בזמן האחרון מיום ליום. אני עוד חכיתי להמשך. והחוגים נעשו צרים יותר, ביתיים יותר. הפובליקה הדגניתית תפשה בהם מקום, כי עמיאל הכריז: "מסדור העבודה". כמעט שצדק; כי סידור העבודה הכל יכול. ואולי הפעם יעלה בידו להזיז אפילו את הירח; אם יתנו לו כמובן את האנשים הדרושים.

ברי היה להם כי אנשי דגניה הם הם הקובעים את סדר ימי בראשית; כי אקי אמר: "המזכירות הודיעה". ובכדי שלא יסטו מן הדרך הביתית, סיים חנני את הדיון במלים אלה: "עזריאל רושם את זה בפנקס השחור שלו". (עזריאל מנהל את יומן העבודה). וכשראיתי שחפשו ויחפשו בחלל של העולם הגדול, ובחלל עולמנו המצומצם ולא מצאו, גליתי להם את הסוד: מי הוא המוריד תהומה את ימינו הנובלים ומבשר לנו על אור בוקר חדש.

מרים [זינגר]

אז עכשיו באמת הגענו לסוף. והיום כבר נבל ועוד מעט כבר בוקר חדש...

לילה טוב.