על חגיגות היובל לדגניה א' ועל חמור אחד מפורסם

הקדמה: בשבוע שעבר הלכנו כל המשפחה לחגיגת העשור של הישוב בו אנחנו גרים. על הבמה עמדו עשרות רבות של ילדים - כולם שרים ורוקדים. היה מאוד מרשים. סוג של מפגן כוח סוחף שכבר מזמן לא ראיתי. במקביל, שמעתי רשמים ממקור ראשון מהמופע המרכזי של חגיגות המאה לדגניה א' שנערך אף הוא בשבוע שעבר. המופע שראינו אצלינו היה כולו ילדים. מופע המאה של דגניה היה אחר. היו בו ילדים, אבל הוא לא התכוון לקהל של ילדים אלא לקהל של מבוגרים. הייתי אז בעיצומם של האיסוף וההכנה לקראת הרשימה הזאת וההעמדה של שני המופעים - של מופע העשור לישוב שלי מול מופע המאה לדגניה א' - חידדה מאוד את ההבדל בין שיתוף הילדים כדוֹר ההמשך (אצלינו) לבין שיתוף הילדים כמנציחי דור המיסדים (בדגניה א').... אַווּץ'....

אז עכשיו לעיקר - כמו שהבטחתי ברשימה הקודמת, היום אביא את סיפור המופע המרכזי לכבוד יובל דגניה - וליתר דיוק - סיפור האופרה לילדים (שהיום קוראים לה מחזמר) - "מה טוב יחדיו". את אחד השירים מהמחזמר הזה אתם מכירים היטב. למעשה, אין ילד עברי היום שלא מכיר את השיר - אבל כולם שכחו את המקור... ולמי שעכשיו חושב שאני מדברת שטויות - שיחכה.

ושוב, כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, חגיגות היובל לדגניה נפתחו באביב 1961 דווקא, שאוחדו עם חגיגות אחרות שנחגגו באותו אביב (שבדרך-כלל מתחיל בעמק הירדן במרץ ונגמר בתחילת מאי): יובל הסתדרות הפועלים החקלאים, יובל התנועה הקיבוצית/דגניה א' וחגיגות האחד במאי. הערב הפותח נחגג בהיכל התרבות בתל אביב בסוף מרץ 1961. התכנית האמנותית לפניכם (לחיצה על כל תמונה ברשימה תפתח את התמונה בהגדלה בעמוד נפרד): 

הערב – פתיחת החגיגות ליובל הסתדרות הפועלים החקלאים והתנועה הקיבוצית

בחלק האמנותי:

מקהלת המוסד החינוכי של משמר העמק – הזורע ותזמרתו;

להקת המחול האיזורית של עמק חפר;

להקת בני נבטים – מושב עולי קוצ'ין;

להקת מדרך עוז – מושב עולי תימן;

סולנים בשיר ובמקרא;

האופירה "מה טוב יחדיו" בביצוע ילדי ביה"ס האזורי לעמק-הירדן בדגניה.

(הדלתות תנעלנה בשעה 19.50)

תאורה חגיגית וקישוטים בסיסמת היובל יועלו בערב זה בכל הישובים החקלאים ובמוסדות צבור בעיר ובמושבה.

מרץ 1961, מודעה ב"דבר"

על התוכנית יש לי שני דברים להגיד: הראשון הוא שעוד אדבר על מקהלת המוסד החינוכי של משמר-העמק-הזורע ועל תזמרתם בהזדמנות אחרת (כי יש הרבה הרבה מה לספר!); הדבר השני הוא ההוראה לקשט ולהדליק תאורה חגיגית בכל הישובים החקלאיים ובמוסדות הציבוריים בעיר. זה רעיון שמח וישים למדי. כשקראתי את השורה הזאת חשבתי שהמנהג השיתופי הסמלי של הדלקת אור מיוחד בחלונות לציון חג (ולא בחנוכה...) הוא דבר יפה ופשוט, שלא משתמשים בו מספיק. 

ביום שאחרי המופע התפרסמה איגרת לחברי איחוד הקבוצות והקיבוצים המתארת את באי המופע, את האירועים הבאים אחריה ואת המחזמר שהוצג ע"י ילדי בית החינוך המשותף בעמק הירדן:

איגרת לחברים - איחוד הקבוצות והקיבוצים - פתיחת החגיגות מרץ 1961

אגרת לחברים
איחוד הקבוצות והקיבוצים

בהיכל התרבות

"כולם" השתתפו בעצרת החגיגית של הסתדרות הפועלים החקלאים והתנועה הקיבוצית. העתונות רגילה לציין, ש"כולם השתתפו" בחגיגה או במסיבה מאותן החגיגות והמסיבות, הנערכות בימינו בשפע רב וברוב פאר, אם כי אינה מתכוונת תמיד לאותו קהל. הפעם היינו כולנו אנשי ההתיישבות העובדת, אנשי החקלאות הפועלית העברית, ממייסדיה בני העליה השניה עד יוצאי חלציהם, בנים ונכדים והמתנחלים החדשים יותר, חלוצי החקלאות מהקיבוץ ומהמושב. משנים-עשר הראשונים שהתיישבו באום-ג'וני עד רבע המיליון שהם עובדי אדמת המולדת היום, נמתח חוט שזור היטב ורבגוני על שבעים גוניהם של יוצאי שבעים גלויות וילידי הארץ, ועל רבגוניהן של הצורות ההתיישבותיות השונות.
עם ישיבתם של מרכזי הזרמים הקיבוציים בדגניה נכנסנו לרצף של יובלות שתחילתו יובל אם הקבוצות והמשכו יבוא במרוצת השנים, בהגיעם קבוצותינו וקיבוצינו לשנתם החמישים.

[...]

הבמה – מקושטת בפרחים וב"שדות ירוקים". מקהלת המוסד החינוכי של משמר-העמק-הזורע ישובים בחולצות לבנות, עטורי חג ולצידם ילדי עמק הירדן יוצאים במחול. דור בריא, רענן ושופע חיים, דור של ממשיכים, ממחישים בקולות צלולים וברגליים קלות ש"עוד לא נותקה השלשלת" "גילו הגלילים", כי "אינכם לבד" – אין אנו לבד.
הדבר המרשים ביותר, היפה, המלבב והאהוב ביותר, חזינו כשעלו על הבמה ילדי ביה"ס האזורי של עמק הירדן, והגישו את האופרה "מה טוב יחדיו".

לבבות התלכדו והשתלבו ברקמה של אהבה ואושר ושפעו לעבר הילדים הרוקדים במעגל סואן אחד ומגרונם פורצת השירה אל הלבבות, כי אכן, "מה טוב יחדיו".

צ.פ.ט.

לפני שאמשיך בתיאור המחזמר "מה טוב יחדיו" אתאר את ההילולא שנפתחה לאחר הטקס המוזכר למעלה. בגני התערוכה בתל-אביב, שעד אז היו פשוט שדה גדול מחוץ לתל-אביב, התנחלו, למשך חודש שלם, חברי קיבוצים וילדיהם. ההתנחלות הזאת נקראה בשם תערוכת "משפחת הקיבוץ". בתערוכה הוצגו מפעלים קיבוציים, תוצרת חקלאית, אורחות חיים קיבוציים, לבוש, משק-ילדים, הווי וזמר, וכל מה שניתן היה להראות ביריד גדול כזה. 


את הכרזות לתערוכה עיצב שמואל כץ ודוגמאות שצילמתי ביד-יערי כאן לפניכם (המקור ענק ויפה במיוחד):

בתערוכת "משפחת הקיבוץ" נמכרו ספרים של מפי הטף, כפי שהתפרסם בעיתונות הקיבוצית והארצית (כאן מודעה מ"דבר"), וכפי שתוכנן מראש:

תערוכת משפחת הקיבוץ מתוארת ב"דבר" מאפריל 1961, כמה, וכמה, וכמה וכמה וכמה פעמים (כל קישור כאן מוביל לכתבה אחרת ב"דבר" של תקופת התערוכה - ויש עוד הרבה כתבות ואיזכורים שלא קישרתי לכאן). יש גם תיאורים של העתקת משק-ילדים שלם, על החיות שבו ועל הילדים המטפלים, למשך חודש שלם לתערוכה. מכיוון שאני רוצה להגיע לעניין המחזמר אומר רק עוד כמה מילים על ההווי למבוגרים ועל המופע שליווה את התערוכה.

לאורך כל ימי התערוכה הוצג מופע שביים זאב חבצלת ונקרא "זה קורה במשפחה". המופע היה מן תצוגת תכלית של התרבות הקיבוצית והיווה עוד חלון לעולם הקיבוצי. בעקבות מופע הטעימות הזה נפתחו הדלתות בפני הגבעטרון (פרטים ועדויות כאן), ובפני נחום היימן (שמספר על החוויה כאן), הוקלטו שירים רבים ובהם שירי תנועות נוער, ונוצרו חברויות ובריתות תרבותיות חדשות (וכאן עוד על זאב חבצלת שהפיק את המופע "זה קורה במשפחה"). 

ועכשיו לעניין... אחרי מופע הפתיחה בהיכל התרבות, נדדה החגיגה בחזרה לעמק הירדן, ובדומה לחגיגות המאה לדגניה א' בשבוע שעבר, החל היום בסיורים בדגניה ובסביבותיה ונגמר במופע חגיגי בעמק. ושוב, במרכז הערב - המחזמר "מה טוב יחדיו".

את המחזמר "מה טוב יחדיו" יצרו שני מורים בבית החינוך המשותף - הלוא הם יהודית סלע-וינר המורה לריתמיקה מדגניה ב', ויקותיאל שור המורה למוזיקה מכנרת. את המחזה, כפי שמספרת יהודית, הם הכינו ב1958 (והציגו אותו בסוף אותה שנה) לכבוד חגיגות העשור למדינת ישראל. המחזמר התחיל כיוזמה מקומית של המורים והילדים ו"התגלגל" במשך שלוש השנים מ1958 ועד 1961 למימדי ענק. למעשה, התיעוד הקולי שנשאר (ומובא כאן) הוא התיעוד המוקדם שיצא ב1960 בתקליט וליווה את ההצגה בהיכל התרבות באביב 1961. 

באתר של שימור מורשת אלומות מצאתי תמונה ובה מופיעים כל מורי בית החינוך באותה התקופה. סימנתי (באנגלית - סליחה!) את יהודית שיושבת בשורה השנייה מצד ימין ואת יקותיאל שיושב בשורה הראשונה מצד שמאל (אפשר ללחוץ על התמונה והיא תִפתח בהגדלה בדף נפרד): 

בנוסף לתקליט, הוציאו יהודית ויקותיאל ב1960 חוברת תווים והנחיות להעלאת המחזמר. התמונה על העטיפה היא של משתתפי המחזמר על רקע הכנרת מעל החוף של דגניה א' (היה דבר כזה פעם...). 

לשמחתי, מצאתי את החוברת הזאת במכון החגים לפני שנה בערך, כשאספתי חומר לפרוייקט של אבא שלי ושלי ילדות יחפה. איכשהו היה לי השכל לצלם אותה ולזכור איפה שמרתי את הצילום.  אם תסתכלו בהגדלה בתמונות (ללחוץ כדי להגדיל בדף נפרד) תראו שהחוברת היתה פעם בחדר המוסיקה בכפר סאלד. 

בפתח החוברת הסברים והנחיות לביצוע המחזה. הנה הפתיח: 

הוי הילד הישראלי בא לביטוי במחזה זה בתנועה ובזמר. כנציגים אפייניים לישראל נבחרו ילדי הקיבוץ, כי התנועה הקיבוצית היא אחד הגילויים האפייניים לישראל החדשה.
כרעיון מרכזי מבליט המחזה את כח הקולקטיב, את העזרה ההדדית ואת השמחה המשותפת.
יש רצון לשחרר את הילדים מכל סממני המשחק והבמה, העלולים להאפיל על העיקר – הילד. על כן יש לאפשר לילדים ביטוי חפשי במשחק ובתנועה.
המחברים מקדישים יצירה זו לילדי ישראל, אף כי היצירה מתאימה, לפי דעתם, לילדים בכל העולם ללא הבדל דת וגזע. כי החויות, המשחקים, הדאגות והשמחות הם כלל-אנושיים.

המחברים

יש להציג את המחזה בחיק הטבע (על הדשא, בין עצים). אם המחזה מוצג בחוץ, אין צורך בתפאורה מיוחדת, פרט לאביזרים הדרושים לעצם המשחק, כגון: חבילות קש, כלי עבודה וכו'. אם המחזה מוצג באולם סגור, יש מקום לתפאורות בהתאם לתוכן העלילה.
מספר המשתתפים אינו מוגבל. רצוי לשתף רבים (ולא פחות מ-40 ילד), והגיל – מ-8 עד 14.
המשחק, הכוריאוגרפיה והתאורה נתונים לשיקול-דעתם החפשי של הבמאי ושל הכוריאוגרף.
שירת הילדים בוקעת מכל עברי הבמה (השרים הם המבצעים). אין מקום מיוחד ומבודד למקהלה (פרט לאותם מקומות שהמקהלה שרה מאחורי הקלעים).
יש לבצע את המחזה בליווי תזמורת (בת 12 נגנים).
במערכה הראשונה אין צורך בתלבושת מיוחדת, צריך רק לגוון את הלבוש היום-יומי. במערכה השניה מופיעה קבוצה גדולה של ילדים הפיז'מות, וגם השומרים לבושים בבגדים מתאימים (רצוי להוסיף כלבלב חי). המערכה השלישית היא היחידה הדורשת לבוש מיוחד: קמה – בדמות ילדים בלבוש ירוק, בנות השחפים – בלבוש צחור, הקוצרים – בלבוש צבעוני. וכן הילדים השבים מעבודתם ומביאים פרי עמלם (טנאים מלאים ענבים, עגלות קטנות עם ירק, חבילות קש, כלי מטבח שונים וכו').
דברי הקשר בין מערכה למערכה נתונים לשקול-דעתו של הבמאי.
בסיום מתרכזים כל המשתתפים במעגלים מעגלים ורוקדים לצלילי ההורה, המסמל את שם המחזה: "מה טוב יחדיו!".

הרוח החיה מאחורי המחזה היתה יהודית סלע-וינר. היא תכננה, כתבה, המחיזה, ביימה, והִנחתה את הילדים. למעשה, יהודית כתבה הרבה מחזות ושירים שאת חלקם הלחינה בעצמה. היא היתה מורה למוזיקה בעצמה ולמיטב ידיעתי גם הוכשרה כגננת. בחוברת שיצאה לזכרה ישנם סיפורים מופלאים אודותיה ואודות יכולות המשחק והסיפור שלה. הילדים אהבו ללמוד אצלה ונשמע שסחפה אותם להציג ולזמר באירועים רבים. 

יהודית סלע-וינר מתוך חוברת לזכרה

פזמון, לחן ומקצב בכתב ידה של יהודית סלע-וינר

ולמי שהגיע עד כאן והבין את הקונטקסט של הצגת בית הספר שהפכה להצגה המרכזית של חגיגות היובל לדגניה א' - מגיע לשמוע קצת שירים ומנגינות מתוך המחזמר עצמו. השיר הראשון - הוא השיר הפותח את ההצגה ויהדהד אצל כמה מכם כשיר מוכר.

ההורה 

הבו זמר, הבו זמר
לברכת עמל תודה
לשירנו אין כל גמר
אלי מרחקים נישא
יעלוז כל אח ורע
יצטרף למעגל
אין זה סוד – כל איש יודע
יש שכר לכל עמל
הורה – הורה – הו
הבו זמר...

ביקורת (לא לגמרי אוהדת - אבל בסופו של דבר תומכת) הופיעה באפריל 1961 במדור המוזיקה של "דבר" (המקור נמצא כאן) בעקבות אחת ההצגות של המחזמר בהיכל התרבות בזמן תערוכת "משפחת הקיבוץ":

מה טוב יחדיו

מאת: מנשה רבינא

מחזה מוסיקלי (אופרה קטנה) לילדים. המלים – יהודית סלע-ויינר; המוסיקה – יקותיאל שור; המשחקים והרוקדים – ילדי עמק הירדן; הזמרים – הילדים על הבמה בשיתוף פעולה עם זמרת מקהלה משוּמרת בתקליט (או ברשם צליל). ההצגה לכבוד יובל 50 שנות דגניה (לדברי הח' יוסף ברץ: 50 שנים ושבעה חדשים). המקום – האמפיתיאטרון של "יריד המזרח" בימי התערוכה של "משפחת הקיבוץ".

הבדל גדול יש בין אופירה למבוגרים לבין אופירה לילדים. מהסוג הראשון יכולים ליהנות רק מבוגרים, ואילו מהאופירה לילדים יכולים ליהנות מבוגרים וילדים גם יחד. באופירה למבוגרים חייב הכל להיות מחושב ומתוכנן מראש; אין מקום לאימפרוביזאציה ולמי מכאן מקריות או חופש הפרט. ואילו באופירה לילדים כל הממעיט לקבוע מסמרות לצורת ההצגה הריהוּ משובח. ואם בעוונותינו הרבים הגענו לתקופה, שבה המוסיקה המוגשת לנו היא ברובה משומרת, ובתור כזאת הריהי משוללת כל אפשרות לסטות מן הרשום בסרט, הרי בריקוד ובתנועה ניתן לילדים חופש רב מאוד. מובן מאליו, שגם כאן יש מסגרת כללית, יש מטרום קבוע, יש ריתמוס מעניין, יש התאמה של התנועות לשטח של הבמה. אבל מידת ההתבטאות האינדיבידואלית בתנועות היא חופשית מאוד. כל ילד והיקף תנועותיו בהתאם לרוחו ואופיו. העליז יתעלס, והשקט... וכאן סוד-ההצלחה של האופירה "מה טוב יחדיו", וכאן הברכה הצפוּנה למשתתפים בביצועה... השקט יימשך אחרי העליז ויצטרף אליו בהבעת העליזות והחדווה מתוך רצון טוב ומתוך נטיה טבעית לחיקוּי. היה שמח, כי כמעט הכל נעשה ביחד, במשותף, בהתאם לאידאה (כן! באופירה קטנה זו יש אידאה גדולה, שהיא פשוּטה כפשטות הרעיון של הקיבוץ בפיו של יוסף ברץ) של "מה טוב יחדיו".

התאורה על הבמה חזקה מאוד, עליזה: אבל תמה אני על אשר השולטים בפנסי הענק לא ניצלוּ את האפשרות להאיר חלקי במה באור שונה משיטחה הכללי, כדי להפגין לעין בהבלטה יתירה משחק זה או אחר במערכת התמוּנות. כאשר הקבוצות משחקות בזו אחר זו בכדור או במשחק הבלורות (ג'ולות) או בקבוצות מעל לחבל, רצוי להבליט את הקבוצה, המבצעת מישחקה בהתאם לשיר המושר באותו פרק זמן, על ידי זרקור מיוחד, כדי לרכז עליה תשומת הלב של קהל הצופים. אחרת מתקבל הרושם של שילוב משחקים רבים בקבוצה עליזה, מבלי שהחלפת השירים בזמרה ובנגינה תהייה מובנת.

ל"גיבור" האופירה שמואל'יק הלא-דברן, בנו של הלא-דברן, הייתי מייעץ לחכות לעזרת חבריו כדי לעלות על החבית להצעת הפתרון של העניין. הוא הרי ביישן מטבעו, ונאה לו לעלות על במת הדברנים רק כשמכריחים אותו לכך.

השובל של מלכת גלי הכינרת הוא באמת ארוך מאוד. כל כך ארוך, שלעיתים הוא מזכיר חלקו של כביש בצהרי יום זוהר. הנבל בידי המלכה הוא כדוגמת הנבל שהיה בידי דויד המלך התמונה רומאנטית מאוד, האור חזק מדי, ובצדק שאלה ילדה בקהל: "והירח איהו?". נדמה לי, שבתקופת המוסיקה הרשם-צלילית מותר להשתמש לתמוּנות מסוג זה במכשיר הקולנוע בעל האפשרויות המרובות ליצירת אטמוספירה אגדתית ילדוּתית.

אין די מלים בפי לשבח את מדריכת הריקוּדים על אשר נתנה בידי הזללנים עובדי המטבח כלים מכלים שונים לבישול ולטיגון ולהכנת תבשיל נאה מקצת מזה ומקצת מזה, אבל אסרה עליהם להשתמש בכלים אלה כבכלי נקישה תזמורתיים. מה רבה היתה המוסיקה של ה"טח-טח-טח" ושל ה"בום-קאַלאַואַסה" כשהוא מבוצע בזמרה ובנגינה, אבל לא בקשקוש ובנקישה פראית. הנה כאן ניכרת הברכה שבסייג לחופש התנועה. צחקו, ילדים, הגזימו בתנועות כעולה על רוחכם, העלו חיוך רחב על פניכם, כיאות לבני גילכם, צחקו מלוא עיניכם הזוהרות ופרצופיכם החביבים – אבל המנעו מרעש – אתם משתתפים באופירה, אתם נמצאים על במה אמנותית, והאמנות מחייבת. אל תקימו רעש בקומקומים, אל תעוררו סערה בסירים. התמונה היא מצחיקה, עליזה, הומורית, רעננה. אין אם כן צורך בהגזמה, וכל המרבה לתאר יציאה מן הכלים על ידי שימוש לרעה בכלים של המטבח, הריהו עלול לטשטש התמונה וסופו להיות "מצוברח".

הליבריות של יהודית סלע-ויינר עליזה מאוד ומעוררת חיוך קל (וזהו סימן טוב יותר מאשר לו עוררה צחוק גלוי). המוסיקה של יקותיאל שור רעננה, ילדותית. הליווי התזמורתי מגוון ומעורר עניין. חבל על אשר לא הודיעו צליליה של איזו תזמורת הורעדו על סרט השימורים כדי ליהפך לתנודות חיות. כמו כן לא נאמר לנו מיהו המנצח על אותה נגינה ראשונית, שהדיה הגיעו אלינו מתוך הרמקול. אחת יצויין לשבח ההצגה: התיאום בין המוסיקה המשומרת ובין זמרת הילדים ותנועותיהם על הבמה היה מושלם. אחידות מלאה. בלי ספק הושקע בהכנת הצגה זו זמן רב, מרץ והבנה. התוצאות מצדיקות את המאמץ.

רעיון יפה הוא למסור את תיאור מהותו של חג היובל של דגניה לידי הדור הצעיר (צעיר מאוד) של ילדי עמק הירדן. מדור לדור יימסר העיקרון של עזרה משותפת בפלחה, במטבח ובהצגה חגיגית.

המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראל הוציא לאור את האופירה לילדים "מה טוב יחדיו" בצורת סידור לפסנתר. ההוצאה מפוארת, נאה מאוד. אכן, להבא רצוי להמנע משגיאות בטקסט שמתחת לתווים, והדבר הרי אינו קשה כלל, כי השירים נדפסו גם בצורה נפרדת אחרי כל פרק תווים, והמלים מנוקדות וברורות מאוד. טיב ההדפסה מחייב הקפדת יתר על כל תג ותג.

השירים, שכתובים במכונת כתיבה בשלושת הדפים שלמטה, קצרים מאוד ומושרים במקהלה בדרך כלל, מלבד שיר הערש שמושר ע"י ילדה. חלק מהשירים מלווים (למרבה ההפתעה והאירוניה) את פס הקול של "ילדי השמש" של רן טל.

שיר הבלורה 

בלורה, בלורה 

צאי-נא לדרכך 

אל-נא תסטי ימין ושמאל 

כדור מזל הנך! 

בלורה, בלורה 

יצאה לה לדרכה 

מבלי הבט ימין ושמאל 

אל הגומה צנחה!

על חווית הבישול במטבח ישנם שני שירים (שעל אחד מהם נכתב בפירוט בביקורת שלמעלה). מה שאני אוהבת בשירים זה שהם מעבירים בצורה פשוטה את חוויית הילד בקיבוץ - שיר לכת למטבח מתאר במיוחד את המאכלים האופיניים ואת הסלידה המקובלת של הילדים מחלק מהמאכלים האלה (תרד, כדורי תינוקות, גזר חי, דיסה ופודינג). אפילו השיבוש "פונדיק" (שהוא סוג נפוץ של "מפי הטף") נכנס לשיר...

שיר עובדי המטבח 

סוד, בשול, האם ידעת 

התגייס חיש למטבח! 

אם יגעת – ומצאת! 

אל הסיר הכל יצנח 

קצת מזה – וקצת מזה 

והנה תבשיל נאה!

שיר לכת למטבח 

הך – תרוד – הכה בסיר – וכל איש בכאן תזהיר 

טח – טירי – טח – טירי – טח-טח-טח-טח 

טם תרוסה – קלוסה – בם! 

גלין כפות קראו בקול – עוד מתרד לא נסבול! 

גלין גלירי-גלין גלירי – גלין גלין – גלין – גלין 

תרד בן פרד הוא בין מתים 

לא כדור! – ארור, ארור, - לא דיסה חה חה-חה-חה 

גם לא גזר חי-חי-חי – פויה פונדיק די-די-די 

ועל כן נכה בסיר, וכל איש בכאן נזהיר 

טח – טירי – טח – טירי – טח-טח-טח-טח 

טם תרוסה – קלוסה – בם!

ועכשיו לעניין החמור... כן, כן... החמור הקטן שהלך אל הגן יצא מהמחזמר "מה טוב יחדיו"! למרות שהרבה חושבים שהשיר הוא ותיק יותר ועממי יותר - החמור הקטן נכתב ע"י יהודית סלע-וינר, הולחן ע"י יקותיאל שור והוּשר ע"י ילדי עמק הירדן בטקס המרכזי של חגיגות היובל לדגניה א'. והנה התמונה, התווים, השיר, וההקלטה המקורית:

שיר החמור הקטן 

החמור הקטן שהלך אל הגן (אי-א) 

כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן 

ופגש בגנן – שעבד שם בגן 

וטעם המקל – על גבו הקטן.

ובמעריב לנוער ב-25.4.1961 נכתב על השיר, יוצריו, ומבצעיו כך:

החמור הקטן הגיע העירה!

מאת: א. צפריר

ילדי דגניה העלו על הבמה אופרטה מצוינת לילדים בשם "מה טוב יחדיו", המבוצעת כולה, החל בשירה וכלה במחול, בידי 115 קיבוצניקים צעירים.

"מה אתה עושה כאן בפיג'מה?" – גער אחד מסדרני תערוכת "משפחת-הקיבוץ" בילד כבן שתים-עשרה, שהסתובב בשעת חצות ליד האמפיתיאטרון, כשלגופו כותונת-לילה פרחונית בלבד. הילד אפילו לא טרח לענות לו, המשיך בריצה לעבר השער הפתוח, חמק בין ידיהם של שני סדרנים נוספים וקפץ על הבמה. בעקבותיו באו עשרות ילדים בני גילו – כולם לבושים פיג'מות, שנחפזו לעבר הבמה. כאשר עלה האור, החלה מערכה שניה באופרטת ילדי עמק-הירדן: "מה טוב יחדיו".

בין אנשי חינוך ואנשים הקרובים לאמנות נטוש, מזה שנים רבות, וויכוח על ערכו של תיאטרון הילדים ועל דרכו בשטח החינוך והבידור לצעירים. משך שנים מקובל היה לחשוב כי הצגות עבור ילדים חייבות להיות משוחקות באמצעות בני-גילם ודרך מחשבה זו אשר הועברה בהשלכה מן הבמה אל הבד, יצרה את מרבית סרטי הילדים, שגיבוריהם – שחקנים צעירים.

דווקא התיאטרון הוא שנטל את היזמה להחזיר את השחקן המבוגר, המקצועי אל בימת הילדים ובשנים האחרונות קמו, בארצות רבות – ואפילו בארץ, להקות של שחקנים מבוגרים אשר הציגו למען הילדים. הקולנוע מצידו, הפך את הסרטים בהם מופיעים ילדים – לסרטי מבוגרים ואמנם רבים מן הסרטים הללו ("400 המלקות" – הצרפתי, "זה קרה לאור היום" – השוויצרי, "אל תקחי ממתקים מזרים, בתי!" – הקנדי ואחרים) נאסרו בכניסה על בני גילם של משתתפי הסרט. איסור זה בא בעיקר בשל סצינות אכזריות אולם ידוע כי מבוגרים רבים הולכים לסרטים בהם מופיעים ילדים – בעיקר כדי להזכר בימים רחוקים – הנראים ממרחק הזמן – טובים ויפים.

דוגמא חיה לתיאטרון-ילדים, המדבר ללב המבוגרים לא פחות מאשר לנוער עצמו, מצאנו באופרטה המיוחדת במינה – "מה טוב יחדיו" – בביצוע תלמידי כתות ג'-ח' בבית-הספר המשותף לילדי עמק-הירדן בדגניה.

כשמה – כן היא!

אחדים מכירים בודאי את התקליט ארוך-הנגן, המכיל מרבית שירי האופרטה. כולם שמעו עשרות פעמים את שיר "החמור הקטן" ברדיו – אולם רק מעטים זכו לראות את מאה וחמשה-עשר המשתתפים הצעירים בשעת פעולה על הבמה, להשתתף בחוויה אשר כשמה כן היא – מה טוב יחדיו – יחדיו עם בני קבוצי העמק.

כי למרבה הצער הופיעו ה"קיבוצניקים" הצעירים רק שבע פעמים ברחבי הארץ, משך השנתיים האחרונות, ואף אינם מתכוונים להופיע, בזמן הקרוב, לעתים תכופות יותר.

ניסינו לברר מה הפך אופרטה זו – אשר ביסודה אינה שונה מ"מסכת סוף שנה" או הופעה לכבוד חג זה או אחר – אשר הוכנה במסגרת בית-ספר מכל "אחיותיה" החורגות. אמת – היקף מספר משתתפיה גדול יותר, המלים המקוריות והמנגינות הרעננות, הנקלטים בקלות, (בניגוד לאופרטות-ילדים רגילות, המבוססות על מנגינות ישנות) – כל אלה תורמים להצלחתה. אולם נראה לנו כי עיקר ייחודה של אופרטה זו טמון דווקא בחריגה מן הדפוסים המקובלים – בנושאה, ומכאן – בדרך הביצוע הטבעית של משתתפיה. חריגה – בעיקר מתחומי בית-הספר, לעבר חברת הילדים בכללה.

מספרת יהודית המלווה את "ילדיה" לכל מקום הופעה: "לקראת שנת עשור למדינת ישראל, החלטנו להכין אופרטה עם ילדי בית-הספר, להופעה באמפיתיאטרון האזורי בצמח. בתחילה חשבנו על האופרה "אנו בונים קבוץ" מאת הינדמית (כן, יש גם אופרה כזאת!) אך לאחר שהתחלנו לעבד ולשנות קטעים שונים, הגענו למסקנה שהדבר הפשוט ביותר הוא – לחבר אופרטה חדשה. היסוד שניתן לנו – חיי הקבוצה עם הרעיון המרכזי שטוב להיות יחד – ומכאן לא רק השם אלא כל עצם האופרטה, כל העבודה משך שבועות ארוכים עליה – וההופעה עצמה".

הצופים משתתפים בהצגה

יהודית, צנומת-גו ופעלתנית, משמשת כמורה למוסיקה וריתמיקה בבית-ספר אזורי זה, בו לומדים בני שתי הדגניות, מעגן, מסדה, כנרת ואלומות.

כאשר הוסכם סופית על אופרטה מקומית, ביקשה נושא שיתן לה מרחב פתוח לאימפרוביזציה עצמית – לה כבמאית, כוריאוגרפית, מחברת המוסיקה והמלים (יחש עם שור ויהושע לביא) ולילדים – כמבצעים. משום כך ויתרה מראש על תפאורות ואפילו הוראות בימוי נתנה רק באופן כללי. "יש לציין" היא אומרת, מבלי להסתיר את הגאווה שבקולה, כי לאחר עשרות חזרות ושבע הופעות בפומבי יש בכל הופעה קטעים חדשים לגמרי – פרי המצאתם של הילדים עצמם, תוך כדי משחק.

למשל? ביקשתי מקבוצת ילדים לשחק בגולות – אולם מדי פעם בפעם הם משנים את צורת המשחק. אני לא מבינה בדיוק מה ההבדל בין "מוך" ל"ג'ורה", אבל הם יסבירו לך בדיוק.

כאשר הופענו ב"היכל התרבות" – בעצרת חגיגית לכבוד יובל ההסתדרות החקלאית וההתישבות, נפל פתאום כדור טניס מן הבמה לאולם. נער שישב באחת השורות הראשונות נטל את הכדור והחזירו לבמה. ה"חברה" שלי לא התבלבלו, להיפך – זה מצא חן בעיניהם והם זרקו את הכדור בחזרה לנער.

מבלי להרגיש הוא הפך לאחד מהם והשתתף בפועל בנעשה על הבמה. לא הייתי מגיעה להישג כזה אילו קבעתי להם מראש כל תנועה ותנועה – שלא לדבר כבר על העבודה העצומה שהייתי צריכה להשקיע בכך – מבלי לקבל תוצאות להן קיוויתי".

יחי הלקסיקון הצברי

יהודית מייחסת לשחקניה הרבה מן הנעשה על הבמה, אולם נראה מיד כי היקף ראייתה של במחברת רחב במיוחד, בכל הנוגע לחייהם של ילדים בכלל ובחברה סגורה של "חברת הילדים" בקיבוץ בפרט. מאה וחמשה עשר הילדים (פחות שלושה! הם הצטננו ונשארו בבית... וה"ראש" של החמור ששבר את רגלו והוחלף) נעים על הבמה בהרמוניה, ומשחקים במשחקי ילדים שונים ("המגרש הוא ר-יק! בואו לש-ח-ק").

אין כמעט משחק שמקומו נפקד על הבמה, ג'ולות ו"קלאס", "הנדס אפ!" ו-"חבל", "סמל", "חמור קטן" וגדול, "טלפון שבור" ומתוקן – הכל בעת ובעונה אחת. אין ספק כי עבודה דומה עם שחקנים מקצועיים ומבוגרים לא היתה מביאה תוצאות דומות.

יהודית מסבירה: "עיקר העבודה היתה ונשארה – חנוך. הילדים לומדים להתנהג בצורה חפשית לא רק לפני הקהל, אלא גם אחד בפני השני. הם לומדים להתחשב זה בזה, לעזור זה לזה. אמנם באותו רגע באה העזרה לתועלת ההצגה וכולם מוכנים לתת כל מרצם למנוע תקלה קטנה ביותר, אך במשך הזמן, הופכת עזרה והתחשבות הדדית זו לטבע שני".

טרם נגענו אפילו בעלילת האופרטה. הנושא תמים למדי ובתמימותו הוא מתעלה: חברי המשק המבוגרים התגייסו לעזרת משקים חדשים בנגב וחברת הילדים נשארה בקבוץ לבדה. בקיצור: "המצב הוא איום!" מה עושים? מתכנסים יחדיו במגרש המשחקים ומטילים על שמואליק לעוץ עצה. שמואליק (הוא אורי) עולה על חבית ושר "אינני דברן או בנו של דברן" אך המצב ברורו לי: מאתיים ידיים לחברת הילדים – ילכו איפוא להחליף את המבוגרים – בפלחה, מספוא, גן ירק, מטבח".

בעוד שמרבית האופרטות הכתובות בידי מורי (ומורות!) בתי-הספר, מצטיינות בעברית מהוקצעת שמעולם לא שמענוה בפי תלמידים, הרי יהודית ויקותיאל בחרו בדרך חדשה – ולדעתנו טובה יותר. ממש נהנינו לשמוע אותם שיבושי-לשון, הלקוחים יש מתוך לקסיקון חברת-הילדים (אנחנו המספויניקים ניקח את הקילשויניקים" או "איזה רעש נוראי! איזה רעש איומי!") ואף המבצעים הצעירים מרגישים עצמם נוח יותר בחברת שפת היומיום שלהם.

בתמונה השניה – לילה. השומרים-ילדים אוחזים ב"סטנים" ושוב וויתרו כאן על הכוון החלוצי-ציוני" בדמות השומר שלא ינום ולא יישן – העלו במקומו ילדים-שומרים בלווית כלבי-עץ על גלגלים, וכלבלב שחור – אמיתי מאוד, שנראה מבוהל למדי נוכח מאות זוגות העיניים הנעוצות בו. את מקום ה"מסתנן" שבא לשדוד את הפרות – כמיטב המסורת, תופס "החמור הקטן שהלך אל הגן – כי שכח כבר מזמן טעמו של תלתן". וכך הלאה – הכל ברוח טובה, בשמץ של הומור דק, ברצון להשתעשע כך סתם – בלי מעטה של "חינוך" במרכאות.

תמונה שלישית – בוקר והצעירים יוצאים לעבודה – הכל בריקוד ובשירה כשאת העין שובה במיוחד רקודן של עובדות המטבח. שלל התלבושות על הבמה מוכיחות כי גם לקבוץ אופנה מגוונת משלו – לפחות בכל האמור לגבי תלבושות ילדים.

"כמעט ולא הוספנו דבר" – אומרת יהודית על התלבושות – "פשוט התאמנו בגדים לפי ה"מקצועות" השונים וחילקנו כובעים. כאשר היה צורך לתפור משהו במיוחד, עזרו הילדים בעצמם".

והילדים – מה הם אומרים?

"ההופעות הכי מפחידות זה בעמק" אומר מרדכי גלילי, מקבוץ מעגן.

"אם אנחנו באים ל"היכל התרבות" – אז לא מכירים שם אף אחד, רק את בן-גוריון, אז אין ממי לחשוש. אבל בעמק רואים אותנו כל ההורים וחברי המשקים ובני הכתה שלנו – אז מתרגשים נורא. בעצם זוהי להקה מחודשת. בפעם הראשונה הופענו לפני שלוש שנים ובינתיים התחלפו רוב המשתתפים. אני אחד היחידים שהשתתפו גם אז בהצגה".

"ואיך אתה חושב – שההצגה שלכם טובה".

"לפי מה שבאים אלינו אחרי כל הצגה, בעיקר ילדים, אבל גם מבוגרים – אני חושב שכן. מה אתם אומרים?"

אמרנו את האמת.

וכדי שלא תחשבו שיקותיאל שור ויהודית סלע-וינר כתבו והלחינו רק את "מה טוב יחדיו" - הנה עוד שני שירים פשוטים שנכתבו ע"י שני קיבוצניקים אחרים - שיר הגדי של חנן שדמי שהולחן ע"י יקותיאל שור, ושני עננים קטנים של ע. הלל בלחן של יהודית סלע-וינר (אין לי הקלטות של השירים הללו ואשמח לקבל אם למישהו יש ביצוע טוב או מקורי-מקומי).

גם ותיקי דגניה התגאו מאוד ביצירת צאצאיהם והנה מכתב נרגש למערכת "דבר" שכתב יוסף ברץ באוגוסט 1961:

מסיבה אחת מני אלף....

לבי לבי לעתונאים ולעתונים. הם עמוסי כרוניקה. ודאי, ביקורי אישים חשובים ורמי-מעלה זכאים לפרסום. גם מאורעות יום-יומיים הם בודאי מעניינים, וידיעות פוליטיות עולמיות לא כל שכן ראויות להתפרסם בעמודים הראשונים. אולם יש ותוך השפע בידיעות כרוניקליות לא שמים לב לאירועים קטנים, שחשיבותם עולה על אירועים הזוכים לפרסומת מופרזת.

על יום חיל-האויר ניתנו ידיעות כלליות, אולם בין כל החגיגות של החיל התקיימה אחת שערכה רב לא רק מטעמים צבאיים, אלא גם מטעמים צבוריים חנוכיים ועליה לא כתבו העתונאים. סבורני שגם לא ביקרו בה.

ביום רביעי בשבוע שעבר נערכה בבית "הבימה" שחרית לילדי חיל-האויר. האולם נתמלא ילדים מכל הגילים עם אמהות ואחיות. רק נאום אחד קצר הושמע מפי יו"ר הועד למען החייל, וכל יתר התכנית היתה של ילדים – ואיזו תכנית!

120 ילדי בית-החנוך המשותף בעמק הירדן כונסו ממחנות-הנופש השונים ובאו לתל-אביב כדי להציג לפני ילדיהם של חיילי חיל-האויר את האופרטה "מה טוב יחדיו", שחוברה לכבוד יובלה של דגניה. באיזו הקשבה שמעו ילדי העיר את המעשה בחברת ילדים בקבוץ על גדות הירדן? איזה משחק חפשי ותרבותי ביטאו ילדי הכפר מעל במה עירונית?

רתוקים היו הילדים שעה ויותר אל משחקם המצויין של הילדים, וההורים ומפקדי חיל-האויר התרגשו למראה המתרחש מעל הבמה ובתוך האולם. "חויה בלתי נשכחת", חזרו ואמרו הבוגרים.

והיטיב לעשות "הועד למען החייל" אשר יחד עם חיל-האויר אירגנו את השחרית. בצאת הילדים מהאולם הגישו להם חיילות שקית עם תפוח ואגס – פרי ממחסני "תנובה". לא סוכריות אלא פרי משל הקיבוצים שעל גדות הירדן או נקודות התישבות אחרות.

בסיום – "מה טוב יחדיו" צהלו הילדים. עשרות ידיים השתלבו והתלכדו למעגל סואן אחד ומהגרונות הרעננים פרץ שיר תודה: "הבו זמר" על כל הטוב אשר בביתם...

במחיאות כפיים ותוך התרגשות רבה ועמוקה, ליווה קהל הבוגרים והילדים באולם את ריקוד הילדים מעל הבמה.

אכן, תיאור שחרית זאת ראוי היה לעלות על דפי כל העתונים.

יוסף ברץ

וזה עוד לא הסוף - דבר לילדים הקדיש כתבה גדולה על דגניה והתנועה הקיבוצית בגיליון הפסח וכתבות רבות נוספות הופיעו בכל העיתונות היומית, המקומית והקיבוצית.

אחרי שנגמרה ההילולא, החליטו בהיכל התרבות שיש מקום להמשיך בחגיגות ללא ילדי הקיבוצים וללא יהודית ויקותיאל. תאטרון תליל העמיד את ההצגה בבימויו של אברהם ניניו לכבוד חג החנוכה של 1962. למיטב הבנתי (ולפי כמה מסמכים שמצאתי) ההצגה לא התרוממה ויהודית התנגדה להשתלטות העוינת שנעשתה בניגוד לרצונה. הפרסומות למופע בכיכובם של 60 מילדי תל-אביב היו רבות ומגוונות אך לא מצאתי ביקורת או עדות להצגה אחת כזאת. והנה מבחר מתוך הפרסומות להצגה האלטרנטיבית שהופיעו בנובמבר ודצמבר 1962:

***

עכשיו קופצים 20 שנים קדימה, ל1980. יהודית סלע-וינר הפכה לנכס כמעט בלעדי של קיבוצה - דגניה ב'. שיריה והמחזותיה היו חלק קבוע ממסכת הטקסים של דגניה ב' וגם "מה טוב יחדיו" הפך למחזמר מקומי לכבוד 60 שנות דגניה ב'. בתמונות הצבעוניות שלמטה מופיעים בני המחזור שלי מדגניה ב' - שלרובם מלאו 40 השנה - בהפקה החוזרת של "מה טוב יחדיו".

ועוד הפתעה - ההפקה של "מה טוב יחדיו" של 1980 צולמה לזהו-זה של אותה שנה. יש אפילו סרטי 16 מ"מ מונחים איפשהו בדגניה ב' - אבל יש התנגדות מקומית להמיר אותם לפורמט דיגיטלי ואין לי כוונה לריב עם אף אחד... כתבתי לטלביזיה החינוכית והם מוסרים, שלצערם, לא נשמרו הקלטות מהתכנית ההיא (ובכלל מהשנה הזו). אשמח אם מישהו בדגניה ב' יחליט להמיר את הסרטים. אני מוכנה לעזור אם יש מישהו ששומע...

אז לכל חברי ומכרי בדגניה ב' - הנה כמה מכם בצבע ובתחפושת: 

וכדי שישאר טעם טוב לסיום - הנה ישן מול חדש. השחור-לבן משנות ה60, הצבעוני משנות ה80 - האחד מוקדש לדגניה א' והשני לדגניה ב' - שיר המיספויניקים (בביצוע של שנות ה60):

שיר המספויניקים 

אנחנו המספויניקים, 

נקח את הקלשויניקים 

נרכב על הפרדויניקים, 

אל השדה מיד 

אל השדה מיד!

אז אם ישאלו אתכם פעם מאיפה אתם מכירים את השיר "החמור הקטן" תגידו שכנראה מחגיגות היובל לדגניה א'...

לילה טוב.