יום שבת, 6 בנובמבר 2010

שבט הפסים והמשבצות

הרשימה הזאת קצת מתלוננת בהתחלה - אבל יש בה הרבה תמונות שאני אוהבת שמראות את התפתחות התלבושת של ילדי הקיבוצים. לבוש הוא אולי נושא פחות "תרבותי" במובן המקובל של המילה - אבל כמו שתבינו מהפסקאות הבאות - לבוש משפיע הרבה על טעם ובחירה גם לדורות הבאים. אז הנה - מתחילים...

השבוע, בגלל שסוף-סוף קצת התקרר, נסענו לקנות בגדי-חורף שמודפס עליהם סמל בית הספר. השנה החליט שר החינוך שכל בתי הספר חייבים בתלבושת אחידה. האחידות מתבטאת בסמל קטן שמודפס על החולצה. בבית הספר שלנו החולצה יכולה להיות מצבע אחד יחיד - בכל צבע שניתן לקנות. אפשר ללבוש צבע שונה כל יום. העיקר שיהיה סמל.

אני לא מרוצה מהסידור. הבגדים שמוכרים בחנויות "הנבחרות" עשויים מבדים ומתפירה באיכות גרועה במיוחד. הצבעים עזים מדי לבנות (שלא לדבר על הגזרה הנועזת) וצבאיים מדי לבנים (שחור, לבן, או סוג כהה מדי של כחול כהה). עד עכשיו, לפני הגזרה המשונה הזאת של שר החינוך, הייתי קונה לילדים בעיקר חולצות פסים. זה צבעוני ועליז, ובד"כ מגוון מאוד. כשמצאתי מעילי-פליז משובצים לפני שנה קפצתי על המציאה וקניתי גם כאלה. מכנסיים השתדלתי (ועדיין) לקנות ב"תפירת-בית" של אורה ושולה בשער-הגולן - פרחוני לקיץ (הבנים עמדו בזה בכבוד!) ופוּטר צבעוני לחורף. היו שנים שאפילו עיצבתי בעצמי את המעילים לילדים ושולה ואורה תפרו במיוחד לפי הגחמות שלי.

אבל השנה - אין ברירה... אז לכבוד הגזֵרה החדשה החלטתי להבין ואולי גם לפתור את פשר החיבה העמוקה שלי לפסים ולמשבצות. כמעט כל התמונות שאביא כאן היום הן מפרוייקט הדיגיטציה של בית יגאל אלון.

בשנות ה30 וה40 של המאה הקודמת היתה בכלל אופנה שונה. סגנון מיובא מאירופה. הסגנון מופיע בכל האיורים לספרי הילדים של אותה התקופה ומתאפיין בבגד שהוא מן הכלאה בין סינור לבין אוברול. מאחור יש בד"כ הצלבה של הכתפיות (או חיבור ישר ותפור) ומקדימה יש ריבוע בד (מלא או מסגרת). את הבגד הזה לובשים בלי חולצה כשחם ועם חולצה כשמתקרר. הסינור-אוברול מופיע בגרסת מכנסיים כמו גם בגרסת חצאית.


גנוסר



גשר





דגניה א




את הציורים הבאים צייר שרגא ווייל מהעוגן ב1949 וב1950. שני הציורים הופיעו על ובתוך עיתונים תנועתיים של השומר הצעיר. כשדיברתי עם בתו של שרגא ווייל, אפרת ווייל-עמית, היא סיפרה לי שהציור מתאר גננת אמיתית ואפילו מיתולוגית.




על הכובעים שבציורים של ווייל צריך להתמקד לרגע. פעם הכובעים היו גדולים יותר ורחבים יותר. אח"כ המידה הצטמצמה וגם השוליים.



גבע


חולתה


בשנות החמישים כבר החלו להופיע הדגמים החדשים שכוללים פסים בקיץ ומשבצות בחורף. הכובעים השתנו גם כן ובשנות ה60 כבר היו קטנים יותר עם שוליים פחות רחבים:



דן






דפנה


בשנות ה80 התחיל המהפך בביגוד. עם המעבר ללינה המשפחתית, במקביל להוזלת מחיר הבגדים בעיר, החלו משפחות רבות לקנות חולצות טריקו עם הדפסים. החולצות המשובצות עדיין הסתובבו בשטח אבל כבר פחות תפרו אותן בתפירת-בית.



גדות




מעילים וסוודרים הם נושא אהוב... סוודרים היו סורגים מדי פעם וסוודרים עם ריצ'רץ' היו קונים בסיטונאות. בד"כ אדום לבנות וכחול לבנים.


דן

כשהגיעה תקופת הדובונים - או מעילי הדובון - כבר קיבלו כולם כחול או, לעיתים רחוקות, חאקי. לא זוכרת דובון אדום - אבל אולי יש כאלה?


 פונצ'ו ומצנפות היו גם כן - אבל בעיקר מתוצרת משפחתית ולא במסגרת המחסן.




וכמובן שבמקביל לדובונים הופיעו גם מעילי הטייסים עם הפרווה הסינטטית החומה.


האחידות הבינקיבוצית היתה קיימת גם בסגנון הנעליים, המגפיים, נעלי הבית (ה"אנפִּילאוֹת" אצלנו) והסנדלים.





הזורע






















וב1975 אפילו יצא ספר על המגפיים האדומים של המפעל בדפנה. הספר נקרא "מגפיִם" - כתבה אותו מרים רות ואיירה מיכל אפרת.



לתיקים היה סגנון אחיד כי בד"כ קנו אותם בקנייה מרוכזת.


גונן


גם השיער היה די אחיד, לפחות כשלהורים, למטפלות ולספרית (או הספר) היתה עדיין שליטה על העניין.





ואם נראה לכם שהכל היה פרטיזני ולא מתוכנן... נו באמת... יש ועדה בינקיבוצית גם להלבשה וגם להנעלה.







כפר גלעדי


והנה מדיווחי הועדות השונות לענייני הלבשה והנעלה כפי שהופיעו בעיתונות הקיבוצית ב1951.






כפר הנשיא








והפרט הכי מלבב בכל הסיפור הוא כמובן השימוש הנפוץ בהלבשה תחתונה, תחתונים וגופיות, כלבוש שאפשר להסתובב איתו בחוץ בשמחה ובששון.




תמיד אהבתי להתקלח ביום שישי בצהריים ואח"כ ללכת בתחתונים ובגופייה לשחק בקוביות ולראות סרטונים של יום שישי. זה הרגיש לי הכי נקי והכי שקט שיכול להיות. הבושה היא המצאה מודרנית מכבידה כל-כך. אבל זה כנראה עניין לרשימה אחרת.



ועד שיתחלף לו שר החינוך ויתבטלו הגזרות נגד הפסים והמשבצות נצטרך למצוא פתרונות יצירתיים למצב... לילה טוב.

5 תגובות:

  1. נהניתי מהרשימה, אבל משהו חסר לי. בתור ילדה עירונית שהסתכלה בעינים כלות בילדים שהיה להם המזל (לפחות לדעתי) להיוולד ולגדול בקיבוץ, היה פריט לבוש חורפי אחד שלא היה בעיר - אפודות צמר ללא שרוולים, סרוגות ביד, רצוי עם שתי "צמות" שמגיעות לכתף, מעל חולצת פלגל משובצת, כמובן.
    גם את המילה הזאת - אפודה (כמו גם המילה - מחצלת) שמעתי רק בקיבוץ.

    השבמחק
  2. כן - את צודקת. האפודות נסרגו ע"י האמהות או הסבתות ולא לפי תקנון או ועדה. באחת התמונות למעלה, יושבים על מסוע של דגים או עופות, ישנם ילדים בחולצות פלנל עם אפודות (או לְסוּטָה כמו שאמרו אצלנו פעם). על סריגה צריך פרק שלם - אשתדל למצוא עוד מידע...

    השבמחק
  3. כל תמונות הנעליים עשו לי רגע של דז'ה-וו לימי כמטפלת בגן קיבוצי. כמה שנאתי לצחצח את הסנדלים של כל 25 ילדי הגן... אולי בגלל זה לא צחצחתי מאז ולו קצה של נעל.
    סגלית

    השבמחק
  4. בקשר לסריגה בקיבוץ, יש תיאור מלבב בספר (המאוד מלבב) של גרדה כהן, על חייה בקיבוץ חולתא - כנראה "לחיות עם האגם", היא מספרת, למשל, על הרעש של מסרגה נופלת בעיצומה של שיחת קיבוץ...
    עדה

    השבמחק
  5. שלום, שמי נעה ואני עושה עבודת גמר על טקסיל לילדים בשנות החמישים והשישים. אשמח לכל מידע.

    תודה רבה,
    נעה
    angikedmi@gmail.com

    השבמחק

כל תגובה שתלמד או תוסיף מידע לנושא תתקבל בברכה. תגובות לא מכבדות או סתם קנטרניות ימחקו.