זרעים של מסטיק

הגענו... הנה משהו שהפך לקלאסיקה והוא באמת תרומה משמעותית לתרבות הילדים בישראל בכלל. יש כמה מחזות זמר כמוהו ועל כולם עוד אכתוב (אם השתתפתם במחזמר קיבוצי לילדים או שיש לכם מידע על אחד כזה - זה הזמן לכתוב לי תגובה). בקיצור, כרגע יש שלושה שאני אוספת עליהם פרטים בקנה מידה מדוקדק: "זרעים של מסטיק" של בית אלפא, "מה טוב יחדיו" של דגניה ב' וכנרת, ו"מסיבה של עננים" של עין גדי. כל אחד ממחזות הזמר האלה מסמל עשור - 50, 60, 70. מכל אחד מהם לפחות אחד השירים הפך לשיר ילדים פופולרי. כל אחד מהם לווה במסע הופעות מחוץ לקיבוץ ולסיקור נרחב בשנים שאחרי "הפעם הראשונה". אז יאללה, נתחיל בידוע ביותר מהם: זרעים של מסטיק. 

הנה מה שכולם זוכרים:

עטיפת הספר זרעים מסטיק שיצא בעקבות המחזמר בהוצאת ספרית פועלים ב1966.

והנה מודעה מ"דבר" מאפריל 1966 המודיעה על הוצאת הספר בעקבות המחזמר והקלטת התקליט. כדי לתת לכם קצת קונטקסט אז ביחד עם הספר "זרעים של מסטיק" יצאו גם "דני הקטן והשוטר ניסים", "הבקבוק הכחול", ומהדורה נוספת של "אוקלי מלך החמורים". אני משאירה לכם לחפש לבד את ספרי המבוגרים המופיעים במודעה:

והנה גם עטיפת התקליט שהפכה את דליה פרידלנד ל"פנים" של זרעים של מסטיק (העטיפה כאן לקוחה מתוך הדיסק שהוציאו NMC ואפשר למצוא אותו בכל חנות מוזיקה ובכל חנות ספרים במחיר המצחיק של 19.90 ש"ח):

עטיפת התקליט שיצא בעקבות מסע ההופעות של זרעים של מסטיק ולאחריו היתה גם תוכנית בחינוכית

והנה החלק הפחות ידוע... כמו שכתבתי ברשימה הקודמת, בשבת שעברה הלכתי למחזמר "זרעים של מסטיק" בגרסת עמק המעיינות (הלוא הוא עמק בית-שאן) של 2010. היה מושקע! זה כמובן הוצג לכבוד יום ההולדת שלי, אחרת אני לא מבינה איך כ"כ הרבה אנשים החליטו להרים כזה מופע דווקא בעיתוי הזה...

הכרטיסים נמכרו הרבה מעבר למצופה והמארגנים הוסיפו לפחות עוד הצגה אחת כדי לאפשר לכולם לבוא. ובכל זאת, השגנו כרטיסים (ומי שקורא ויודע למי הכוונה - תודה!) וישבנו במקום מצויין. והנה הכרטיס שלי:

כרטיס למחזמר ביום שבו הופיעו גם היוצרים והמבצעים המקוריים. זה גם המקום שממנו צילמתי את הסרטים שלמטה.

התכניה היתה מושקעת וגם הכרזות בכניסות לכל ישובי המועצה. למרות שביום שישי (היום השני של הצגת המופע) שמעתי בתכנית "בילוי היום" שמזכירים במילה שיש אירוע כזה, לא ראיתי מודעות בעיתונות או באינטרנט, ורוב מי שאני מכירה לא ידע בכלל שיש כזה מאמץ וש"זרעים של מסטיק" מועלה בקימרון ע"י ילדי עמק המעיינות.

התכניה, ששני צדדיה מופיעים כאן למטה וניתנים להגדלה, לא מספרת הרבה על המחזמר עצמו. רק שהוצג ב1965 ע"י קבוצת סלע מבית אלפא לכבוד סיום כיתה ו' (ועלייה למוסד אני משערת). אני מעתיקה למטה את הכתוב על התכניה.

תוכניה - צד א'

תכניה צד ב' - אם תגדילו את התמונה (לחיצה עליה תגרום לה להפתח בעמוד חדש) ותספרו את שמות המשתתפים תגיעו ליותר מ150 איש, אישה, ילד, וילדה! וזה ללא רשימת כל הילדים שהכינו את התפאורה... מרשים מאוד. 

המחזמר "זרעים של מסטיק" עלה לראשונה על הבמה בבית אלפא, בשנת 1965.
הכל החל כשמאירה הכהן ז"ל פנתה לחבר קיבוצה הצעיר נחצ'ה וביקשה ממנו לכתוב שיר הולם לכיתתה. נחצ'ה שלח את הבקשה לידידתו לאה נאור שכתבה את השיר "מי אכל את הירח". נחצ'ה לא אהב את השיר והכניס אותו למגירה. "אולי תנסי עוד שיר" כתב נחצ'ה ללאה נאור, זו שלחה שיר נוסף - "זרעים של מסטיק", נחצ'ה פרגן, אך לא הסתפק בכך וביקש עוד כמה שירים.

לאה נאור כתבה, נחצ'ה הלחין וכך נולד המחזמר הידוע. כאשר קיבל נחצ'ה את פרס ישראל ולרגל 100 שנות קיבוץ החלטנו להעלות את המחזמר כאן בעמק, כאשר כל קהילת עמק המעיינות שותפה לו. מקטן ועד גדול. זמרים, נגנים, רקדניות, שחקנים.

לחלום היו שותפים רבים. כל אחד תרם את חלקו... אנו מודים לכולם, ובמיוחד - לכל משתתפי המחזמר: לכל העושים במלאכה במהלך השנה, מורים תלמידים, צוות ההפקה, הילדים ומשפחותיהם.

באתר דף דף כותבת לאה נאור כך:

היינו, זוג צעיר, עוזבי קיבוץ, עם ילדה קטנה, נטע, ותינוק, אמיר. לא היתה לי עבודה, כי אף אחד לא היה צריך גננית שתגדל לו פרחים, ומקצוע אחר לא היה לי.

ישבתי בבית. כתבתי למגרה, די השתעממתי. יום אחד בא לבקר אותנו חבר, נחום היימן, הוא נחצ'ה מקיבוץ בית אלפא. נחצ'ה היה מוסיקאי, וכבר חיבר כמה מנגינות. לפני שהלך הוא שאל אותי אם יש לי במגרה שיר שמתאים לילדים, כי הוא מאד רוצה שכיתה ו' בבית אלפא תשיר במסיבת סיום השנה שיר שהוא הלחין. חיפשתי במגרה שלי ובאמת מצאתי שיר אחד שיכול להתאים: 'מי אכל את הירח'. נחצ'ה לקח את השיר ונסע לדרכו. כעבור מספר ימים קיבלתי מכתב מתנצל: 'ניסיתי להלחין את השיר, אך לא כל כך הצליח לי. השיר יצא לי עצוב. אולי יש לך שיר אחר?'

לא היה לי שיר אחר. אבל היה לי המון זמן וילדה קטנה, נטע. כתבתי: 'לנטע ולי יש סוד נחמד, שעוד לא גילינו לאף אחד: אנחנו זרענו מתחת לפלסטיק, זרעים של מסטיק, זרעים של מסטיק'. סיימתי את השיר ושלחתי לנחצ'ה. כעבור כמה ימים הגיעה תגובה נרגשת: הלחנתי את השיר. יצא נהדר. עכשיו יש לנו כבר שני שירים. אולי תכתבי עוד עשרה או שניים עשר שירים, תחברי ביניהם בסיפור מתח יוצא מן הכלל, ותהיה לנו הצגה עם שירים? (המלה מחזמר עוד לא נולדה אז).

כמובן שבסוף השנה הציג בית הספר של בית אלפא, בהצלחה מרובה, את ההצגה 'זרעים של מסטיק', סיפור מתח על מלחמה נוראית בין הבנים והבנות סביב ערוגת מסטיק, מאת לאה נאור ונחום היימן. הבמאית המוכשרת היתה המורה מאירה הכהן והשחקנים ילדי בית אלפא.

בחלומותי הוורודים ביותר לא חלמתי שההרפתקה הקטנה הזאת תצא מגבולות בית אלפא. אך בעקבות הצלחת ההצגה יצא בהוצאת ספריית פועלים הספר עם מילות השירים והתווים. חברת התקליטים סי.בי. אס. הזמינה את מלכת הילדים של התקופה ההיא, השחקנית והזמרת דליה פרידלנד, להקליט את השירים עם ילדי בית אלפא. ואני הפסקתי לחפש עבודה כגננית מגדלת פרחים והתחלתי לגדל שירים.

על מאירה הכהן כתב אורי דרומי כך (המשך הכתבה מעניין מאוד וכדאי ללחוץ על הקישור):

מאירה הכהן (קפלן) נולדה בפתח תקוה וגדלה במקוה ישראל, שם היה אביה מנהל הפרדסים. היא למדה בתל אביב בבית ספר "לדוגמה" ובגימנסיה הרצליה, שם הצטרפה לסטודיו ללימודי משחק של "הבימה". עם גדוד השדה של השומר הצעיר היא הצטרפה לבית אלפא, שם הכירה את אברהם הכהן, מראשוני הילדים של הקיבוץ, שיהיה לבעלה ואבי ילדיה אבנר, יונתן, סמדר ויאיר.

אחרי שסיימה לימודי הוראה בסמינר הקיבוצים, היתה הכהן מורה ומחנכת במשך שנים רבות בחברת הילדים בקיבוץ, ואחת מחניכותיה, עופרה בהט, מספרת כי כל שנה הפיקה וביימה את הצגות סוף השנה של כיתה ו'. ב-1966 כתבה לאה נאור למוסיקה של בן המשק, נחום היימן, את המחזמר "זרעים של מסטיק". נאור מספרת, כי מאירה הכהן גייסה את כל הקיבוץ לצורך הצגה זו, שאחר כך הוקלטה והפכה ללהיט רב-שנים.

ולמרות שאני יודעת שהמחזמר בגרסתו הנוכחית צולם ולווה בצוות צילום מקצועי לאורך כל החזרות, החלטתי להביא לכם את רשמי המתומצתים מכסא מספר 19 בשורה 5 ביום שבת ה12 ליוני, 2010, בשעה 21:30 (התחילו באיחור אופנתי...).

למטה תמצאו שני סרטי וידאו שצילמתי במצלמתי החדשה ושערכתי באופן חובבני למדי. החלק הראשון מורכב מקטעים של ההופעה עצמה. החלק השני מראה את הקטע המיוחד של המופע ביום ובשעה האלה - שבהם הופיעו גם הילדים המקוריים וגם נחצ'ה, לאה נאור, ודליה פרידלנד. ת-ה-נ-ו!

זרעים של מסטיק - חלק א' - המופע עצמו

זרעים של מסטיק - חלק ב' - קטעים נוסטלגיים ותודות

הסרטים צולמו במצלמה חדשה ואני עדיין מתנסה ומגמגמת בטכנולוגיית הHD - אז אני מתנצלת על הפורמט הרחב. אם אתם יודעים איך לראות את זה ביוטיוב (לחיצה על הסרט עצמו תפתח את הסרט ביוטיוב) - אתם מוזמנים.

עכשיו אולי גם אתם תבינו למה התכוונתי בהפקה מושקעת, ענקית, אבל אינטימית וקיבוצית. צריך להקשיב למחיאות הכפיים בעיתויים המפתיעים, לצחוק הקהל, ולאהדה הרבה שעוברת כל הזמן בין הכסאות באולם... כל הכבוד להם - גם מפֹה!

וכמו שאכתוב עוד, כשהמחזמר מוצלח, יש לו עוד גלגול נוסף אחד לפחות... כמה עשרות שנים אחרי. תאמינו לי.

פרוייקט הדיגיטציה של בית יגאל אלון

רציתי לספר על פרוייקט מדהים שכדאי שכל מי שמתעסק בתיעוד ונהנה לחטט בארכיונים, או סתם כאלה מקיבוצי הצפון שרוצים לדעת מה באמת יש להם ועליהם בארכיון של הקיבוץ שלהם - ידעו. בקיצור... יש בבית יגאל אלון צוות קטן שכבר כמה זמן עוסק בדיגיטציה של ארכיונים בישובי הגליל. הדיגיטציה נעשית בחסות מחלקת היודאיקה של אוניברסיטת הרווארד בארה"ב.

רק להמחשת הגודל, עברתי כבר על ארכיונים של קיבוצים שלהם למעלה מ50,000 תמונות סרוקות (!!!). מצאתי אוצרות מוקלטים כמו חגים, שירים, ילדים מדברים, השכבות בבתי הילדים, משחקי חפשו את המטמון שהוקלטו מרדיו מקומי, וכו, וכו, וכו.

הפרוייקט מקיף צילומים, הקלטות (מסלילים), סרטי וידאו, קלטות אודיו, תמונות, נגטיבים ושקופיות. כרגע יש למעלה מ60 קיבוצים שארכיוניהם נסרקו. בנוסף ישנם אוספים שלמים של צלמים קיבוציים מהצפון שעברו ממקום למקום וצילמו, כמו אבשלום סטרוד, בועז לניר, פטר מירום, ועוד כאלה שעוד לא עברתי עליהם.

אני מקווה שפעם הכל יעלה על הרשת ושכולנו נוכל לראות את כל האוספים. כרגע האוסף האדיר הזה יושב על השרתים של בית יגאל אלון. הטלפון של ניצה קפלן שמרכזת את הפרוייקט הוא 04-6727700. לא תמיד היא נמצאת כי היא עוברת בעצמה מארכיון לארכיון ומנסה לדלות מידע מהארכיונאים על מה שנסרק (הצמדת מידע על כל קובץ שנסרק או הוקלט). בקשו לדבר איתה - היא מקור יוצא דופן למידע לא כתוב והיא ממש אוצר מהלך.

הנה למשל תמונה של המורה שלי למוזיקה, רזי, שעליו כבר כתבתי פעם. את התמונה מצאתי בסריקות של תמונות מהקיבוץ שלי בפרוייקט הדיגיטציה, והחלטתי להמחיש את העושר המדהים שניתן למצוא שם דרך שלושה קבצים שרזי מופיע בהם.

והנה, כאן מתחת, יש הקלטה של שיעור מוזיקה שרזי מעביר לקבוצת סמדר בשנות ה50. כשאני מקשיבה להקלטה אני חושבת על ילדים בגופיות לבנות לפני ארוחת צהריים. ובחוץ חם מאוד. (כדי לשמוע את ההקלטה יש ללחוץ על הכפתור עם המשולש):

והנה שוב רזי מנגן בשבועות בשנות ה40. גם סבתא שלי בקהל (צעירה ויפה, אפרופו נוסטלגיה). אני חושבת שהילדים שבתמונה הם גם הילדים שרזי מלמד בהקלטה - רק בתמונה הם צעירים בכמה שנים:

את שלושת הקבצים האלה מצאתי בין עשרות אלפי תמונות וקבצי שמע שעברתי עליהם בלחיצת כפתור. לפי ניצה יש יותר ממיליון תמונות שעדיין לא ראיתי... מה שהופך את הפרוייקט למעניין כל-כך זו האפשרות ליצור הקשרים חדשים כמו אלה שיצרתי כאן. בארכיונים הפיזיים יש תמיד מישהו שקיטלג את המידע כבר קודם ותייק אותו במקום מסויים. כשהקבצים כ"כ זמינים כמו בפרוייקט הדיגיטציה אפשר פתאום ליצור "ערימות" חדשות ו"תיקים" חדשים מבלי להפר את הסדר הארכיונאי הקיים...

בקיצור, אם יש לכם זיכרון שמישהו צילם או הקליט אתכם ושאולי שמרו את זה בארכיון, ואם אתם מקיבוץ או ישוב אחר בגליל, כדאי לכם לבדוק בבית יגאל אלון. אולי אתם מונצחים בקבצים דיגיטליים.

הרהורים של מבוגרים - אפשר לדלג אם אתם לא בעניין

לא כתבתי כבר כמה ימים. דווקא התקדמתי הרבה. רק לא כתבתי. עברו עלי גם כמה דברים גדולים. חגגתי 40 למשל...

אבל הסיבה האמיתי שלא כתבתי היא דווקא מחשבות שהתעוררו בי בעקבות פגישה מקרית, בארכיון של עין חרוד מאוחד, עם חוקרת אמיתית של התנועה הקיבוצית. נתקלתי באפרת קנטור. סיפרתי לאפרת, שאותה אני מכירה כבר המון שנים (המספר מופיע למעלה...), מה אני עושה ומה אני מחפשת. ואפרת, שהיא אדם חושב, שאלה אותי את שאלת השאלות:

"אם העולם הקיבוצי התרבותי לילדים היה כל-כך טוב, למה זה החזיק מעמד כל-כך מעט זמן? ואם זה כבר לא קיים, אז העיסוק הוא רק עיסוק נוסטלגי?" 

האמת, שהשאלה תפסה אותי בהרהורים משל עצמי. כבר אמרתי שחגגתי 40 בשבוע הזה, וכנראה ששאלת הנוסטלגיה הדהדה בחללים הנכונים. אז חשבתי על השאלה ואני חושבת עליה כבר שבועיים. יש לי כמה תשובות. לא מכולן אני מרוצה.

התשובה הראשונה היא שהתיעוד כשלעצמו הוא חשוב. חשוב מכיוון שעד היום הזרקורים הופנו לפוליטיקה, לציונות, למבוגרים, לפאתוס, ולאבלות, והילדים היו תמיד מכשיר בדרך להוכחה ולא העניין עצמו. אפילו כשדיברו על הלינה המשותפת דיברו על עוולות ועל התעללות. לא הזכירו את ההשקעה העצומה, את האהבה, את המחשבה, את הרצון, ואפילו את הקושי שבגידול ילדים ללא סבים וסבתות. אני דווקא מאוד מעריכה את ההשקעה וגם משתדלת להבליט את זה בתיעוד ובכתיבה. יש לי גם תחושה לפעמים שאסור לדבר על הילדות בקיבוץ כילדות אהובה - משום מה זה הפך להיות טאבו. אני מסכימה שכיום אני לא רואה את עצמי מגדלת ילדים בבית ילדים (למרות שלפעמים גם הם וגם אני היינו רוצים קצת הפרדת כוחות...). אבל היתה בשיתוף הזה מחשבה חיובית, היה שם רצון טוב וכוונה טובה. ולכן התיעוד הזה חשוב לאיזון התמונה של ילדות בקיבוץ הישן.

התשובה השנייה בכלל לא נוגעת לזמן או מקום. היא נוגעת בהורות ובמחשבה על גידול ילדים בכלל. מה היא השקעה בתרבות לילדים? מה חשוב ומה זכור לילדים שנחשפו להשקעה כזאת? מה חלקם של אמנים ואומנות בחינוך? מהי מידת החשיפה הנכונה, ובאילו דרכים ניתן לחשוף ילדים לעשייה תרבותית? אני חושבת שבקיבוצים התרבות היתה מאוד אינטימית ולכן מאוד משתפת. ילדים שרו, שיחקו, הציגו, ציירו וכתבו עבור ובחברת מבוגרים. ההנחייה היתה משמעותית ויומיומית. לכל שיר וסיפור, כמעט, היתה במה ומי שרצה בכך זכה שעשייתו תראה ותישמע ע"י מבוגרים וילדים רבים. העשייה לא היתה רק בין הילד לבין הגננת/המורה וההורים. אם מישהו ידע לצייר, מהר מאוד ציוריו היו מעטרים את העלון או את לוח המודעות. אם מישהי ידעה לשיר, כבר מגיל צעיר היתה שרה לפני קהל של מאות אנשים. אותו הדבר לגבי נגינה, מחול, בידור (סטנד-אפ קיבוצי), משחק, כתיבה, ומלאכת יד. הבמה היתה מעודדת יצירה. גם החשיפה. וכמובן שיש לזה גם את צד הביקורת העצומה שבמה כזאת מעוררת, אבל צד הביקורת הוא הצד הדומיננטי במחקר ודווקא הצד היפה נשאר בגדר "נוסטלגיה". 

התשובה השלישית קשורה לפרפקציוניזם ותחרותיות מערביים. הלכתי השבוע למחזמר (אני עוד מתכוונת לכתוב על זה כאן - וכבר הכנתי הכל) וראיתי שם כמה דברים שכבר מזמן לא ראיתי. ראיתי ילדוֹת שמחות ומתרגשות, גבוהות, שמנות, נמוכות, רזות, משתתפות בהפקה מושקעת במיוחד. ראיתי שמחה של קהל שמכיר את הבנות שעל הבמה ובא מתוך אהדה ואהבה. ראיתי טעויות אבל גם הנאה עצומה מהעשייה. ראיתי הפקה מקומית, של קיבוצים ומושבים בעמק בית שאן (עמק המעיינות). ראיתי את "זרעים של מסטיק" בגרסת 2010. 

בהתחלה לא הבנתי מה שונה בהופעה. אבל אחרי כמה דקות הבנתי שמה שאני רואה זה פלא. הרבה מעל 100 מופיעים על במה אחת. כולם מקומיים, כולם חובבים, וכולם שמחים להופיע. בעולם שלנו היום יש מעט מאוד מקומות שבהם חובבים מרימים הפקה כזאת לבד. אני חושבת שבקיבוצים היו הרבה הפקות כאלה. ישנן עדיין הפקות כאלה. גם קטנות יותר. ויש להן מקום גם בעולם שבו המושלם והנוצץ הם "הדבר הנכון". מותר לטעות, מותר לנסות, מותר להיות חובבים. בעיקר כשהכוונה טובה. ובעיקר כשהעשייה היא הדבר החשוב. העשייה חשובה הרבה יותר מהמוצר הסופי. ולכן הציפייה למושלמות היא ציפייה שמפריעה וחוסמת. אם תקראו בין השורות בכל מה שכתבתי עד עכשיו תראו שלא הכל מושלם. שיש בלאגן ויש חובבנות. אבל יש עשייה ויש חד-פעמיות של חובבים, ויש התלהבות וגם אהבה. וזו לא נוסטלגיה. זה קורה גם היום. וזה יכול לקרות בכל מקום ובכל בית.

השבוע גם אצלנו התחיל מרתון מסיבות הסיום של הילדים. ושמחתי. אחרי כל המחשבות וההרהורים האלה שמחתי לראות את הילדים מנגנים בפני ההורים והמשפחות. שמחתי לראות שהם כבר פחות מתביישים. שמחתי לראות שהקהל אוהד ואוהב. ושמחתי שכולנו הרגשנו שיש לנו ילדים שלא חוששים מהתנסות ומטעות. ילדים בכיתה ה' ניגנו בכינורות, בטובה, בגיטרה חשמלית, ובתופים. היו גם ריקודים, היו שירים שהילדים כתבו והלחינו (!) בעצמם. היה גם מופע ג'אגלינג די מרשים. הכל תוצרת עצמית. הייתי גאה. מאוד. זה לא קשור בכלל לקיבוץ. זה קשור בחשיפה לתרבות. בחשיפה להתנסות. בהקשבה. 

וכדי שלא תחשבו שהפכתי למטיפה דתית לשלום עולמי... ואם כבר הגעתם עד כאן... אז הצילומים שצרפתי היום הם מארכיון שער הגולן. המתקנים עשויים מגרוטאות ממוחזרות. לפי הדיווחים של מי שהתנסה במתקנים האלה הקפיץ היה מ-א-ו-ד רך וגרם לנדנודים עזים (ולא בטיחותיים). אבל ההשקעה. ההשקעה!  תארו לכם מסגר, אדם מבוגר, חובב, שמקבל במה כזאת וקהל כזה ליצירה חד פעמית מוצלחת כזאת. אין יצירה יותר אמיתית מזאת. אין קהל יותר אוהד מזה.

אז דיברנו על שני הכיוונים. ילדים עושים ומבוגרים מקשיבים להם. מבוגרים עושים וילדים משתמשים, מאזינים, ולומדים מהם. עשייה תרבותית משותפת עבור ילדים. היה מזה הרבה פעם. וזאת נוסטלגיה. יש מזה גם היום. אפשר עוד להשתפר. יש הרבה מה ללמוד.

אם למישהו יש עוד פרטים על המתקנים האלה ודוגמאות לדומים להם - נא לשלוח תגובה.

מפעל הצעצועים ניצב באלונים

היום ביקרתי בארכיון של אלונים ומצאתי את התמונה שמופיעה בגזיר העיתון שתיארתי ברשימה הקודמת. שמחתי מאוד לראות אותה כי רציתי לראות יותר טוב את הציורים של מיכל אפרת. והרי התמונה לפניכם (כרגיל ללחוץ על התמונה כדי להגדיל אותה בדף נפרד):

ויש גם גרסא נוספת בסידור שונה של הבובות:

צילומי הדגמים, שנעשו אי-שם בשנות החמישים המוקדמות, הם ברובם צילומים של חנן בהיר מגבעת-ברנר. ויש גם שלט למפעל, שנקרא "ניצב" ולא כמו שכתבתי בטעות ברשימה הקודמת (החלטתי לא לתקן את הטעות שמא מישהו ינסה למצוא את המפעל תחת השם הזה - שעליו למדתי בשמו השגוי. מסובך.). השלט בעיצובו של דן גלברט, ולמרות שרק בכתבה שמצאתי מוזכר שמו בתור מעצב הצעצועים, אין ספק שהיתה לו השפעה על הגרפיקה של פרסומי המפעל המאוחרים יותר ועל הלוגו שלו. השלט מודפס על דיקט, בדיוק כמו הדמויות בתמונה שלמעלה.

והנה אחד הצעצועים הראשונים שיוצרו במפעל. קוביות שיוצרות דגם של קיבוץ או התיישבות דומה אחרת. הגרסא בתמונה היא גרסא מאוחרת יותר. במקור אלו היו פשוט קוביות עץ. יחד עם התמונה הזאת נמצאת גם חוברת הוראות מעניינת שחלק מתוכנה אני מעתיקה למטה. החוברת מתייחסת לגרסא המוקדמת של המשחק כפי שמשורטט בתוכה.

המשחק הזה נקרא "נקום ובנינו", ועל החוברת מופיע שם המפעל כ"מפעלי המלאכה לצעצועי-עץ של קבוצת הנוער העובד 'אלונים' בקוסקוס-טבעון חיפה ת.ד. 1943". אין לי מושג אם זה באמת היה מספר תא הדואר, אבל בארכיון החוברת הזאת מתוארכת כאילו הופיעה ב1943. לפי מה שכתוב בתוך החוברת אני מניחה שהיא נכתבה כמה שנים מוקדם יותר. כנראה ב1939 או 1940. 

בדף הראשון בחוברת ההוראות נכתב כך:

להורים ולמחנכים.

עם פרוץ נחשול הדמים בארץ, חרד הישוב. קשה היתה המכה. אך אנחנו לא נרתענו. ביתר עוז הסתערנו למעשים: לצבור, להתאחזות בקרקע מולדת.

כאגדת גבורה נשמעת פרשת הכבוש. ללא כל נסיון פרצנו אל גבולות הארץ, רק בכח שאיפת החיות - השתרשות. בלא מים ודרך, תוך ביצות ועל חגוי-סלעים - תקענו יתד.

וכל העם עלה עם העולים. זו היתה חויה עמוקה ליהודי - שבע הנדודים: התאחזות! כבוש!

וגם ילדינו, אשר לא יכלו לחזות בכבושנו הגדול, רוו את הרגשת הכח והכבוד שבצעד נועז זה.

כדי שיוכלו לקבל תמונה ברורה מכל אותו "יום עליה", מהקמת נקודה כבושית ביום אחד, נתן משחק זה. יבנה לו כל ילד את הנקודה יראה אותו בעיניו, ותחרט בקרבו.

יש גם שטח רחב לפעולת דמיונו של הילד. מאותן הקוביות אפשר להקים גם מושב, בית ספר, או כל בנין אחר, לפי טעמו של הילד.

"נקום ובנינו"

ובדף הבא מוצגת תכולת המשחק עם ציון מראה ומספר החלקים, כמקובל.

בחוברת יש כמה אופציות לסידור הקוביות: "נקודת כבוש", "מושב או מושבה", ו"בית ספר". בחרתי להעתיק לכאן את תיאור בניית נקודת הכיבוש (הקטע מופיע מתחת לתיאור ולשרטוט המבנה):

תכנית א. נקודת כבוש.

מתוך תנאינו בארץ עלינו להקים מבצר מוכן ביום אחד. את התכנית ומקום הנקודה, מכינים למפרע.

בבואנו לשטח המסומן אנו מקימים תחילה את המגדל, כדי שנוכל לשמור על הסביבה. מיד נגשים להקמת החומה והעמדות. רק עם גמר הביצור - מקימים דירות למתישבים.

כללי הבנין.

המגדל. (במרכז) בנוי מ-4 אבנים מספר 4. הגג- אבן מס' 8.

החומה. (סביב למחנה כלו.) בנויה מ-23 אבנים מס' 3. ו-7 אבנים מס' 2. (פרטים בתכנית המצוירת.).

העמדות. (כל אחת בפנת החומה) כל עמדה בנויה מאבן מס' 1. והגג מס' 6.

הצריפים. (בתוך החומה) כל צריף בנוי מאבן מס' 5. והגג- מס' 7.

(בשעת הבנין הסתכלו בתכנית המצוירת).

בדף האחרון בחוברת נכתב על המפעל עצמו:

זה לנו נסיון ראשון בארץ ליצור צעצועים בכמויות גדולות. צעצועים הראויים להתחרות בתוצרת חוץ הן בטיב התוצרת והן במחירה.

כמו בכל מפעלנו בארץ, תלוי גם מפעל זה באהדת הישוב.

מפעל זה מאפשר קליטת פועלות עבריות, ויחד עם זה מיצר לילדינו צעצועים לפי טעמנו אנו, שיוכלו לשמש לנו כאמצעי מחמך.

צרפנו למשחק תכניות והסברות, אך נוסף להן יוכל כל אחד לבנות כרצונו.

והנה דוגמאות של צעצועים שייצר "ניצב" בשנות החמישים והשישים (לחצו על התמונה להגדלה):

(רכבות ומסילה מתפרקת)

(צעצועי משיכה)

(צעצועי הרכבה והשחלה שונים)

(הוראות הרכבה למשחק שמופיע בתמונה למעלה)

  

ובקשה גדולה מכל מי שהגיע עד כאן ומוכן לעזור... אספתי עוד הרבה מידע והסטוריה על "ניצב". אבל צעצועים אמיתיים לא מצאתי. רק תמונות. אני מצרפת כאן כמה תמונות של משאיות וטרקטורים (בנוסף לתמונות שלמעלה). אם מישהו ראה, מכיר, יודע, או שמע על צעצועים כאלה שמסתובבים אצל אספנים או על מדף הצעצועים הפרטי של מישהו - אנא צרו איתי קשר (השאירו תגובה ואחזור - אני מבטיחה!):

יש עוד הרבה לכתוב על "ניצב" באלונים, ועל העיצובים של דן גלברט. אבל יש לי רק דבר אחד להזכיר לכל חובבי הז'אנר. למי שיש את הספר "פנימי בהחלט" של דן גלברט בבית:

תעשו לעצמכם טובה ותבדקו אם יש לכם את המשחק "דרך מוטקה" בכריכה הפנימית. אם יש לכם כזה - הרי לכם משחק "פנימי בהחלט":

המדור לצעצועים של הקיבוץ המאוחד - מישהו מכיר?

ירדתי למחתרת. אני אוספת חומר לכמה נושאים במקביל ומחכה לערימה גדולה מספיק של חומר כדי שאפשר יהיה לכתוב עליו משהו משמעותי ושלם. אחד הנושאים הוא צעצועים, והוא התחיל משני גזירי עיתון שמצאתי בזמן דפדוף בארכיון של מיכל אפרת (אפשר ללחוץ על התמונות להגדלה ואפשר גם לקרוא פשוט את הטקסט שהעתקתי מתחת לכל תמונה):

ביקור במדור לצעצועים

פרוזדור הבית, רחוב אלנבי 112. על ה"חץ" המכוון כלפי מעלה רשום: "המוסד להספקה של הקיבוץ המאוחד. המדור לצעצועים".

"אמא, מה הבאת לי?.." "אבא, מה הבאת לי?.." שאלה זו חוזרת ונשנית מפי ילדינו בשובנו מחופשה ארוכה או קצרה מן העיר. והורים כיתתו רגליהם בחנויות הצעצועים, בזבזו כסף על צעצועים שטיבם גרוע, מחירם יקר, ותועלתם החינוכית מפוקפקת. גננות ומטפלות אף יצאו "לערוך קניות" ללא כיוון ברור והדרכה מתאימה, ובחוסר כל אפשרות להשיג את הטוב והרצוי אפילו לראות עיניהן הן.

והנה נמצא הגואל גם בשטח זה. שוב היה קיבוצנו הראשון המספק צורך זה לא רק לישוביו אלא לתנועה הקיבוצית כולה, ואף למחנות עולים ולמעברות.

"ותקו" של המפעל – מחצית השנה בלבד. הוקם ביזמת ועדת-החינוך, ועד מהרה כבש מקומו ב"שוק הצעצועים" שלנו. המטרה העיקרית שעמדה בפני יוזמי המפעל הושגה. הדרכת הישובים בבחירת הצעצוע המתאים, שיהיה בו ערך מחנך לילד, ויחד עם כך דאגה לחוזק ולטיב, ולבסוף גם למחיר מתקבל על הדעת ועל הכיס.

הצעצועים רובם ככולם מתוצרת הארץ ובחלקם מתוצרת מפעלי הקיבוץ במעוז-חיים ושדות-ים. עתה מתכוננים להתחיל בייצור צעצועים גם "אייל" ו"מפלסים". בית חרושת קואופרטיבי במושב "חרות אמריקה ב'" מייצר במיוחד בשביל המפעל, לפי דוגמאות המוגשות לו. הדוגמאות הן מעשה ידי אמני הקיבוץ – גידי (כפר גלעדי), מיכל (גבעת חיים), לזר (מעגן), ודן (אלונים).

מבחר הצעצועים מותאם לגילים השונים, החל מתינוקות ועד ילדים בני 14. ישנו גם מדור מיוחד למשחקים בשביל חברות נוער. כן מתכוונים להוסיף מכשירי-נגינה (חלילים וכלי הקשה), וכן מחלקה למצרכי ספורט.

בין הצעצועים המיועדים לשעשוע בלבד, כגון בובות, חיות, כלי רכב וכדומה. בולט המספר הרב של כלי-עבודה, כלי מטבח וכו', אשר בצד השעשוע שבדבר מהוים הם גורים המפעיל את יזמת הילד ומרצו. ויצויין כאן לשבחם העדרם הגמור של "כלי הנשק" למיניהם, שהיינו מגישים פעם לילדינו והורסים בכך משהו חשוב בנפשם.

המחזור החדשי הממוצע הוא 3000 לירות, אך הוא בעליה מתמדת. המפעל הצדיק את קיומו למעלה מהמשוער. חברי הישובים צובאים לפתחו ויוצאים מרוצים בלי חשש שרומו ע"י סוחר זריז ושואף רווחים...

במדור הצעצועים

הדמויות המוכרות

המדור לצעצועים הוציא לא מזמן את הדמויות הנ"ל על-מנת להחיות את משחק הקוביות ולתת לילד אפשרות לבטא במשחק פעיל את אשר עם לבו ביחס לאנשים הסובבים אותו. לכן נלקחו הדמויות מהסביבה הידועה היטב לילד, כגון חברי המשפחה וכמה מן העובדים בשדה ובענפי שרות. הדמויות מודפסות בצבעים משני עבריהם, בסיסם – עביו 1.5 ס"מ וגבהם – 13 ס"מ. הדמויות הוכנו לפי ציורי מיכל שלכט (גבעת חיים).

בקטעים שמצאתי מיכל שלכט מגבעת חיים היא מיכל אפרת. דן מאלונים הוא דן גלברט. על האחרים אני מבררת עכשיו כי לא נתקלתי בהם עדיין (אני חושבת). גם על שנים מדוייקות אין לי מידע. ואפילו לא מהיכן הקטעים לקוחים. אם יש מישהו שמכיר ויודע אנא השאירו הודעה בהערות ואחזור אליכם (כמעט) מיד.
 
לגבי "המוסד להספקה" נתקלתי בדף מעניין בגבעת ברנר שמספר על יצחק מור שם נכתב שיצחק "הבין את 'היתרון לגודל' והקים את המוסד להספקה של הקיבוץ המאוחד". מכיוון שנפטר בגיל יחסית צעיר, ב1953, יש להניח שהמדור לצעצועים פעל כבר קודם. גם העובדה שמיכל היא מיכל שלכט מעידה על תחילת שנות ה50 ואולי אפילו מוקדם יותר.
 
בינתיים אני יודעת בוודאות על שלושה מפעלי צעצועים קיבוציים - האחד גמדא בכפר הנשיא שהיה כנראה הגדול והמפורסם מכולם. השני מיצב באלונים (שראיתי רק תמונה קטנה של משהו ממנו ואני מתכוונת להמשיך לחפש) והשלישי בקיבוץ כפר-סאלד (שגם עליו אני עדיין לא יודעת הרבה).  בכתבות למעלה מוזכרים עוד קיבוצים: מעוז חיים, שדות-ים, אייל ומפלסים.

המפעל המוזכר ב"חרות אמריקה ב'", הלוא הוא המושב שהיה אז שיתופי - בית חרות, הנו מפעל בשם שֹהר שהוקם ע"י שני עולים אמריקנים: אריה בסיס (סקיני), וקרל אלנטוק. מי שדיברתי איתו בבית חרות אומר שלא נשאר דבר מהצעצועים האלה. מי שמכיר, מי שיש לו, ומי ששמע מוזמן (ומתבקש!) להשאיר תגובה ופרטים.

על המפעלים הידועים יש קצת יותר חומר ותמונות. לגמדא, למשל, יש הרבה מאוד אספנים בעולם וניתן למצוא הרבה מידע ותמונות ברשת.

על גמדא נכתב בעלון כפר הנשיא, תשס"ח, 3 ביולי 2009:

גמדא - כור

בתחילת שנות ה 60, בעקבות היותנו בעלי בית היציקה לחמרן (אלומיניום) הידועים בארץ, פנה אלינו תעשיין (בקנה מידה זעיר) מאנגליה, והציע לנו לרכוש ממנו את סדרת התבניות של מכוניות-צעצוע, ולייצר אותם בארץ, וכך סיפורנו התחיל. מספר קטן של חברים,עמלו בשיטה ידנית וייצרה כמה עשרות מוצרים ביום, שהיוו אטרקציה לילדי ישראל, ביניהם בעיקר מוצרים צבאיים וגם אזרחיים. שם המפעלון : גמדא.

מספר שנים לאחר מכן, לאחר שמפעלון זה נסגר, הופיע תעשיין ציוני, מדנמרק, אצל שגרירת ישראל שם, עם הצעה אמריקאית, גרנדיוזית, לייצר בארץ, דגמי מכוניות בקצב של 10,000  ליום !!! (על סגנון MATCHBOX). הוא פנה לענק התעשיות בארץ,"כור",האם הם מוכנים לקחת את הפרויקט על עצמם, והם פנו אלינו, בתור יצרני המכוניות הזעירות, היחידים בארץ, בהצעה: נקים שותפות, הם ייצקו את שלדי המכוניות מחמרן, ואנחנו נצבע אותם ונרכיב את כל יתר החלקים.

הקמנו מבנים (שהיום מהווים את משרדי הבונים ואת חדרי ההרכבה של הברזים והמפעיל, ומחסני החלקים שלהם), וקנינו ציוד ואמצעי יצור. והעיקר, כדי לייצר 10,000 מכוניות ביום, היינו זקוקים ל "פס יצור", שאת עיקרו, תכנן !JIMBO ובנה. הקמנו "צוות לעניין" מורכב מ : דייב מנצ'סטר (מנכ"ל), ג'ק גולן (מומחה לתבניות ויציקות), אדי (מנהל ייצור), עליזה נמלי (המומחית ליצור צעצועי גמדא הישנים), וטומי (כמחסנאי). המספר 10,000 מהדהד בראשינו יום וליל.

המשלוח הראשון היה אמור לצאת ביוני 67 ואנחנו התחלנו לעבוד באפריל! רכזנו 60 בנות ( 14 עד 16 ) מחצור כדי לאייש את מכונת הצביעה ואת קו היצור, מינינו את אריה דביר (ז"ל) להפעיל ויצאנו לדרך! הייצור התחיל עם בעיות אין-ספור, אך עם כל האופטימיות, לא ראינו סיכוי לעמוד בלוח הזמנים של הלקוח האמריקאי. ואז קרה הנס (אמנם, האכזר) והציל אותנו... מלחמת ששת הימים !

חוץ מלהוות תרוץ טוב (ואמיתי) כלפי האמריקאים (וכלפינו, גם), 2 עובדות בכל זאת יצרו מכשול של ממש : אריה דביר נהרג בגולן, ו ... פגז סורי נחת ליד קיר המפעל החדש, ועשה שמות בתוצרת ובחלקים, כששכבת אבק מכסה את רוב שטח אולם הייצור.

למרות התחלה קטלנית זו, התחלנו להתארגן, ולרכוש נסיון. חלק מהצוות התחלף, וכמו כן תחלופה אצל הבנות, אך החלום של ה 10,000 התחיל להראות באופק, למרות הקשיים שבדרך, ולא רק אצלנו, אלא גם בחלקם של כור - חמת, וספקי חלקי הפלסטיק. מצאנו קיצורי דרך ע"י שליחת החלקים מהמרכז בארקיע היומי ושיפרנו את תהליכי היצור.

ויום אחד, היום המיוחל הגיע ! ייצרנו 12,000 מכוניות ביום !!!

בכלל, הפכנו להיות פאר הייצור התעשייתי הישראלי. הגיעו אנשים בעלי שם מכל הארץ, לראות איך המכוניות הזעירות מושאות על סרטים נעים, כולל שלבי בקורת, עד שיורדות בכוחות עצמן במסלול המשופע, אל סרט האריזה. ומי היו הנהנים העיקריים? 1) חיילי צ.ה.ל, שהגיעו בזרם אינסופי לקנות "גימלים", מכוניות שנפגמו טיפה... בשקל! ו 2) הגננות והמטפלות עם זאטוטיהם, כדי למלא את המלאי שלהם. כמעט לא היה בית בישראל שלא היו בו מכוניות גמדא (אולי זו הגזמה קטנה!).

אוכל לספר סיפורים אין- סוף על האירועים השונים שאירעו במשך כמעט 10 שנים של קיום המפעל, אך די בהקדמה זו, ומי שמעונין לשמוע יותר יוכל לפנות לכל אחד מתריסר החברים שהשתתפו בחוויה (עליזה, טומי, קני, אלזה, קרול ל, ווילי פ, אורי ש, וכו').

אדי נמינוב

היו גם צעצועים בייצור מקומי שעליהם אני רוצה לכתוב כשייתאסף לו כל החומר המצולם שאני מקווה לערום כאן. בינתיים תוכלו לראות רק כמה סרטונים יפים שקיבוץ העוגן העלו לאתר מושקע שהקימו. אני ממליצה לראות את הסרט על חג השבילים, ובו כמה מכוניות מעץ בצילום מקרוב (ממש בדקה הראשונה של הסרט).

בקיצור - לא הזנחתי אתכם, אני רק עורמת ערימות של תמונות ודפים כרגע.