ראשית הוא כושון ושנית שחרחרון ושלישית הוא יודע לרכב על פילון....

היום אספר כמה סיפורים שנפגשים בכל מיני פינות... יש בהם סיפור על קיבוץ אחד, על אישה אחת, על כמה ספרים, על גישה חינוכית קיבוצית, על זהות תרבותית, על אידאולוגיה וגם עלי... הרשימה ארוכה - אבל אני חושבת שכל אחד ימצא לו פינה קטנה משלו בתוך כל הבלגן...

אתחיל בי. בתמונה הראשונה, כאן משמאל, אני בתחפושת כושית, בערך ב1977. בשנה שלפני זה התחפשתי לצועניה, ובשנה שאח"כ התחפשתי להולנדית. אח"כ כבר התחילה תקופת הפאנק.

את שמלת הרַפְיה ואת זר הצדפים שעל הראש אהבתי כתחפושת יום-יומית ועד היום אני זוכרת את הריח המיוחד של הרפיה ואת הרשרוש של החוטים בכל צעד וצעד. 

להיות כושית היה סוג של ריקוד, מוזיקה והרפתקה. הרפתקה בעיקר בגלל ספר אחד שהקריאו לנו על הנרי מורטון סטנלי ועל דיויד ליוונגסטון שהשאיר רושם עז. מוזיקה - כי היה לי תקליט של איפי-טומבי שהיה מתנגן בכל פעם שלבשתי את השמלה - וגם להופעה בתל-אביב נסעתי. גם לימדו אותנו כמה שירים אפריקאים בשיעורי המוזיקה אז, שאחרי תישאול של כמה מורות למוזיקה אני יכולה לספר שמקור השירים במכון למוזיקה באורנים או בשיעור העשרה מוזיקלית באורנים. 

"צֶ'ה-צֶ'ה קוּלֶה, צֶ'ה-צֶ'ה קוּבִּיסַה...." הוא אחד השירים הידועים והנפוצים שנלמדו (ובעיתוי מושלם נשלח אלי הרגע במייל מאילאיל קרן, מורה למוזיקה ובת אותו הקיבוץ כמוני - שפגשה אותי במקרה בשבוע שעבר ואמרה שיש לה הקלטה):

השיר השני, שבכיתה ה' לימדה אותנו דליה טבנקין מעין-חרוד מאוחד, נשמע/נקרא ככה:

אוּ גוֹנִי גוֹנִי סָה - אוּ גוֹנִי

אוּ גוֹנִי גוֹנִי סָה - אוּ גוֹנִי

וּוַה וּוַה וּוַה אֶקוֹדַה-הַיָיה

וּוַה וּוַה וּוַה אֶקוֹדַה-הַיָיה

אוּ-וּוִי, אוּ-וּוִי, אוּ-וּוִי פִּי-קִי-סִי

אין לי מושג מה משמעות השירים. את "צ'ה צ'ה קולה" אני כבר יודעת ש"ייבאו" מארה"ב בשנות ה60 המאוחרות. יש לו הרבה גרסאות ברשת והוא מופיע כשיר ילדים בתקליטים אמריקאים מהתקופה. את "אוּ גוֹנִי" לא מצאתי ואין לי מושג מי הביא אותו לאורנים. אם יש למישהו מושג - אשמח ללמוד ולעדכן.

לימוד ה"כושים" ו"אפריקה" כנושא היו חלק מתוכנית הלימודים הקיבוצית לבית הספר היסודי. נושא העמים, או יותר נכון - "עמי הטבע" כלל גם את האסקימואים, ואת האינדיאנים (ואולי גם נושא האדם הקדמון נפל תחת הכותרת הזאת לפעמים). ללימוד הנושאים אקדיש לפחות רשימה אחת ולכן רק אספר כאן, למי שהעניין זר לו, שבקיבוצים היה נהוג ללמוד בשיטת הנושאים: בשיטה הזו לוקחים נושא ומפתחים אותו דרך לימוד חוויתי: מתחפשים, בונים, מבשלים, מכינים דגמים, מציירים, כותבים עבודות, מטיילים, ונחשפים דרך כל החושים לחווית הנושא הנבחר.

הנושא "פלש" גם לחופש הגדול, לקייטנות, לחופשות החגים, ולמחנות התנועה. הנה, למשל, דיווח שהופיע ב1954 על "יום אפריקה" ותוכנו בקייטנה של גבעת חיים:

1/9/1954 "בקיבוץ"
"יום אפריקה"
גבעת חיים – מוצלחת ביותר היתה קייטנת ילדינו על חוף כפר ויתקין, שהיתה מתוכננת בצורה מחנאית, ושררה בה רוח צופית והתלהבות.
יום-יום ותכניתו המיוחדת. יצויין במיוחד "יום אפריקה", בו הפכו כל הילדים, על מדריכיהם ומחנכיהם, לשבטי כושים פראים. היה זה מחזה מיוחד במינו לראות מיפקד של 120 "כושים", ילדים ומבוגרים, לבושים עלים, צדפים וצמחי-ים שונים, אשר פניהם מרוחים במישקע של קקאו, והם צועקים בפראות רצינית. ולאחר המיפקד – מדורות, הופעות, ריקודים – כיאות לשבט אוכלי אדם!

וכדי להכניס אתכם לאווירה המתאימה לדיון שיבוא אח"כ - הנה עוד כמה תמונות מקיבוצים שונים. חלק מהתמונות מפרוייקט הדיגיטציה של בית יגאל אלון וחלק מארכיונים קיבוציים שונים שביקרתי בהם.

והנה עוד תיאור של מחנה כושים אפריקאי, הפעם מ1952, בקורס מדריכי חטיבת בני הקיבוצים ברמת הכובש. בחלק הראשון, שאותו העתקתי לכאן, יש רמז להזדהות העמוקה שחשו המבוגרים הכותבים כלפי העמים האפריקאים. (כדי לקרוא את כל הדיווח מתמונה מוגדלת יש ללחוץ על התמונה):

30/4/1952 "בקיבוץ"

הכושים הבונקרים ושוכני העציםתוך תיפוף בעל קצב מהיר עמד שבט הכושים "נישטפרהוּ" ונשבע אמונים לקדש מלחמה על האירופים, שבאו להשמידו ולנחול את אדמותיו. ידיהם נשואות מעלה, וחוזרים הם על מילות-השבועה היוצאות מפיו של ראש השבט. לפתע הושלך הס. הודלק הלפיד במרכז המתקהלים, נשמעו שלוש נקישות בתוף, ותוך צהלת-המונים הועלתה גולגולת-פרה – סמל המלחמה של אותו שבט – לראש העץ, כך קידש שבט "נישטפרהו" את המלחמה ---
לקורא לא יובן מה לספור זה ול"בקיבוץ". שמא טעות-דפוס, או איזה ליקוי טכני אחר? לא מיניה ולא מקצתיה! זה בדיוק מה שקרה ביום הששי, ה18 באפריל 1952, באחת מחורשות האיקליפטוסים שליד משק רמת הכובש. אותם הכושים, שהשחירו את פניהם בפיח, אינם אלא חברי חטיבת בני הקיבוץ המאוחד, שעמדו בסיום קורס המדריכים שהתקיים בפסח ברמת הכובש. אותו מחנה כושי, שהכריז מלחמה על המחנה השני, הוא חלק מהקורס, שבחיי יום-יום נקרא "מחלקת קוקוריקו". ומלחמה להם במחלקה השניה, ששמה ידוע כמחלקת "כיפה אדומה".

כפי שרואים בתמונה שלמעלה, גם הצגות היו חלק מהעניין בכושים. לפעמים כחלק מהצגת הכושים והעבדות באמריקה, ולפעמים כחשיפה למוזיקה - כמו בהצגה הזו שבה ג'ז וכושים הולכים יד ביד.

ושוב, ההעמדה של עמי הטבע - ובראשם הכושים האפריקאים - לא היתה מקרית. המבוגרים הזדהו עם התעוררות העמים באפריקה וראו בהם סוג של אחים למאבק בהכרה העולמית בזכותם לעצמאות. והנה קטע מתוך "משמר לילדים" שיצא לקראת הפסח ב1960 - מלווה בשיר. העתקתי לכאן רק את חלקו הראשון של השיר - ומי שרוצה מוזמן ללחוץ על התמונה כדי לקרוא את כולו. שימו לב לאיורים היפים של משה פרופס:

15/3/1960 "משמר לילדים"

אין אנו העם היחידי שזכה בתקופה האחרונה בחירות. אנו קרובים ליבשת האפריקנית, שבה מתעוררים עמים לתחיה ופורקים את כבלי משעבדיהם. וכיוון שמפעלנו שלנו זכה להערכה ברחבי העולם, באים אלינו שליחי העמים המתעוררים, כדי ללמוד מנסיוננו. על ארבע כושיות כאלה – מניגריה, מצ'אד, מזולו ומגאנה – המשתתפות בליל "סדר" בקיבוץ ושואלות קושיות משלהן – תקראו בשירו של יוסי.

 

[...]

"הגיעו אלינו (סיפור שהיה!)

- ל"סדר" –
אורחות
- מאֵי-אנה?
אחת מניגריה,
מצ'אד השניה,
מזולו
ו...כן – גם מגאנה!

ארבע כושיות,
בשֵׂער מסֻלסל,
שחורות –
מצִפֹּרן עד חֹטם –
הגיעו אלינו –
ודי,
וחסל! –
ושוב לא דמו לאורחות הן.

ישבו
- כמו כֻלנו –
סביב לשֻלחן
ושרו "מה טוב
ומה נ –
עים!"

וים-אספרגוס.
ואֹכל מוכן,
וכל הקבוץ – מדוכן אל דוכן –
נועץ בן,
נועץ בן עינים...

אז קמה – בלי למה – כושית ראשונה
לשאול
קֻשיות את כֻלנו:
מה נשתנה,
הלילה הזה –
משלנו?

כי אם לנו
הומים
עצי-קוקוס בלֵיל,
אצלכם –
אלו אֹרן
ותֹמר;
ואם סיד ובטון הם
בתי-ישראל,
אז אצלנו –
זה במבוק
וחֹמר.
[...]

ולפני שנגיע לפואנטה... (כן יש פואנטה לרשימה הזאת!) - הנה עוד קצת תמונות של נושא הכושים בקיבוצים שונים:

שימו לב לתמונות שעל הקיר:

אחת התמונות הכי "שוות" כאן - מקדו את המבט על הסיר שמרכז המעגל:

והנה הגענו לעיקר.... בתמונה הבאה מופיעה אשה יקרה. קוראים לה מַרים ברטוב (שימו לב לניקוד). התמונה מלפני כ10 שנים. כשפגשתי את מרים לפני כמה חודשים היא בקשה שאציג את התמונה הזאת, מתוך "ספר המאיירים הגדול":

מרים, ילידת 1914, עלתה לארץ ב1936 והיתה חברת גברעם הרבה שנים. גברעם נקרא בזמן שהצטרפה אליו מרים, ולפני עלייתו לקרקע ב1942, "קיבוץ מחר". והנה הסבר קצר בכתב ידה של מרים ברטוב: 

למי שזוכר, שאלתי כבר על "קיבוץ מחר" בהקשר של מפעל הצעצועים של כפר סאלד. מרים ברטוב הכינה בעצמה חפצי נוי וחפצי משחק לילדים כפי שנראה בהמשך והיא, כנראה, זו שהוזכרה במודעת תערוכת הצעצועים מ1940. וכדי להכיר קצת את גברעם בראשית דרכו - הנה כמה ציורים של מרים ברטוב מראשית הקיבוץ:

אבל את מרים ברטוב רובנו מכירים מספר אחד... והוא "עליקמא הקטן":

עליקמא פורסם ב1949. הוא עשוי ממגזרות נייר פשוטות ונעשה בו שימוש מתוחכם בצבע, בתקופה שבה מותר היה להשתמש רק בצבע אחד מלבד השחור. מרים ברטוב בחרה באדום ובעזרת המגזרות הפכה את הלבן והשחור לכוכבי הספר.

ב"ספר המאיירים הגדול" מרים מספרת כך:

זה התחיל מבובות שעשיתי לילדי וחיברתי להן סיפור. עשיתי אותן בצורה פרימיטיווית מאוד מבד שעווה לבן, מילאתי בצמר גפן ותפרתי בחוט אדום. כך נולדו הדמויות של "עליקמא". אחר כך חשבתי לעשות מזה ספר, אז הוספתי לאותן דמויות גזירות נייר ודפס מקצועי הדפיס אותן בהדפס לינולאום (טכניקה של הדפס בלט על לוח לינולאום, שבה מוצאים החלקים הנגטיביים מהלוח, והחומר שנשאר נצבע בצבע וצורתו מועברת לנייר בעת ההדפסה). הגזבר של הקיבוץ הכיר את אחד הבעלים של הוצאת "סיני", הוצאה דתית שעסקה בעיקר בספרי תנ"ך, וכך ב1949 הדפיסו את "עליקמא".

[...]

אני לא רואה את עצמי כמאיירת, מכיוון שאני יוצרת את התמונות לפני הטקסט. אצלי, החרוז או הסיפור הוא רק הדגשה של הסיפור המתרחש בתמונות. אני עושה סקיצות בעיפרון, אחר כך גזירות נייר ואז כותבת את הטקסט. היו מקרים שחשבתי שנחמד שיהיו לתמונות חרוזים ואז פניתי למישהו. יהודה גבאי, שחקן תיאטרון האוהל, היה החורז הראשון שלי והוא כתב את עליקמא.

בביתן של מרים ברטוב ובתה, חנה, צילמתי את הגזרות הראשונות של בובות עליקמא ודמויות הסיפור האחרות:

ומצאתי גם את הסקיצות הראשונות לספר. ליד הדמויות מופיע הסיפור הגולמי שממנו עובד ונחרז הסיפור שאנחנו מכירים:

לקראת שנת ה50 להוצאת "עליקמא הקטן", ב1999, הוציאו במוזיאון ישראל מהדורה מיוחדת. מרים ברטוב, שהואשמה בגזענות בשנים שבהן כושי הפך משום-מה למילת גנאי, החליטה לנסות לשנות את החרוזים כך שהמילה כושון ושחרחרון לא תופענה יותר בספר. והנה דף ועליו משורבטים חלק מהנסיונות. הנוסח הסופי שנבחר דומה לקטע שמופיע בעיפרון בתחתית הדף - סוג של הסבר מתנצל-משהו.

מרים ברטוב אהבה לתאר דמויות מעמים שונים. ישנם שני ספרים נוספים שבהם היא מתארת דמויות של כושים:

כושיה עם שמשיה - מרים ברטוב ורנה שני, עם עובד, 1963

שלושה ידידים קטנים, מרים ברטוב ורנה שני, ספרית פועלים, 1962.

מרים גם הכינה תאטרון בובות-אצבעות קטן ובו מככבות דמויות שונות ובהן... דמות כושי:

אבל, כמו שאמרתי כבר קודם, מרים אהבה לצייר גם דמויות אקזוטיות אחרות. הנה למשל דמויות סיניות על תיבת עץ שעיצבה בשנות ה40:

והנה לוח המתכת שממנו הודפסו הדגמים לתיבה הנ"ל:

ושער "משמר לילדים" משנות ה50 ועליו דמות ילד קוריאני שעיצבה מרים ברטוב:

ואם עדיין לא השתכנעתם שהדמויות הבינלאומיות הן חלק מהיצירה של מרים - הנה עוד סיפור מעניין... בסדרה ב' של ספריית דרור יצא הספרון "טיפות הגשם" שאיירה וגם כתבה מרים ברטוב ב1959. הסיפור מספר על איכר שמצפה לגשם. והנה דפי הספרון:

והנה הסיפור שמאחורי הסיפור... היה מצוייר שם איכר אחר בהתחלה. איכר עם חזות יותר בינלאומית. מרים איירה את הספרון מחדש לבקשתו של זרובבל גלעד. מצאתי את מכתבה הפגוע של מרים בארכיון יד-טבנקין בתיקיות הוצאת הקיבוץ המאוחד:

וכעבור כחודש וחצי, במכתב נוסף, מרים מסבירה לתמר דובדבני את השימוש בצבע השחור כצבע דרמטי - בחירה שנחשבה לטעונת-הסבר כשישנה אפשרות להוסיף צבע אחד ולהפוך את הספרון לצבעוני יותר:

בתיקיית הסקיצות של מרים ברטוב, בביתה, מצאתי רישום עיפרון של איכר. הדמות היא אכן דמות בינלאומית, עם מאפיינים ונוף של אסיה או אפריקה. לא שאלתי את מרים ברטוב על שינוי האיכר מדמות בינלאומית לדמות ישראלית - אבל אני יכולה לדמיין את הספר עם הדמות הבינלאומית.

בקיצור, מה שרציתי להגיד זה שמותר להקריא את עליקמא ושכושי זו לא מילת גנאי. הייתי כושית מרצון ובשמחה. כולנו היינו.

לילה טוב.