בעקבות הערה של יעל על הרשימה הקודמת, החלטתי לפרסם תגובה אישית על מאמר שהתפרסם היום בעיתון "הארץ" שכותרתו "השותפה הנשכחת של יאנוש קורצ'אק: סיפורה של סטפה וילצ'ינסקה, שהיתה שותפתו המלאה של קורצ'אק והלכה אל מותה בטרבלינקה, ממחיש כיצד נבנה, או נמחק, זיכרון היסטורי".
והנה התגובה...
עדה הגרי-פוזננסקי מגבעת חיים מאוחד (שכבר הוצאתי לאור מחדש מאמר שלה כאן פעם) היתה אחת מהמתעדות המובילות של משנתו החינוכית של קורצ'אק. עדה היתה סטודנטית במוסד של קורצ'אק ועזבה את פולין ממש לפני פרוץ המלחמה, תוך כדי שהיא מוותרת על הגשת עבודת הדוקטורט שלה.
והנה בתמונה עדה הגרי-פוזננסקי יושבת (עם מטפחת על הראש) לימינו של יאנוש קורצ'אק. ביניהם מלמעלה אני חושבת שזו סטפה וילצ'ינסקה.
ולמה אני מביאה לכאן את עדה הגרי-פוזננסקי? כי רציתי להוציא לאור מחדש מאמר שלה שיצא בחוברת "החינוך המשותף":
"השפעתם של יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה על ילדי הקיבוץ", החינוך המשותף, מרץ 1978 (שיצא שוב בתוך אסופת מאמרים פרי עטה של עדה הגרי-פוזננסקי, תחת הכותרת "האיש העקשן - יאנוש קורצ'ק מקרוב", ספר שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב1989).
והקשר הקרוב יותר אלי -
עדה הגרי-פוזננסקי פרסמה גם מאמר נוסף בשם "יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה בעיני חניכיהם", בתוך "החינוך וסביבו", שנתון סמינר הקיבוצים, ו–ז (תשמ"ג/תשמ"ד): 93–132 (1983), בו היא מראיינת את היתומים שהצליחו להגיע לארץ על זכרונותיהם מקורצ'אק וסטפה.
טקסט משמעותי במיוחד מבחינתי מצאתי לא מזמן ביד טבנקין. זהו תרגום/תקציר של נאום שנשאה סטפה בכנס מחסנאיות בתי הילדים שנערך בדצמבר 1938 בעין חרוד. השתתפו בכנס מחסנאיות ותופרות מכל רחבי הממלכה הקיבוצית - וכולן באו לשמוע את סטפה, ואת חברתה פייגה ליפשיץ (או בשם נישואיה - פייגה ביבר) - מדברות על מחשבותיהן החינוכיות בהקשר הזה. הנה צילום מהמחברת (אם לוחצים על התמונה היא נפתחת בדף נפרד ואפשר לפענח את כתב היד ביתר קלות):
בקיצור... הכלים בהם אנחנו משתמשים כיום כדי לנתח את העבר הם כלים פגומים. אי אפשר לדבר על השכחה/הדרה/הסתרה של אישה כמו סטפה וילצ'ינסקה בלי להבין איך סטפה ראתה את עצמה. יותר מזה, אי אפשר להגיד שסטפה לא מתועדת או נשכחת. מספיק לקרוא את הערך הפומבי של סטפניה וילצ'ינסקה בויקיפדיה כדי להבין שעדה הגרי-פוזננסקי אספה כל פיסת נייר וכל שביב עדות כדי להנציח את זכרה של סטפה. ולא רק היא...
זה מזכיר לי מחקר שהתפרסם לא מזמן שמנסה לטעון שנשות חינוך ידועות בקיבוצים הודרו מהאקדמיה - הטענה הזאת לא מחזיקה מים כשבאים לשאול את הנשים עצמן או כשקוראים מה הן חשבו על עבודתן. בכלים של היום, של השגיות ומצויינות אקדמית, יש נטייה לנתח את הרצון לחנך בשטח - להיות מטפלת או גננת או מורה - כנחיתות מעמדית. סטפה וילצ'ינסקה היתה אשת חינוך. למעשה היא בחרה בתפקיד המטפלת - ללא רגשי נחיתות ופחיתות כבוד.
ככה אני חושבת שצריך לזכור אותה - כמטפלת - בסגנון הקיבוצי הישן. כמי שהחינוך לכישורי החיים הבסיסיים נמצא בידיה והיא מקדישה מחשבה, זמן ורצון כדי לחנך לנקיון, לסדר, לנימוס - להיות בנאדם או בתחווה שלמים.
ולכן כל תאוריות הקונספירציה דוקא פוגעות בעיניי בזכרה של סטפה. הייתי שמחה שהכותרת ב"הארץ" לא היתה ממהרת להכריז עליה כעל "נשכחת" - ושכל המאמר היה מתמקד במה שישנו ובמה שסטפה עצמה בחרה בו - להיות אשת חינוך.
כדי להדגיש את דעתי על מאמרי הדרת הנשים שצצים כפטריות אחר הגשם בחודשים האחרונים (חלקם מוצדקים - אבל הדיבור ממאיס את הרעיון - ומעשה אין...) - השארתי את צילום המחברת מהתחלת נאומה של אוטיה שבא אחרי נאומה של סטפה.
אוטיה היתה תופרת ומחסנאית בעין חרוד. כל זה טוב ויפה עד שיודעים את שם משפחתה של אוטיה ועד שמזכירים את שם אחותה... אוטיה בסביץ', אחותה של ליליה בסביץ' בחרה להיות תופרת. בחרה! צריך לכבד את הבחירה.
עוד על קורות סטפה וקורצ'אק בעין חרוד אפשר לקרוא בעבודת סמינריונית למאסטר של טלי שנר - במסמך ה"ווֹרד" כאן, ובספרון שהוציאה טלי שנר בעקבות העבודה:
ולמי שממש רוצה לקרוא מקרוב מה חשבה סטפה על חינוך הילדים הנה דברים שכתבה היא בעצמה בעיתון בית הספר (אם תרצו לקרוא טוב יותר - יש ללחוץ על התמונה והיא תיפתח גדולה יותר בדף חדש):
והנה גם משהו שפרסמה סטפה ביומן של עין חרוד - קטע המיועד למבוגרים דווקא:
וכדי שתבינו עד כמה המתעדת הראשית של סטפה וילצ'ינסקה היתה קשורה וקשובה אליה - הנה מכתב מאחיה של עדה הגרי-פוזננסקי אל ילדי עין חרוד - המבשר על בואה של עדה לארץ:
אז יש מי שזוכר - צריך רק לחפש. צריך גם להבין טוב יותר מה היה תפקידה של סטפה ומה היו רצונותיה. אנשי חינוך אמורים לשאוף למצויינות בחינוך ולא למצויינות בשיווק....
עד כאן תגובה לכתבה ב"הארץ". לילה טוב.
סטפה וילצ'ינסקה
והנה התגובה...
עדה הגרי-פוזננסקי מגבעת חיים מאוחד (שכבר הוצאתי לאור מחדש מאמר שלה כאן פעם) היתה אחת מהמתעדות המובילות של משנתו החינוכית של קורצ'אק. עדה היתה סטודנטית במוסד של קורצ'אק ועזבה את פולין ממש לפני פרוץ המלחמה, תוך כדי שהיא מוותרת על הגשת עבודת הדוקטורט שלה.
והנה בתמונה עדה הגרי-פוזננסקי יושבת (עם מטפחת על הראש) לימינו של יאנוש קורצ'אק. ביניהם מלמעלה אני חושבת שזו סטפה וילצ'ינסקה.
ולמה אני מביאה לכאן את עדה הגרי-פוזננסקי? כי רציתי להוציא לאור מחדש מאמר שלה שיצא בחוברת "החינוך המשותף":
מוזכרים במאמר אנשים שיהיו מוכרים לכם כמו משה טבנקין וזרובבל גלעד שהיו הילדים שכתבו בעיתון חברת הילדים של עין חרוד ב1924. אז הנה המאמר עצמו:
יאנוש קורצ'אק בביקור בעין חרוד. עם יהודה גור-אריה (בעל השפם, הסנדלר של עין חרוד), והילדה מיה שמחוני
קורצ'אק עם ילדי בית הספר בעין חרוד ב1936
קורצ'אק עם מורי עין חרוד: יעקב סלנט, שושנה המורה, משה כרמי, חיים שפרוני, רייכמן, ואייזנשדט
והקשר הקרוב יותר אלי -
מיקרוסקופ שנשלח ע"י קורצ'אק לבית הספר בגשר-אשדות ב1935
עדה הגרי-פוזננסקי פרסמה גם מאמר נוסף בשם "יאנוש קורצ'אק וסטפה וילצ'ינסקה בעיני חניכיהם", בתוך "החינוך וסביבו", שנתון סמינר הקיבוצים, ו–ז (תשמ"ג/תשמ"ד): 93–132 (1983), בו היא מראיינת את היתומים שהצליחו להגיע לארץ על זכרונותיהם מקורצ'אק וסטפה.
טקסט משמעותי במיוחד מבחינתי מצאתי לא מזמן ביד טבנקין. זהו תרגום/תקציר של נאום שנשאה סטפה בכנס מחסנאיות בתי הילדים שנערך בדצמבר 1938 בעין חרוד. השתתפו בכנס מחסנאיות ותופרות מכל רחבי הממלכה הקיבוצית - וכולן באו לשמוע את סטפה, ואת חברתה פייגה ליפשיץ (או בשם נישואיה - פייגה ביבר) - מדברות על מחשבותיהן החינוכיות בהקשר הזה. הנה צילום מהמחברת (אם לוחצים על התמונה היא נפתחת בדף נפרד ואפשר לפענח את כתב היד ביתר קלות):
סטפה ופייגה בעין חרוד
סטפה ופייגה עם משפחת ביבר הצעירה
פייגה על רקע בית הקומותיים בעין חרוד - בעגלה כנראה ילדהּ של פיייגה
בקיצור... הכלים בהם אנחנו משתמשים כיום כדי לנתח את העבר הם כלים פגומים. אי אפשר לדבר על השכחה/הדרה/הסתרה של אישה כמו סטפה וילצ'ינסקה בלי להבין איך סטפה ראתה את עצמה. יותר מזה, אי אפשר להגיד שסטפה לא מתועדת או נשכחת. מספיק לקרוא את הערך הפומבי של סטפניה וילצ'ינסקה בויקיפדיה כדי להבין שעדה הגרי-פוזננסקי אספה כל פיסת נייר וכל שביב עדות כדי להנציח את זכרה של סטפה. ולא רק היא...
זה מזכיר לי מחקר שהתפרסם לא מזמן שמנסה לטעון שנשות חינוך ידועות בקיבוצים הודרו מהאקדמיה - הטענה הזאת לא מחזיקה מים כשבאים לשאול את הנשים עצמן או כשקוראים מה הן חשבו על עבודתן. בכלים של היום, של השגיות ומצויינות אקדמית, יש נטייה לנתח את הרצון לחנך בשטח - להיות מטפלת או גננת או מורה - כנחיתות מעמדית. סטפה וילצ'ינסקה היתה אשת חינוך. למעשה היא בחרה בתפקיד המטפלת - ללא רגשי נחיתות ופחיתות כבוד.
ככה אני חושבת שצריך לזכור אותה - כמטפלת - בסגנון הקיבוצי הישן. כמי שהחינוך לכישורי החיים הבסיסיים נמצא בידיה והיא מקדישה מחשבה, זמן ורצון כדי לחנך לנקיון, לסדר, לנימוס - להיות בנאדם או בתחווה שלמים.
ולכן כל תאוריות הקונספירציה דוקא פוגעות בעיניי בזכרה של סטפה. הייתי שמחה שהכותרת ב"הארץ" לא היתה ממהרת להכריז עליה כעל "נשכחת" - ושכל המאמר היה מתמקד במה שישנו ובמה שסטפה עצמה בחרה בו - להיות אשת חינוך.
כדי להדגיש את דעתי על מאמרי הדרת הנשים שצצים כפטריות אחר הגשם בחודשים האחרונים (חלקם מוצדקים - אבל הדיבור ממאיס את הרעיון - ומעשה אין...) - השארתי את צילום המחברת מהתחלת נאומה של אוטיה שבא אחרי נאומה של סטפה.
אוטיה היתה תופרת ומחסנאית בעין חרוד. כל זה טוב ויפה עד שיודעים את שם משפחתה של אוטיה ועד שמזכירים את שם אחותה... אוטיה בסביץ', אחותה של ליליה בסביץ' בחרה להיות תופרת. בחרה! צריך לכבד את הבחירה.
אוטיה בסביץ' (מימין) ופייגה ליפשיץ-ביבר (משמאל) בעין-חרוד, בשנים מאוחרות יותר
עוד על קורות סטפה וקורצ'אק בעין חרוד אפשר לקרוא בעבודת סמינריונית למאסטר של טלי שנר - במסמך ה"ווֹרד" כאן, ובספרון שהוציאה טלי שנר בעקבות העבודה:
ולמי שממש רוצה לקרוא מקרוב מה חשבה סטפה על חינוך הילדים הנה דברים שכתבה היא בעצמה בעיתון בית הספר (אם תרצו לקרוא טוב יותר - יש ללחוץ על התמונה והיא תיפתח גדולה יותר בדף חדש):
והנה גם משהו שפרסמה סטפה ביומן של עין חרוד - קטע המיועד למבוגרים דווקא:
וכדי שתבינו עד כמה המתעדת הראשית של סטפה וילצ'ינסקה היתה קשורה וקשובה אליה - הנה מכתב מאחיה של עדה הגרי-פוזננסקי אל ילדי עין חרוד - המבשר על בואה של עדה לארץ:
אז יש מי שזוכר - צריך רק לחפש. צריך גם להבין טוב יותר מה היה תפקידה של סטפה ומה היו רצונותיה. אנשי חינוך אמורים לשאוף למצויינות בחינוך ולא למצויינות בשיווק....
עד כאן תגובה לכתבה ב"הארץ". לילה טוב.
איזו רשומה מרתקת!
השבמחקראשית, תודה על עוד סיפור מרתק, והפעם על אדם שלא הכרתי.
השבמחקשנית, את לא ממש עונה לטענה על "הנשים השכוחות". הטענה כאן לא באה להפחית מדמותה של סטפה. להפך, הטענה היא שהגיע לה - ולנו - שהיא תיזכר כמו שנזכר קורצ'ק. כי גם לסטפה היתה משנה חינוכית חשובה וראויה לזכרון.
ואת ההטיה המגדרית הזו רואים לעתים קרובות, הזכרים זכורים והנשים בנשיה.
זה לא רק ענין של צדק היסטורי, אלא גם ענין מעשי של הפסד של ידע, נסיון ותובנות, שאובדים רק מפני שמקורם באשה ולא בגבר.
נכון שחלק מהבעיה הוא גם בנטיה ברורה של נשים לא לפרסם את עצמן ואת יצירתן באותה מדה שהגברים עושים זאת. נטיה שלמזלנו משתנה מאד בימינו. אני מקווה שתוך דור או שניים נגיע לשוויון גם בתחום זה, למצב בו נשים מפיצות את הידע שלהן באותה תכיפות ותקיפות שהגברים עושים זאת היום.
תודה ניצן! הטענה על שיכחה מהסוג הזה היא טענה מודרנית. לזה התכוונתי. אפשר היה לפתוח את הכתבה בהארץ בנימה יותר נאמנה לתקופה ההיא - ולא לקרוא לסטפה נישכחת או מודרת. ניסיתי גם להגיד שלתקופתה סטפה היתה אישה חזקה מאוד. ושההגדרה שלנו העכשווית לפרסום אישי לא תקפה במקרה שלה.
השבמחקהשינוי היום נובע מעוד כמה סיבות - הרצון לפרסום אישי היום בולט יותר ומקבל צורה אחרת. בימים שבהם סטפה פעלה היא בחרה לעצמה תפקיד פחות פילוסופי ויותר מעשי. קורצ'אק היה הוגה וכתב ספרים רבים. סטפה לא. ולא כי רצתה ולא יכלה אלא שלא רצתה (לפחות לא רצון מוצהר) - למרות שיכלה. וכשרצתה - באמת כתבה ונאמה - בפורום סגור ובפני הילדים ואנשי החינוך.
אנשי המעשה - בכל מקום - זכו לפרסום ולזכרון הסטורי מועט יותר. מי שכתב וכתביו נשארו - נעשה "זכיר" יותר בעולם המודרני שלנו.
מטפלת קיבוצית הוא תפקיד לא "זכיר" בניירות - אלא "זכיר" רגשית ומעשית בחיי היומיום. על זה ניסיתי להביע מחאה - על כך שסטפה בחרה בתפקיד הזה באופן מודע - ועל כך מגיע לה כבוד. לא על היותה עזר שכנגד או האישה שליד קורצ'אק.
הפצת הידע של סטפה נעשתה בכלים אחרים - דרך הילדים שבאו איתה במגע. אולי לדרך הזאת קשה יותר להצמיד שם ופנים - אבל היא דרך טובה ככל דרך אחרת (לעניות דעתי).
הפצת הידע "הנשי" שונה מתרבות לתרבות ומתקופה לתקופה. ניסיתי להראות שבזמן שבו סטפה פעלה היא "הורישה" זיכרון לאנשים רבים. והזיכרון ההוא דווקא חי ונשמר.
כן, המטפלות הקיבוציות נשכחות שלא בצדק. לפגישת הכיתה שלנו לפני חודשיים הזמנו את המטפלת המיתולוגית שלנו. זו היתה חוייה לא רגילה לשמוע אותה מספרת אחרי ארבעים שנה איך הגיעה בכלל לחינוך, ואיך היא חוותה את האבודה איתנו. היא אחת מאותן מטפלות מופלאות שברגש, כשרון חינוכי וכנראה בעיקר המון אהבה וכבוד, עזרו לעצב אותנו. גם להן מגיע שיכתבו עליהן מאמרים מלומדים וספרים מפרגנים. בעקר על רקע המתקפה הפרועה על החינוך המשותף שאנחנו רואים בשנים אלו.
השבמחק