בקשה - אם אין לכם כוח לקרוא הכל - אבל יידיש אתם דווקא יודעים - דלגו לסוף הרשימה. תודה. ועכשיו מתחילים.
כבר מזמן לא כתבתי על פניה ברגשטיין... עליה באמת וממש...
אם היו מכתירים פעם משוררת לאומית לממלכת הילדים הקיבוצית אני חושבת שהיו בוחרים בפניה. אבל אם אספר לכם שלא נכתב עליה מעולם ספר מחקר? שלא הקימו מעשרות התיקים שלה בגבת מוזיאון מחקר ועיון? שאפילו לא אספו את כל כתביה? מה תגידו? האמת, זה לא מפתיע. היא משוררת ילדים שנפטרה בגיל צעיר. מה כבר אפשר לכתוב על מישהי שחיה רק 42 שנים? ועוד חיה בקיבוץ? (זה בציניות כמובן - למי שלא הבין עד עכשיו....).
בקיצור, החלטתי לתקן. ויש הרבה לתקן! וכאן מתחיל הסיפור.... ביום שלישי שעבר מצאתי אוצר...
זה התחיל ככה: יצהר ורדי, האח של ניצן ורדי שתירגם את אנדרסן כאן לפני כמה חודשים, שהוא גם חבר לישוב ולגידול הילדים (הבת שלו והבן שלי בגן ביחד), הזמין אותי, במסגרת כתבה שהוא מכין על פניה ברגשטיין, לבקר בבית השיטה אצל האחיין של פניה. כמובן שמיד הסכמתי ונסעתי איתו. ידעתי שיש לפניה קרובים בבית השיטה אבל מעולם לא חשבתי לראיין אותם. יצהר דווקא חשב - וגם עשה... וכל הכבוד ותודה!
בקיצור - הגענו לביתו של יעקב שרגא, שהוא בנה של חינה - אחותה של פניה. יעקב הוא יליד 1935, צעיר במעט מבן דודו, גרשון ישראלי, בנה של פניה שנולד בסוף 1934 ונהרג בהפצצה על מחנה עמוס במלחמת ששת הימים. יעקב סיפר על פניה, דודתו, הקריא משיריה שכתבה בשבילו ועליו (עוד תראו בהמשך...), והוציא אלבום תמונות.
הנה כמה מהן לפניכם:
יעקב זכר גם שיש לו כמה מסמכים מפניה ומחינה אבל לא ממש זכר מה ומי, אז הוא קפץ לביתה של אחותו בבית השיטה להביא כמה ספרים. הוא הביא, למשל, את "בוא אלי פרפר נחמד" במהדורה ראשונה עם הקדשה של פניה. הוא גם הביא עוד ספרים משלה. אבל לא את ה"משהו" הזה שדיבר עליו.
כעבור כשעתיים, אחרי שכבר צילמתי הכל ויצהר שאל הכל, יעקב פתאום נזכר איפה היה המשהו הזה... הוא הלך לארון והוציא קופסת נעליים. כשפתח אותה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... אפילו עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה אני מתרגשת מאוד. עד דמעות. בקופסת הנעליים היו עשרות מכתבים וגלויות ממשפחת ברגשטיין לפני ובמשך מלחמת העולם השניה. מאבא, מאמא, מהאחים, מגבת, מבית יוסף, לבית השיטה, מפולין, מרוסיה... הכל שכב שם שמור וארוז ו... ביידיש.
אף חוקר לא ראה מעולם את המכתבים האלה ואף אחד מחוץ למשפחה לא ידע על קיומם. בעצה אחת עם יעקב החלטנו להעביר את המכתבים למכון גנזים. אבל אני כבר למודת נסיון. קשה היה לי לחשוב על עוד שנים של אפלה - בהם לא יראה אף אדם את המכתבים עד שיימצא תקציב לתייק אותם ולחשוף אותם. אז החלטתי שלפני שניתן לגנזים את המכתבים אסרוק את הכל. ה-כ-ל. כדי להעלות את המכתבים לרשת ולבקש את עזרת הציבור. לתרגם הכל מיידיש, רוסית, פולנית, אנגלית ועברית לא מפוענחת - לעברית מוקלדת וניתנת לחיפוש ברשת. קצת שיגעון תגידו - אבל תחושת שליחות יש בזה. הרבה.
אז לפני שאמשיך בשיריה של פניה ליעקב הנה קישור לפרוייקט תרגום המכתבים של פניה ברגשטיין ומשפחתה: פרוייקט ניגונים קראתי לו. אולי עכשיו נבין את השיר באמת. אני מקווה שתוכלו לעזור. כרגע יש כ80 מכתבים באתר ויש עוד עשרות רבות שאעלה בימים הקרובים. יש גם תמונות ופרטים על המשפחה וקורותיה.
ועכשיו אני ממשיכה...
חלק גדול משירי פניה שאנחנו מכירים נכתבו על ילדים אמיתיים. חלק מהסיפורים ידועים וחלק מתגלים במכתבים של פניה. הנה למשל יעקב מקריא שיר שכתבה לו פניה כשעלו הוריו, חינה ואשר שרגא, ב1937, להקים את מושב בית-יוסף שבעמק בית-שאן:
שיר אחר, ידוע יותר ושפורסם בספר תכלת ואדום, נכתב אף הוא על יעקב. השיר מספר על ילד שמאושפז בבית החולים והמשפחה לא יכולה לבקר אותו, כנהוג בימים ההם. השיר מאוד נוגע ללב. יעקב מספר שהאישפוז היה בעקבות הכשת נחש צפע. בבית החולים לא היה נסיוב ולכן הוא קיבל הרבה עירויי-דם כדי לצמצם את נזקי הארס. יעקב היה אז באמת ילד קטן - ובלי אמא בבית החולים. והנה השיר הלא ערוך, כפי שכתבה אותו פניה:
כשהופיע השיר בספר, לאחר מותה של פניה, כבר קוצצו ממנו כמה שורות. אני לא בטוחה אם זה כתב ידה של פניה (מי שהיה ממונה על עריכת שיריה אחרי מותה הוא שלמה אבן-שושן משדה-נחום) אבל הנה המחיקות כפי שמצאתי אותן לפני כמה חודשים בארכיון גבת:
וכמובן שיש סוף טוב לסיפור - הנה הילד הקטן, שהשנה מלאו לו 75 - וששרד את הכשת הנחש ההיא:
ואם אתם לא מאמינים שילד קטן נשאר לבד בבית החולים בגיל 5 - הנה עוד משהו יפה... ד"ר נסאו, שהוא הרופא המיתולוגי של בית חולים העמק בעפולה, צייר ליעקב ציור כדי שלא ירגיש לבד.
והנה הצד השני של אותו הציור....
ד"ר נסאו לא היה סתם רופא ילדים. הוא כתב לפחות שני ספרים שאני מכירה מקרוב. על אחד מהם עוד אכתוב - והוא ספר "המטפלת" שהיה התנ"ך של הסבתא הפרטית שלי ושל כל המטפלות האחרות. והשני הוא "גידול בנים" שיצא בספרית פועלים ואוייר ע"י שרגא ווייל.
ולסיום ממש. הנה יעקב שרגא מחזיק בקופסת הנעליים ביום רביעי השבוע. מאחוריו הפתעה - מתקני הלונהפארק של בית השיטה שעדיין פועלים כל שנה ביום העצמאות. יעקב שרגא גר מול הלונהפארק. עוד נחזור לזה פעם...
כבר מזמן לא כתבתי על פניה ברגשטיין... עליה באמת וממש...
אם היו מכתירים פעם משוררת לאומית לממלכת הילדים הקיבוצית אני חושבת שהיו בוחרים בפניה. אבל אם אספר לכם שלא נכתב עליה מעולם ספר מחקר? שלא הקימו מעשרות התיקים שלה בגבת מוזיאון מחקר ועיון? שאפילו לא אספו את כל כתביה? מה תגידו? האמת, זה לא מפתיע. היא משוררת ילדים שנפטרה בגיל צעיר. מה כבר אפשר לכתוב על מישהי שחיה רק 42 שנים? ועוד חיה בקיבוץ? (זה בציניות כמובן - למי שלא הבין עד עכשיו....).
בקיצור, החלטתי לתקן. ויש הרבה לתקן! וכאן מתחיל הסיפור.... ביום שלישי שעבר מצאתי אוצר...
זה התחיל ככה: יצהר ורדי, האח של ניצן ורדי שתירגם את אנדרסן כאן לפני כמה חודשים, שהוא גם חבר לישוב ולגידול הילדים (הבת שלו והבן שלי בגן ביחד), הזמין אותי, במסגרת כתבה שהוא מכין על פניה ברגשטיין, לבקר בבית השיטה אצל האחיין של פניה. כמובן שמיד הסכמתי ונסעתי איתו. ידעתי שיש לפניה קרובים בבית השיטה אבל מעולם לא חשבתי לראיין אותם. יצהר דווקא חשב - וגם עשה... וכל הכבוד ותודה!
בקיצור - הגענו לביתו של יעקב שרגא, שהוא בנה של חינה - אחותה של פניה. יעקב הוא יליד 1935, צעיר במעט מבן דודו, גרשון ישראלי, בנה של פניה שנולד בסוף 1934 ונהרג בהפצצה על מחנה עמוס במלחמת ששת הימים. יעקב סיפר על פניה, דודתו, הקריא משיריה שכתבה בשבילו ועליו (עוד תראו בהמשך...), והוציא אלבום תמונות.
יצהר ויעקב עם האלבום
הנה כמה מהן לפניכם:
פניה (עם ז'קט), חינה (עם גומות וסוודר פסים), יעקב הקטן, ואשר שרגא - בעלה של חינה ואביו של יעקב.
ארק'ה, גרשון (בן 7) ופניה
אשר, פניה, ארק'ה, יעקב וגרשון (בני 11 בערך)
יעקב זכר גם שיש לו כמה מסמכים מפניה ומחינה אבל לא ממש זכר מה ומי, אז הוא קפץ לביתה של אחותו בבית השיטה להביא כמה ספרים. הוא הביא, למשל, את "בוא אלי פרפר נחמד" במהדורה ראשונה עם הקדשה של פניה. הוא גם הביא עוד ספרים משלה. אבל לא את ה"משהו" הזה שדיבר עליו.
"לדבורה'לה, הפרפר הנחמד, ביום הכרות ראשונה. פניה. גבת - בית-השיטה אלול תש"ה"
כעבור כשעתיים, אחרי שכבר צילמתי הכל ויצהר שאל הכל, יעקב פתאום נזכר איפה היה המשהו הזה... הוא הלך לארון והוציא קופסת נעליים. כשפתח אותה לא ידעתי אם לצחוק או לבכות... אפילו עכשיו כשאני כותבת את השורות האלה אני מתרגשת מאוד. עד דמעות. בקופסת הנעליים היו עשרות מכתבים וגלויות ממשפחת ברגשטיין לפני ובמשך מלחמת העולם השניה. מאבא, מאמא, מהאחים, מגבת, מבית יוסף, לבית השיטה, מפולין, מרוסיה... הכל שכב שם שמור וארוז ו... ביידיש.
אף חוקר לא ראה מעולם את המכתבים האלה ואף אחד מחוץ למשפחה לא ידע על קיומם. בעצה אחת עם יעקב החלטנו להעביר את המכתבים למכון גנזים. אבל אני כבר למודת נסיון. קשה היה לי לחשוב על עוד שנים של אפלה - בהם לא יראה אף אדם את המכתבים עד שיימצא תקציב לתייק אותם ולחשוף אותם. אז החלטתי שלפני שניתן לגנזים את המכתבים אסרוק את הכל. ה-כ-ל. כדי להעלות את המכתבים לרשת ולבקש את עזרת הציבור. לתרגם הכל מיידיש, רוסית, פולנית, אנגלית ועברית לא מפוענחת - לעברית מוקלדת וניתנת לחיפוש ברשת. קצת שיגעון תגידו - אבל תחושת שליחות יש בזה. הרבה.
אז לפני שאמשיך בשיריה של פניה ליעקב הנה קישור לפרוייקט תרגום המכתבים של פניה ברגשטיין ומשפחתה: פרוייקט ניגונים קראתי לו. אולי עכשיו נבין את השיר באמת. אני מקווה שתוכלו לעזור. כרגע יש כ80 מכתבים באתר ויש עוד עשרות רבות שאעלה בימים הקרובים. יש גם תמונות ופרטים על המשפחה וקורותיה.
ועכשיו אני ממשיכה...
חלק גדול משירי פניה שאנחנו מכירים נכתבו על ילדים אמיתיים. חלק מהסיפורים ידועים וחלק מתגלים במכתבים של פניה. הנה למשל יעקב מקריא שיר שכתבה לו פניה כשעלו הוריו, חינה ואשר שרגא, ב1937, להקים את מושב בית-יוסף שבעמק בית-שאן:
שיר אחר, ידוע יותר ושפורסם בספר תכלת ואדום, נכתב אף הוא על יעקב. השיר מספר על ילד שמאושפז בבית החולים והמשפחה לא יכולה לבקר אותו, כנהוג בימים ההם. השיר מאוד נוגע ללב. יעקב מספר שהאישפוז היה בעקבות הכשת נחש צפע. בבית החולים לא היה נסיוב ולכן הוא קיבל הרבה עירויי-דם כדי לצמצם את נזקי הארס. יעקב היה אז באמת ילד קטן - ובלי אמא בבית החולים. והנה השיר הלא ערוך, כפי שכתבה אותו פניה:
כשהופיע השיר בספר, לאחר מותה של פניה, כבר קוצצו ממנו כמה שורות. אני לא בטוחה אם זה כתב ידה של פניה (מי שהיה ממונה על עריכת שיריה אחרי מותה הוא שלמה אבן-שושן משדה-נחום) אבל הנה המחיקות כפי שמצאתי אותן לפני כמה חודשים בארכיון גבת:
והנה השיר בתוך "תכלת ואדום" עם איוריו של שמואל כץ:
וכמובן שיש סוף טוב לסיפור - הנה הילד הקטן, שהשנה מלאו לו 75 - וששרד את הכשת הנחש ההיא:
ואם אתם לא מאמינים שילד קטן נשאר לבד בבית החולים בגיל 5 - הנה עוד משהו יפה... ד"ר נסאו, שהוא הרופא המיתולוגי של בית חולים העמק בעפולה, צייר ליעקב ציור כדי שלא ירגיש לבד.
והנה הצד השני של אותו הציור....
ד"ר נסאו לא היה סתם רופא ילדים. הוא כתב לפחות שני ספרים שאני מכירה מקרוב. על אחד מהם עוד אכתוב - והוא ספר "המטפלת" שהיה התנ"ך של הסבתא הפרטית שלי ושל כל המטפלות האחרות. והשני הוא "גידול בנים" שיצא בספרית פועלים ואוייר ע"י שרגא ווייל.
ולסיום ממש. הנה יעקב שרגא מחזיק בקופסת הנעליים ביום רביעי השבוע. מאחוריו הפתעה - מתקני הלונהפארק של בית השיטה שעדיין פועלים כל שנה ביום העצמאות. יעקב שרגא גר מול הלונהפארק. עוד נחזור לזה פעם...
פרוייקט ניגונים - תרגום ותיעוד מכתבי פניה ברגשטיין המוקדמים
אַ גוּטֶע נאַכְט.
עשייתך מרגשת ונפלאה. המסירות שלך בוראת לי או יותר נכון מחזירה אותי לעולם שהיה וכמעט איננו. לא תהיה עוד "ילדות בקיבוץ" כמו שהיתה ורק השבוע זכיתי לשמוע את יעל נאמן (היינו העתיד) מספרת על נסיונה (הצלחתה מבחינתי) לאחוז באותה ילדות ייחודית ולהביאה אל דפי ספרה. וכל לצד הכאב הגדול הנוכח, על המשפחה שלעולם לא תהיה לי משפחה ממש.
השבמחקתודה!
תודה!
השבמחקקוראת ומתרגשת ! ידעתי את הסיפור כחברת בית-השיטה, שלימדה רבים ורבות מבני משפחת שרגא, ידעתי היטב את הקשר לפניה, נכדיה של חינה היו מספרים שוב ושוב על הדודה המיתולוגית בגאווה רבה. והפעם נגע עמוק יותר עם העדות על הילד הקטן ששכב בבי"ח ונמנע מאימו לבקרו. ד"ר נסאו שמגלה כאן רגישות רבה היה אימת ההורים שנים רבות, וכשאחי הקטן שכב בבי"ח ולא ניתן לאימי לגשת אליו, הייתי איתה ועמדתי בחלון וביכיתי, והנה בא סיפורו של יעקב ושירה ש לפניה והחייה את התמונה.
השבמחקמודה לך על חשיפת הדברים ומודה שוב על התערוכה הנפלאה- "שי לילדינו" בה ביקרתי ארבע פעמים כל פעם עם בני משפחה וחברים אחרים. כתבתי לך בספר הביקור שהתערוכה הייתה עבורי "תיקון אומנותי" לחוויות הילדות שלי ושל ילדי. הרגשתי שם את האהבה, המחשבה, היצירה וההשקעה שהסתתרה מאחורי הנוקשות בה גדלנו וגידלנו...
תודה ותבורכי על עשייתה הברוכה.
יהודית בית השיטה